במסורת הערבית, מי שמגדל זקן נחשב לחוזר בתשובה, מתקן עוול שעשה או מתחרט. אהוד ברק אמנם גידל זקן בשנים האחרונות, והיום הוא גם התנצל בפני הציבור הערבי על אירועי אוקטובר 2000 – אבל ספק אם הוא יכול לתקן את העוול שגרם.
לפני חודש, במסיבת העיתונאים שבה הודיע ברק על חזרתו לפוליטיקה, היו רגעים שחשבתי שהוא יזכיר את המצביעים הערבים. בעזרתם הוא ניצח בבחירות 1999 – ניצחון שגרם לנזק בלתי הפיך במישור המדיני. לרגע מסוים האמנתי כי הזקן הוא ניסיון לתקן עוול. הסתבר שלא: ברק לא הזכיר בנאום כלום מלבד את נתניהו. אפילו המילה "כיבוש" לא נאמרה, למרות שברק השתתף בוועידת קמפ דייוויד עם יאסר ערפאת ב-2000, חודשים ספורים לפני אירועי אוקטובר שעליהם התנצל ברק היום.
לאחר האירועים, במהלכם נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל, נפלה ממשלת ברק. בבחירות שנערכו לאחר מכן סירבו אזרחי ישראל הערבים להצביע עבור ברק שוב. אירועי אוקטובר 2000 ותגובות הציבור היהודי אליהם גרמו להסתגרות של הציבור הערבי בתוך עצמו. מאז אמנם ניכרת התאוששות (בעיקר עקב הצורך של האזרחים הערבים להתמודד עם אתגרי היומיום), אולם המצב לא חזר לקדמותו. היום, נוכח חולשת מפלגת העבודה והתרסקותה, מצא לו ברק סוף סוף מקום להתמודד שוב.
ברק הקים לאחר האירועים את ועדת אור שחקרה את התנהלות המשטרה. הוועדה הזו הוקמה למרות התנגדות ציבורית נחרצת, אבל היא לא שיפרה את תדמיתו של ברק בקרב הציבור הערבי. היא גם מצאה את ברק עצמו אשם בשישה סעיפים, בהם מתן הוראה למשטרה לפתוח צירים בכל מחיר, סירוב לקיים שיחות עם הנהגת הציבור הערבי, העלמת פרוטוקולים והתעלמות מהמלצות השב"כ. ראוי לזכור כאן את משפטו המפורסם של ניטשה: יבורכו השוכחים, כי הם משיגים את הטוב גם מכישלונותיהם.
"הדברים של ברק הם התחלה חשובה, הוא פתח את הדלת לדיאלוג עם החברה הערבית", אמר היום ח"כ עיסאווי פריג' ממרצ, שברק למעשה נענה לדרישתו הבוקר להתנצלות. אבל פריג' טועה. הציבור הערבי בישראל לא יסלח לברק. הוא גם לא יצביע לברק, אפילו אם יחבור לפריג' ולמרצ. גם אם הציבור הערבי הצליח להתאושש מהטראומה של אירועי 2000, הטראומה של חוק הלאום ושל מאות חוקים אחרים (כמו חוק קמיניץ על עבירות בנייה) והבטחות ריקות (כמו תכנית 922 לפיתוח החברה הערבית) עדיין מורגשת. יותר ויותר אזרחים ערבים מאמינים שהדמוקרטיה הישראלית היא אשליה. שהיא רלוונטית רק לאלו שאלה המאמינים שהם חלק מהקונצנזוס הישראלי. זה קונצנזוס שגבולותיו הולכים ונעשים צרים, ומדירים את כל מי שאין ביכולתו - בעיקר מצפונית - להשתלב.
ביום שבו מחנה המרכז-שמאל יבין שבלי המנדטים של הציבור הערבי הוא לא ינצח, בוודאי לאורך זמן, הוא יתחיל לספור אותנו - בהתחלה מסיבות אלקטורליות-מתמטיות, ואחר כך מסיבות אידיאולוגיות ומוסריות. עד אז, התנצלות – היסטורית ככל שתהיה – לא תשכנע אותנו להצביע לכם.