בבחירות הקרובות מפלגת העבודה תזכה כנראה, לראשונה בתולדותיה, למספר חד-ספרתי של מנדטים. חלק מזה יקרה בגלל כחול לבן שמושכת מצביעים שרק רוצים להחליף את נתניהו ונותנים את הקול למי שנראה כבעל הסיכוי הגבוה ביותר, וחלק בשל היותה של מפלגת העבודה, ובכן, מפלגת העבודה. מרב מיכאלי, מהמחוקקות הבולטות בכנסת האחרונה, ממוקמת במקום השביעי ברשימת העבודה לכנסת הבאה, על גבול הטעות הסטטיסטית בסקרים השונים, כך שלמעשה היא במאבק על המשך הקריירה הפוליטית שלה. ערב לפני יום האישה, לא היה דבר טבעי מלבקר בחוג וחוגת בית בהשתתפותה.
המקום
דירה בבניין ברמת גן, העיר שהיא אחד המעוזים האחרונים של מפלגת העבודה, שניצחה כאן ב-2015. נכון שכשכל קול חשוב צריך לחזק גם את הבייס, ובכל זאת הבחירה מרגישה מעט נוחה מדי.
ציון: 3 (מתוך 5)
העיצוב
מדובר בדירה חדשה בבניין חדש יחסית, ואולי זו הסיבה שהמארגנים ו/או אנשיה של מיכאלי לא רצו להשתלט יותר מדי על העיצוב. וכך ניצב לו רול-אפ בודד של מפלגת העבודה, שעליו הסיסמאות "חוזרים לדרך", "חוזרים לעבודה" - וגם "חוזרות לדרך" ו"חוזרות לעבודה". מצד אחד די דל, מצד שני כולם יודעים לאן הם הגיעו, כך שאולי גם הרול-אפ האומלל הזה מיותר. ובכל מקרה ברגע הדרמטי של הערב הוא כמעט ונופל על מיכאלי, שמתעשתת בזמן. האסון נמנע, הרול-אפ הסורר מורחק לקצה הדירה.
ציון: 2
הכיבוד
מגוון חטיפים, מים, קפה, תה, עוגיות מלוחות ומתוקות, ועוגה טעימה להפליא שהכינה בעלת הדירה החביבה להפליא לא פחות. הכל חמים ונעים.
ציון: 5
הקהל
כ-30 איש, חלקם דיירים ודיירות בבניין. הגיל הממוצע מעל 60, גם אם מכניסים אותי לחשבון. עושה רושם שזה קהל היעד של המפלגה, שספק אם היא מצליחה למשוך מצביעים טריים. לא יודע כמה זה מבשר טובות עבורה לעוד 3-2 מערכות בחירות קדימה.
ציון: 2
האירוע
מיכאלי מייצרת מיד אווירה פמיליארית באמצעות בדיחה על סלולרי וקהל. זה עובד, הקרח נשבר. היא מספרת שנולדה בפתח תקווה ומשלבת עוד בדיחה (תכלס כל אזכור של פתח תקווה הוא מצחיק), מספקת סקירה היסטורית על פועלה משחר הילדות, דרך הצופים, שירותה בגלי צה"ל, עבודתה בכלי התקשורת השונים ועד ההצעה להתמודד ברשימת העבודה לכנסת בבחירות 2013.
הפעילות שלה למען נשים בכלל ולמען נפגעות תקיפה מינית בפרט תופסת את חלק הארי של המונולוג, עם זליגות פה ושם לנושאים אחרים. רבע שעה לתוך המפגש היא מזכירה בפעם היחידה את "בן זוגי ליאור שליין שקורא לי 'פמיניסטית מקצועית'".
