ציפי לבני היא אחד מהאנשים הבודדים בפוליטיקה הישראלית שאפשר לומר עליהם שהיו יכולים לשנות את ההיסטוריה. הכוונה היא לא לחתימת הסכם שלום פורץ דרך עם הפלסטינים (אף על פי שלבני פעלה ללא לאות למען הישג כזה), אלא דווקא לעניין פחות נוצץ – והרבה יותר משמעותי: בלימת עלייתו של בנימין נתניהו. אם לבני היתה פוליטיקאית קצת שונה, החיים בישראל היום היו נראים כנראה אחרת לגמרי. טובים יותר או רעים יותר – זו כבר שאלה של השקפה; אבל אחרים.
ציפי לבני היתה האדם האחרון שניצח את בנימין נתניהו. אחרי עשור דומיננטי בשלטון, שלוש ממשלות ופער בטוח בסקרים לקראת הקמת הרביעית, הזיכרון הציבורי מקבע את נתניהו כאישיות בלתי מנוצחת – ומעמעם את העובדה שזה לא תמיד היה ככה. ששלטון נתניהו הנוכחי, שנולד לפני עשר שנים, כמעט ולא נברא.
שיעור בהיסטוריה חלופית
בספטמבר 2008, לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט מראשות הממשלה (בעקבות החקירות נגדו ותחת לחץ של לבני ושל אהוד ברק – לחץ שאפשר רק לדמיין היום מצד שותפיו האילמים של נתניהו), הנשיא שמעון פרס הטיל על לבני – כיושבת ראש קדימה – את הקמת הממשלה החדשה. לבני קיבלה את הזדמנות חייה – והחמיצה אותה. קשה להאשים אותה; ש"ס והחרדים ניהלו מולה משא ומתן סחטני וכוזב – הם ממילא סגרו במקביל עם נתניהו, שהבטיח להם יותר מלבני. אחרי שלא הצליחה לצרף אפילו את מרצ והגמלאים, היא הרימה ידיים ושלחה את ישראל לבחירות. הבחירות העניקו לה בפעם השנייה את הזדמנות חייה, כשקדימה בראשותה זכתה במרבית הקולות – אבל הפעם לבני לא הצליחה אפילו לזכות במנדט הנשיא להקמת הממשלה. נתניהו – פוליטיקאי ערמומי ומוכשר ממנה – עשה לה בית ספר.
בתרחיש היסטורי אלטרנטיבי, דיוקנה של ציפי לבני היה עומד היום על קיר תמונות ראשי ממשלת ישראל. בתרחיש הזה, נתניהו היה יושב ראש אופוזיציה מתוסכל וממורמר, מוביל מפלגה נמוכת קומה ומובסת עם 12 מנדטים. צריך לומר בהגינות: ייתכן שהוא היה מקומם את הליכוד כפי שעשה ב-2009. אבל יש גם יסוד סביר להניח שעוד שנה באופוזיציה, כשמנגד לבני בונה את מעמדה כראשת ממשלה, היתה מעמיקה את קברו הפוליטי של נתניהו. אחרי שנחלץ בקושי מהתבוסות לברק ב-1999, לשרון ב-2005 (בליכוד) ולאולמרט ב-2006, לבני יכולה היתה להניף מכה ניצחת על ראשו. אבל כל זה נותר סנריו דמיוני, משום שלבני אמנם ניצחה את נתניהו – אבל רק בקלפי. ובשיטת הממשל הישראלית, זה פשוט לא מספיק.
סיפור הכישלון הכפול של 2008-9 הוא סיפורה של לבני: אשת ציבור בולטת ומדינאית מוערכת שחטאה הגדול ביותר היה שהיא פשוט לא פוליטיקאית טובה – או, למצער, לא טובה כמו יריביה. אם היא היתה טובה יותר, היא היתה מקימה ממשלה ב-2008 או ב-2009; לא מושלכת לתהום על ידי גבאי בחודש שעבר; ולא נותרת ללא איחוד הצלה עם סגירת הרשימות השבוע.
