את מה שקרה אתמול אי אפשר להגדיר אלא כבדיחה על חשבון הבוחרים במדינת ישראל, ובפרט 70 אלף חברי הליכוד שהטריחו את עצמם ביום גשום לפריימריז, 67 חברי כנסת שהצביעו ב-2014 בעד חוק המשילות, חברי ועדת הבחירות המרכזית שאמורים לשמור על טוהרן של הבחירות, וכלל מצביעי הימין.
זה החל עם "הבלוק הטכני" – מונח שבאמצעותו הלבינו הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית את המחלוקות ביניהן כדי לאפשר התאגדות פיקטיבית לשם השתחלות שקרית לכנסת. אין הרבה גאווה במהלך שכינס יחדיו את שאריותיה נטולות הכבוד של המפלגה הממלכתית לשעבר המפד"ל עם שאריה נטולי הבושה של המפלגה הגזענית לשעבר כך. אבל לפחות אין במהלך הזה צביעות; יו"ר הבית היהודי, הרב רפי פרץ – רק שבוע וחצי בתפקיד וכבר המביש שבמנהיגי המפלגה לדורותיה – הבהיר שמדובר ב"ריצה טכנית לפרק זמן מסוים". איתמר בן גביר מעוצמה יהודית כבר הבהיר בתחילת השבוע שמדובר בבלוק טכני.
תגידו מה שתגידו על גזעני הימין ועוזריהם – לפחות הם לא מעמידים פנים. כשהם מחליטים להסתנן לתוך הכנסת מבעד לפרצת החוק הם לא עושים זאת בתחפושת של גוש מאוחד אלא בפנים גלויות של שותפים לדבר עבירה. הם לא חשים שום צורך להסתיר את המניפולציה על החוק. עד כדי כך הם בזים למהות הבחירות, עד כדי כך הם בזים לרוח החוק, עד כדי כך הם מזלזלים במי שאמור לשמור עליו. את המים שלהם הם מטילים לשלולית הפוליטית מגג בית הכנסת.
הפסד טכני
זה לא החיבור הראשון בתולדות הפוליטיקה הישראלית, אבל הוא שונה מקודמיו ומקביליו (כמו איחוד גנץ-לפיד), ואפילו שונה מהחיבור שקדם לו בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי. חיבורים פוליטיים טקטיים נעשו ועוד ייעשו; חלקם שרדו לאורך קדנציה מלאה (המחנה הציוני, הרשימה המשותפת), אחרים לא (ישראל אחת, הליכוד ביתנו) – אבל באף אחד מהם לא היתה כוונה מוקדמת (ואפילו מוצהרת) להתפצל מיד עם סיום הבחירות. בחיבורים הפוליטיים המקובלים, המפלגות מבינות שעליהן לשבת בכנסת כגוש אחד – בדיוק באופן שבו העמידו את עצמן בפני הבוחרים שנתנו להן את אמונם. כך יעשו גנץ ולפיד, כך תעשה הרשימה המשותפת אם תרוץ שוב יחד, וכך יעשו גם פרץ וסמוטריץ'. אבל לא בן ארי והמרזלים.
הבלוק הטכני המדובר הוא למעשה נשיפת בוז לעבר הכנסת, שקבעה אחוז חסימה על מנת להעמיד שיעור מינימלי של מצביעים הנחוץ כדי לכהן בה. ואם לדייק – זו נשיפת בוז כלפי ממשלת נתניהו, שהעלתה את אחוז החסימה ב-2014. נתניהו טען אז שזהו "חוק חשוב שמגדיל את המשילות". מה נשתנה מאז? המשילות; כלומר, האפשרות שנתניהו יאבד אותה.
לנתניהו אין בעיה לעשות מעצמו צחוק. הוא כבר זגזג בנושאים גדולים וחשובים יותר מאחוז החסימה (מנאום בר אילן ועד הסכם הפליטים). הדבר היחיד שבו הוא מגלה עקביות הוא קרב ההישרדות הפרטי אותו הוא מנהל על גב כולם, ממערכות אכיפת החוק ועד לאחרון משרתיו הנרצעים (כן, אני מתכוון לאיוב קרא).
בהלת סמוטריץ'
ובכל זאת, נראה שהפעם החרדה (המוצדקת) של נתניהו מהיחלשות גוש הימין דרדרה אותו אל סף אובדן העשתונות. האיש שאמר על גנץ שהוא לא מתערב כיצד השמאל מחלק את הקולות שלו הבהיר שהוא מתערב עד צוואר בשאלה כיצד הימין עושה זאת. במהלך יום אמש נראה היה שבשביל למנוע את פיצול מפלגות הימין נתניהו יהיה מוכן להציע לפרץ וסמוטריץ' גם שבוע-שבוע במטוס ראש הממשלה.