היא עוברת לתאר כמה חוקים חברתיים שהעבירה ומתהדרת (בצדק) בהיותה מעבירת החוקים מספר 1 באופוזיציה והחמישית בכנסת היוצאת, ועל הדרך מפצירה בשומעים לא לאבד אמון בפוליטיקה, כי לא כולם מושחתים, למרות ש"יש חלק מחברי הכנסת שהשליחות שלהם היא חרפה בעיניי, כמו סמוטריץ', שאני מעדיפה שינוח". כשבקהל מזכירים את השם אורן חזן, מיכאלי אומרת שזה שהוא לא נבחר בליכוד לא אומר שעכשיו תהיה כנסת מדהימה: "מירי רגב מה זה תרבותית, גלעד ארדן בכלל לא מסית", היא עוקצת, ומוסיפה שרשימת הליכוד לא מצוינת, אלא מלאה מסיתים וחסרי עמוד שדרה ש"משקרים את השקרים של נתניהו בהתלהבות".
לדבריה, אחד הדברים שישראל מפגרת בהם ושמפלגת העבודה מחויבת לעשות הוא לפתור את המצב שבו היא המדינה המערבית היחידה שאין בה נישואים אזרחיים, לא רק לקהילה הגאה אלא גם לסטרייטים וסטרייטיות, למרות ש"אני לא אפציר בכם להתחתן. לא יפתיע אתכם שאני לא המטיפה הגדולה למען הנישואים, שהוא מוסד שמהווה את אחד המוקדים של הפטריארכיה".
מיכאלי – שיודעת מי שניצב מולה – שואלת את הסבים והסבתות אם הם היו רוצים שיתאפשר להם לקחת ימי "מחלת נכד", ומספרת שהיא עובדת על הצעת חוק כזו. סבתא לחמישה עונה לה שזה רעיון נורא ואיום כי "מספיק טיפלתי בילדים שלי. כשמגיעים לנכדים צריך להתמקד בהנאות, ואת הסבל להשאיר להורים".
אתנחתא קלה: באופן מוזר ומעט על הצד ה-OCD, מיכאלי שותה מים מבקבוקים בלבד, ובכל פעם שבקבוק מסתיים - היא מוזגת לתוכו מים מבקבוק אחר.
הלאה, הגיע שלב ההארד-סייל. מיכאלי מרימה לחברי מפלגתה וקוראת להצביע לעבודה כי היא, בין השאר, שונה מ"מפלגות האווירה שמלוהקות כמו תכנית ריאליטי". כשהיא מדברת על פועלם ופועלן של חבריה היא לרגע מתבלבלת ואומרת ש"איציק שמולי ונחמן שי מתרכזות…" ומיד מתקנת את עצמה. משעשע.
בחלק הקצר שמוקדש לנושא המדיני-ביטחוני היא אומרת שיש פרטנרים ופרטנריות בצד השני, אבל לממשלה אין רצון פוליטי הגיע לזה. היא מדברת על הביטחון שלא קיים לתושבי הדרום, על איראן שהתיישבה בסוריה, ומקנחת ב"נתניהו מסכן את ביטחונה של ישראל כל הזמן. מצביעים לו כי הוא מסית". היא טוענת ש"יש גורמים רבי עוצמה במערכת הפוליטית שזולגים למערכת המשפטית, שרוצים להפוך את ישראל למדינת הלכה", ובתום 50 דקות ארוכות היא מסכמת: "בקיצור, בין השורות אני מציעה להצביע למפלגת העבודה". לתדהמתי, איש מהנוכחים והנוכחות לא ניקר וניקרה!
ציון: 3
שלב השאלות
השאלה הראשונה היא על המצע שנוגע לגמלאים. הלם. מתפתח דיון על הרפואה הציבורית והיעדר התקנים והתקציבים - אימה של מיכאלי היא אחות ותיקה. היא אומרת שצריך רצון פוליטי לעשות דברים אחרת, שביטוח סיעודי חייב להיות ממלכתי, ושהיא התחילה לקדם חוק עם דוד ביטן על ביטול חובת הפרישה בגיל 67, אלא שאז התחילו החקירות נגדו והחקיקה נתקעה.
