בנימין נתניהו הוא קופירייטר מוכשר. כבר בראשית דרכו טבע ראש הממשלה כמה ביטויים בלתי נשכחים ("הם מ-פ-ח-דים", "סלע קיומנו"), אבל בשנים האחרונות – אולי בהשפעת המוחות הקריאטיביים הצעירים ותוססי ההתססה שסובבים אותו – הוא שכלל את יכולותיו. את מקומם של המשפטים החד-פעמיים תפסו סלוגנים – סיסמאות שאפשר לחזור עליהן שוב ושוב עד שיתקבעו בתודעה מבלי שום יכולת וצורך לעמת אותן עם המציאות.
את "לא יהיה כלום כי אין כלום" – סיסמה אפקטיבית להפליא למרות שגם בה אין כלום מלבד המובן מאליו –הפך נתניהו למטבע לשון שמלווה אותו כבר שנים. ה"כלום" כבר הפכה לחשדות חמורים בשלושה תיקים פליליים, ואפילו נתניהו כבר נבוך מלהשתמש בביטוי, אבל אוהדיו עדיין מנופפים בו, נאחזים בקש מילותיו. "לא ביבי – לא חוקרים", לעומתו, עדיין נמצא במחזור ומשורבט מדי פעם על דף המסרים, עולה בכל פעם שבמי מיריביו הפוליטיים של נתניהו דבק שובל קלוש של חשד פלילי - מגנץ ו"הממד החמישי" ועד ברק וקרן וקסנר.
ועכשיו הגיע "מצלמות מונעות גניבת בחירות". ככה, פשוט, קליט, ומופיע כבר פעמיים בתוך פחות מיממה בעמוד הטוויטר של נתניהו. ארבע מילים, שלוש מהן נקשרות בחריזה עוברת, ולא צריך שגל מלכה יישב על הביט כדי לדמיין איך הסלוגן הזה הופך לקריאה המונית בעצרות בחירות לפי הקצב של (הו, האירוניה) "העם דורש צדק חברתי" או "הון, שלטון, עולם תחתון". הקצב כבר בפנים. גם הספין.
הקביעה חד-משמעית: מצלמות מונעות גניבת בחירות. אבל זו לא רק קביעה; זה פילוח פוליטי. משום שאם מצלמות מונעות גניבת בחירות, כל מי שמתנגד להצבת מצלמות בקלפיות – והשורה ארוכה, ארוכה – מעודד למעשה גניבת בחירות. זה ספין יום הדין של נתניהו. "הערבים נעים" הגיע מוקדם השנה.
וכנהוג אצל נתניהו – הספין מבריק. פוליטיקאים פחות מתוחכמים ממנו מפמפמים שקרים בתקווה שאלו יבריזו מהתייצבות למבחן המציאות. אצל נתניהו מבחן המציאות כלל לא רלוונטי. לא יהיה כלום כי אין כלום, אבל זה בכלל לא משנה. חשיפת השקרים שבאמירותיו של נתניהו - והם רבים כחול אשר על שפת הים שבו הוא מצלם סרטונים אוויליים - לא יכולה לפגוע בו, משום שעצם העלאת השקר מציבה אותו בעמדת ניצחון בלתי נמנע.
ספין המצלמות מאלץ את יריביו של נתניהו במשחק הכיסאות לא רק לרקוד לפי החליל שלו, אלא גם להתיישב במקומות שנקבעו להם מראש. אם הם יתיישרו עם הדרישה לחקיקת בזק לא שוויונית, הם ישימו את עצמם – כפי שכתב יועמ"ש הכנסת בחוות הדעת שהגיש – בנחיתות מול הליכוד. נתניהו ערוך היטב להכנסת מצלמות לקלפיות; את הפיילוט הוא כבר ביצע בבחירות האחרונות, בסיועה של חברת קייזלר-ענבר שהתגאתה אחרי הבחירות באופן שבו הורידה את אחוז ההצבעה במגזר הערבי בזכות מצלמות (כלומר - בעובדה שהרתיעה אזרחים מלממש את זכותם הדמוקרטית. בראבו). המפלגות האחרות לא יצליחו לגייס את המשאבים הנדרשים להצבת מצלמות משלהן בתוך פחות משבוע מרגע שיעבור החוק. בכך נתניהו משיג רווח כפול: גם תופס את המפלגות האחרות עם המכנסיים למטה ומייצר לעצמו יתרון בקלפיות, וגם משחזר – הפעם באופן חוקי, פומבי ורחב היקף – מהלך שהצליח להרחיק מצביעים ערבים מהקלפי.
