בעיר קוריטיבה שבדרום ברזיל חיים היום קרוב לשני מיליון תושבים והיא נחשבת לאחת הערים האקולוגיות והירוקות ביותר בעולם. ראשי ערים וגם ראשי מדינות מגיעים אליה כדי ללמוד ואינספור מאמרים נכתבו עליה. אבל לא תמיד זה היה כך. למעשה, עד לפני פחות מ-50 שנה הייתה קוריטיבה עוד עיר אפורה, עמוסה, מזוהמת ופקוקה. בתחילת שנות ה-70 נבחר לראשות העיר חיימה לרנר, מתוך מטרה לעשות בעיר שינוי עמוק. מעבר להבנה שלו בתכנון ערים, הוא הבין שני דברים יסודיים: האחד, שאי אפשר לעשות שינוי בלי מעורבות פעילה של התושבים והשני, שהשינוי יתחיל וייתמך באמצעות חינוך.
אז מה לקוריטיבה אשר בברזיל ולנו? היום יתקיימו הבחירות לכנסת, פחות מחצי שנה אחרי הבחירות הקודמות. נהוג לומר שכל בחירות הן מכריעות. זה נכון תמיד ובוודאי במדינה מורכבת ועמוסת בעיות כמו ישראל. אבל הבחירות הפעם לא עוסקות בנושאים החיוניים לעתיד של כולנו - אלה בחירות שבהן כל מהלך בדרך לניצחון צד זה או אחר הוא לגיטימי.
דווקא משום כך, הבחירות הללו הן בראש ובראשונה על האופי הדמוקרטי (או לא) של מדינת ישראל. אלה בחירות שבמידה רבה מאוד יכריעו לא רק במה נעסוק (או לא) בשנים הקרובות, אלא באיזו שפה נדבר ומה יהיו חוקי המשחק בזירה הזאת, שהיא החיים של כולנו. תחושת המיאוס והרתיעה מהשיח שכפו עלינו הפוליטיקאים (לפחות אלה שצועקים חזק יותר ומשפיעים יותר על סדר היום) מובנת לגמרי.
אבל הישארות בבית ביום הבחירות תהפוך את ההתנהלות הזאת לתופעה קבועה, לתרבות פוליטית, די.אן.איי של הישראליות. מי שבוחר לא לבחור, נותן רוח גבית לפוליטיקאים ששמים את עצמם לפני האזרחים שהם משרתים. אסור לנו לוותר על הצבעה כי הרעיון המרכזי ביותר של הדמוקרטיה הוא שהפוליטיקאים עובדים אצלנו. המדינה שייכת לנו ופעם בארבע שנים (נו, טוב...) אנחנו בוחרים אם לחדש אתם את החוזה, להמשיך לממן את שכרם, משרדיהם, רכביהם ועוזריהם.
נכון, יכול להיות שגם החדשים לא יעמדו בכל הציפיות וייתכן שגם אותם נפטר ביום הבוחר הבא, אבל רק כשמשרתי הציבור יזכרו שהם משרתים ויידעו שיש ציבור שהם זקוקים לאמונו, הם יפעלו כמו שמצופה מהם. אם שליחי הציבור יזהו אדישות - איזה תמריץ יהיה להם לגלות יושרה, הגינות, מוסריות, מחויבות לערכים, לחברה ולתפקיד? בשני העשורים האחרונים אחוז המשתתפים בבחירות בישראל יורד בהתמדה. זה ביטוי ברור לתחושות של מיאוס מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים, מאדישות ומתחושה מסוכנת ולא מבוססת של "מה שווה קול אחד", או – "במה כבר אני יכול/ה להשפיע?".
כשהילדים מלמדים את ההורים
בקוריטיבה, אחד הצעדים הראשונים שעשה ראש העיר היה להכניס לכל גני הילדים ובתי הספר תכניות לימודים על מיחזור אשפה וצרכנות נבונה. התוצאה לא איחרה לבוא: בתוך שנתיים ירד קצב ייצור הפסולת של העיר באופן ניכר ותהליכי מיחזור שכלל לא היו קיימים קודם לכן הפכו להיות עניין מובן מאליו עבור כמעט כל תושבי העיר. הילדים שהבינו בגנים ובבתי הספר את חשיבות הנושא, לימדו את הוריהם והשפיעו עליהם לשנות את דרכם. בהמשך באו שינויים רבים נוספים, אבל זו הייתה ההתחלה.
השינוי שם עבר דרך התנגדויות מרות ומכשולים עצומים, דרך ויכוחים סוערים, דרך כאב, אבל גם וקודם כל דרך ובאמצעות דיאלוג ושיתוף הדדיים שהולידו בסופו של דבר הסכמות. גם ראש העיר ואנשיו וגם התושבים הבינו שהמעורבות שלהם היא קריטית ושבלעדיה יהיה שינוי כפוי או החמצה של הזדמנות גדולה.
הילדים שגדלו בקוריטיבה בשנות ה-70 וה-80 מגדלים בה היום את ילדיהם בסביבה נעימה, בריאה, ירוקה ומכבדת הרבה יותר מזו שהם גדלו בה. הילדים האלה שכנעו את ההורים שלהם לעשות משהו אחר, חדש, אפילו מוזר, משהו שהצריך מאמץ ויציאה מאזור הנוחות ומהאדישות שמנחמת את כולנו.
1,520 נערות ונערים כאלה לומדים היום בעירוני ד'. זה כוח עצום. כל אחת ואחד מהם יכול וצריך להשפיע על הורים, קרובים וחברים לצאת להצביע. יחד אתם יכולים להשפיע על אלפים רבים של מצביעים לבצע לא רק את חובתם האזרחית, אלא לממש את מחויבותם האישית והמוסרית. ובינינו, למרות כל המילים הגדולות, הרי מדובר בפעולה פשוטה, שמצריכה מעט מאוד מאמץ וזמן.
אנחנו עובדים לפעמים קשה מאוד כדי לזכות בהישג קטן. פה, ב-20 דקות, בהינף יד, אפשר להשיג המון.
תלמידות ותלמידים יקרים לי, שכנעו את הוריכם ואחרים לצאת להצביע. לכו אתם לקלפי כדי לחוות את התחושה של אזרחות משפיעה, תזכרו ותזכירו להם שהעתיד שהם מעצבים היום יהפוך ממש תיכף להווה שלכם.
נתי שטרן הוא מנהל תיכון עירוני ד' בתל אביב