חבר מרכז מהספסלים האחוריים בא אליה בטענות על היעדר פתרונות קונקרטיים ושואל מאיפה יגיע הכסף. מיכאלי שואלת בחזרה אילו פתרונות מפלגת כחול לבן מציעה. תשובתו: הם לא מעניינים אותי. מיכאלי לא מתרגשת ומשיבה ש"מי שרוצה לנהל את המדינה, זו האחריות שלו להביא את הכסף, לא שלנו", ומביאה כדוגמה 250 מיליון שקל שהלכו לתכנית של נפתלי בנט לחיזוק לימודי היהדות והוזרמו גם לארגוני הדתה אורתודוכסיים שמשרד החינוך איפשר להם לפעול בבתי הספר הממלכתיים – במקום שהכסף ילך, למשל, לתכנית למניעת אלימות נגד נשים.
שואל אחר מביע תסכול מהמריבות הפנימיות במפלגה. מיכאלי שוב משתמשת במפלגות אחרות ועונה ש"בליכוד לא רבים בכלל" וש"ביש עתיד אין מריבות כי יש דיקטטורה". היא מעידה על עצמה שהיא מנומסת מאוד וטוענת שהסיבה ששומעים יותר על הריבים בעבודה היא כי המפלגה באופוזיציה.
מאוחר יותר, כשהיא נשאלת על היחסים המעורערים בתוך המפלגה וספציפית על אבי גבאי והיותה של העבודה מפלגה אוכלת ראשיה, מספרת מיכאלי שמבין ראשי המפלגה שעבדה איתם (יחימוביץ', הרצוג וגבאי), לבוז'י היה הכי קשה מול הח"כים תחתיו.
בתשובה לשאלה על סיום הסכסוך עם הפלסטינים, מיכאלי מזכירה את הצעת החוק שלה ליישוב סכסוכים משפחתיים - גירושים יעני - שמטרתו להביא לפרידה בהסכמה, ומציעה להחיל את עקרונותיו על ההסדר עם הפלסטינים. אנלוגיה מעניינת. השאלה למי תהיה משמורת על הילדים, ומי יקבל את ההתנחלויות כל סוף שבוע שני.
ציון: 4
מדד השכנוע
אני מעריך שלפחות 95% מהאנשים שהגיעו לחוג הבית הזה הצביעו ויצביעו למפלגת העבודה, כך שלא באמת היה את מי לשכנע כאן. מישהי בשורה לפניי לחשה לחברה שלידה שטוב שהיא הביאה אותה כי מיכאלי עשתה לה סדר בראש (אבל זה לא שהיא תכננה להצביע למישהו אחר, ככל הנראה). במילים אחרות: הבייס חוזק. שתי נשים לידי התלחשו שהן רוצות ללכת הביתה אבל לא נעים. לבסוף הן נשברו וגררו אחריהן גל נטישה שהביא לסיומו המעשי של הערב. לא כל כך בגלל מיכאלי, יותר בגלל אורכו של האירוע.
ציון: 2
סיכום האירוע
נדמה לי שלכולם ולכולן ברור שהעבודה לא תהיה מפלגת השלטון בזמן הקרוב ושישיבה שלה בממשלה תלויה קודם כל במה תעשה כחול לבן ובמי לא יסכים לשבת עם נתניהו. מרב מיכאלי מודה ומשלימה עם העובדה הזאת אבל משחקת חזק על התמה שקוראת להצביע לעבודה כדי למשוך את גנץ "לכיוון הנכון". הלהט שלה לא נובע רק מהרצון להחליף את ראש הממשלה, אלא גם לא מעט מהתשוקה להמשיך את הפעילות הפרלמנטרית - לפחות כל עוד תוחלת החיים של מצביעי העבודה מאפשרת לה להיבחר לכנסת.
ציון: 2.5