מנגד, אם יתנגדו ראשי המפלגות לחקיקה, הם יצוירו על ידי נתניהו כמי שמעודדים את גניבת הבחירות. גם בזה יש רווח כפול עבור נתניהו: גניבת הבחירות המדומיינת היא אות האזעקה שהוא מבקש להפעיל ביום הבוחר, הסירנה שאמורה להאיץ מאות אלפי בוחרים מנומנמים לקום ממרבצם בים ובקניון ולנוע בכמויות אדירות אל הקלפי לפני שהשמאל והערבים גונבים להם את המדינה; ובמקרה של הפסד אמת, הוא יוקע מיד כהפסד שקר, שהרי הבחירות נגנבו בחסות חוות דעות משפטיות ואנשי שמאל מובהקים כמו ליברמן ויעלון שסירבו לשימוש במצלמות-מונעות-גניבת-בחירות. הקרקע למרי האזרחי בתוצאות הבחירות שיפילו את נתניהו כבר הוכשרה.
וזו האמת הפשוטה, המדהימה והעצובה כאחת בסיפור חוק המצלמות: נתניהו ברא ספין שאי אפשר לנצח.
מצלמות בקלפיות מונעות גניבת בחירות!
מזייף דאגה
האבסורד הוא שמדובר ברעיון ראוי. גם רבים מהמתנגדים לחקיקה סבורים כך. מצלמות הן דרך מקובלת וסבירה למנוע עבירות על החוק במקרים רבים, ובשימוש בהן בבחירות יש היגיון; מה עוד שהתנהלות הבחירות הקודמות, למרות שאינה תואמת את זעקות השבר הכוזבות של הליכוד, מעלה את הצורך בשיפור המנגנון.
אבל השימוש במצלמות לצורך פיקוח לא צריך להינתן בידי המפלגות אלא בידי המדינה, והחקיקה לא יכולה להיעשות כמהלך בזק אלא כהליך מסודר שבו שותפים כנסת מתפקדת, ייעוץ משפטי מגבה ומוסדות מדינה שמסוגלים הבטיח את קיום הוראת החוק.
אם נתניהו היה מודאג מזיופים, הוא היה יכול להעביר את החוק בקלות יחסית באינספור הזדמנויות קודמות. ליברמן היה מצביע בעד, לפיד היה מצביע בעד, היועמ"ש היה מגבה. אבל נתניהו לא מוטרד מטוהר הבחירות; הוא מוטרד מהפסד בהן. הוא לא מבקש למנוע את גניבת הבחירות, אלא רק לשתול את רעיון גניבת הבחירות במוחם של מצביעיו.
חוק המצלמות הוא דוגמה לאנוכיות המוחלטת שבה מתנהל נתניהו בשעה שכל מעייניו נתונים להישרדותו. בניסיונותיו הנואשים להיאחז בכיסא הוא מצליח להרוס גם רעיונות טובים. את הפלת החוק שהוא כל כך מאמין בו פתאום – אם לא בכנסת אז בבג"ץ – הוא רקם במו ידיו. זה לא משנה, משום שהחוק, כאמור, שולי כאן; מה שחשוב הוא הרעיון.
לא פחות מכך, חוק המצלמות – שבו הופך נתניהו נושא שנמצא בהסכמה רחבה יחסית לסלע מחלוקת – הוא סמל לממשל נתניהו, האיש שהפך את הפילוג מסכנה ציבורית לכלי פוליטי. זה יהיה גם סמלי אם החוק הזה יהיה אקורד הסיום שלו.