לא מזגזגת
הגנאי הגדול ביותר שהוצמד ללבני הוא על כך שהיא מחליפה מפלגות. זה נכון: בשנותיה בפוליטיקה היא החליפה שלושה בתים פוליטיים ועוד אחד בשותפות. אלא שלמרבה האירוניה, הפוליטיקאית המדלגת בין מפלגות היא אחת הפוליטיקאיות העקביות בישראל; בוודאי בהשוואה לנתניהו המזגזג (נאום בר אילן, הסכם הפליטים, חוק הפונדקאות), גנץ שלא מבטא עמדה חד-משמעית כמעט באף נושא, לפיד שמתנודד לפי הרוח הציבורית וגבאי שמנסה להתאים את דעותיו הימניות למפלגתו השמאלנית. לבני עברה בין מפלגות (כפי שעשו אחרים לפניה, אגב, בהם דוד בן גוריון, שמעון פרס ואריאל שרון) אבל שמרה – מאז שעזבה את הליכוד – על אותו קו אידיאולוגי. זה בדיוק הקו שמיצב אותה כעת כ"שמאלנית מדי" עבור גנץ ולפיד ו"מתעסקת בשלום יותר מדי" עבור גבאי. התיוג של לבני כזיקית פוליטית הוא פשטני ואפילו שקרי; להפך – היא פוליטיקאית עם זיהוי מובהק.
לזיהוי הזה, כאמור, כבר אין ביקוש אפילו בשמאל. גבאי כבר הראה ללבני את הדלת, גנץ ולפיד לא פותחים אותה. אפילו במרצ נדחקו הכיבושניקים לתחתית. סקר שפרסם היום אתר אונלייף ונערך בקרב נשים – שנחשבו לקבוצת תמיכה משמעותית בלבני כשהתמודדה מול נתניהו – מעלה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מדורג בתחתית רשימת הנושאים שמעסיקים את הבוחרות. פרופ' חנה הרצוג אמרה על כך ש"מדאיג שהן לא מחברות בין הסכסוך והבעיות החברתיות שמדאיגות אותן". לבני היתה אחת הפוליטיקאיות היחידות שחיברו, בעקשנות מעייפת, בין הסכסוך לבין מצבה של הדמוקרטיה הישראלית. היא ראתה בסכסוך איום מתמשך לא רק על ביטחונה של מדינת ישראל, אלא גם על אופייה. אלו רעיונות שהציבור מאס בהם והשמאל הפוליטי פנה להם עורף. פרישתה של לבני היא עוד מסמר בארון הקבורה של השלום.
האיום האסטרטגי
אבל לבני לא ראתה רק בסכסוך את האיום על מדינת ישראל; היא ראתה את האיום גם בשלטון נתניהו. היא האמינה שהשלטון האסוני חייב לעבור מן העולם רגע לפני "המערכה האחרונה על הדמוקרטיה בישראל", והעריכה שאין דרך לעשות זאת מבלי לאחד כוחות בגוש המרכז-שמאל. אבל כמו שכבר אמרנו – לבני איננה פוליטיקאית גדולה. קריאות האיחוד שלה נפלו על אוזניים ערלות ואגואים תפוחים. הניסיון שלה לקדם איחוד כזה נתפס אפילו כבגידה על ידי שותפה לשעבר במחנה הציוני והוביל לגירושים מכוערים. לגבאי – שתלה בלבני את מצוקת מפלגת העבודה בסקרים – זה לא הביא תועלת; אבל את לבני זה השליך לקרשים.
לבני עשתה היום צעד אמיץ – אבל גם בלתי נמנע. בלי איחוד הכל אבוד – לא רק עבור הגוש, אלא גם עבור התנועה. הבוקר שלאחר הבחירות היה מוצא את מפלגתה של לבני, כמעט בוודאות, מתחת לאחוז החסימה ומחוץ לכנסת הבאה. לבני – כמעט-ראש-ממשלה לשעבר – חסכה מעצמה את ההשפלה.
אבל לא פחות מכך היא חסכה מהגוש הפוליטי שלה בזבוז קולות. לבני כבר הוכיחה, שוב ושוב, שהיא מוכנה לשלם מחיר אישי, לאפסן את האגו ולהתיישב על כיסא טייס המשנה (לצד הרצוג, לצד גבאי ולצד כל אחד אחר שהיה עשוי להוביל את הגוש). היום הוכיחה לבני שהיא מוכנה לשלם מחיר אישי יקר אף יותר: לוותר לא רק על הובלת המרוץ הפוליטי, אלא אפילו על עצם ההשתתפות. מי שנתפסה בעיני רבים כפנטזיונרית של תהליך השלום התגלתה היום כאישה המעשית ביותר בשמאל.
וכשעשתה זאת, לבני הפרה את התובנה הפוליטית של פטרונה הגדול, אריק שרון: לא לרדת מהגלגל. להישאר עליו תמיד, גם כשאתה למטה, ולהמתין לרגע שבו תהיה למעלה. הטיפ הזה הוכח בעבר כעצת זהב עבור פוליטיקאים מדשדשים, משרון ועד נתניהו. אבל לבני החליטה – בהגינות וביושר נדירים – לא להישמע לה. הוא שאמרתי: היא פשוט לא פוליטיקאית טובה.