הבטחת שני תיקים למנהיגי הבית-איחוד (בהם תיק החינוך היוקרתי ותיק השיכון החביב על שרי הימין) היא מכירת חיסול פוליטית בדרך לפשיטת רגל. אם לבית-האיחוד – רשימה שבסקרים האופטימיים שווה חמישה מנדטים – נתניהו מוכן לתת שני תיקים, מה הוא ייתן למפלגות הגדולות יותר שיצטרפו לקואליציה? מצד שני, יש לזכור שזה המחיר ששילם נתניהו גם לליברמן בממשלה היוצאת. כשהוא עם הגב לקיר הצר של הקואליציה, גם מפלגה עם חמישה מנדטים יכולה לצאת מהחדר עם תיק הביטחון.
המחשבה שסמוטריץ' החשוך יתיישב במשרד החינוך כבר מייצרת ממים מבוהלים בפיד השמאלני, אבל ספק אם הסיוט הזה יתממש. סמוטריץ' אמנם הודיע לפני שבועיים שהוא מכוון לתיק החינוך, אבל ההסכם עם נתניהו מייעד אותו כנראה למשרד השיכון.
אבל לסמוטריץ' גם אין סיבה לרוץ למגירות כדי לאוורר את תכניות הבנייה המפליגות שלו ביהודה ושומרון. ניסיון העבר מלמד שבין הבטחות נתניהו לקיומן פעור בור. בבור הזה אפשר למצוא בין השאר הבטחות נטולות כיסוי למשרות שרים (רפי איתן), חברות ממשלתיות (אפי איתם לחברת החשמל, משה כחלון למינהל מקרקעי ישראל) וזרועות הביטחון (רוני אלשיך לשב"כ). בממשלת נתניהו יושבים שני שרים, ישראל כץ וגלעד ארדן, שקיבלו הבטחה זהה – תיק החוץ. השבוע – אחרי ארבע שנים – זכה כץ במינוי. אל תדאגו; גם זה רק באופן זמני. גם לפרץ ולסמוטריץ' - וגם לאלי ישי, שעל פי דיווח ב"הארץ" קיבל הבטחה לתיק - אין טעם לתפור חליפות.
עורמה יהודית
אבל הבטחת התיקים היא כאין וכאפס לעומת המהלך התקדימי והמפתיע באמת של נתניהו: הצבתו ברשימת הליכוד של איש הבית היהודי – שעתיד לשוב לביתו היהודי לאחר הבחירות. נתניהו לא רק מזלזל בבוחרי הליכוד, תוקע להם נטע זר לפני האנשים שנבחרו בפריימריז (בו הוא מתגאה כל כך) וגוזל מהם מנדט; הוא גם מזלזל במהותה של רשימה פוליטית, בהיותה קבוצה מפלגתית המייצגת אידיאולוגיה וערכים. אם הבלוק הטכני הוא נשיפת בוז על ההליך הדמוקרטי, מהלך השריון הכוזב הוא כבר צפצוף קולני. ספק אם המהלך הזה חוקי (כבר הוגשה עתירה לוועדת הבחירות) – ואין ספק שהוא מסריח.
ועדת בחירות או בית משפט אסרטיביים, כאלו שמודעים לתפקידי כשומרי סף דמוקרטיים, לא יכולים לאפשר לביזיון הזה להתרחש. בלוק טכני המתוכנן להתפרק לאחר הבחירות הוא מהלך המנוגד לכוונת המחוקק בהצבת אחוז חסימה, דילוג מתואם מראש של אדם ממפלגה אחת לאחרת ובחזרה הוא צעד שמרוקן ממשמעות את עצם קיומה של רשימה. אבל יש יסוד סביר להניח שהרוח השמרנית שהפילה איילת שקד על מערכת המשפט הישראלית תיתן את אותותיה, והשופט חנן מלצר או עמיתיו בבית המשפט העליון לא ימלאו את חובתם ולא ימנעו את זילות הדמוקרטיה. אחרת מישהו עוד יגיד שהם אקטיביסטיים.
זה אך סמלי שרמיסת הדמוקרטיה שמוביל נתניהו מפלסת את הדרך לאויביה. זה אך סמלי שתמרוניו של ביבי - יושב ראש עורמה יהודית - מכשירים את כניסתם האפשרית של סמוטריץ' לממשלת ישראל ושל בן גביר, גופשטיין ומרזל לכנסת ישראל. המהלכים ה"טכניים" של נתניהו הם פגיעה ברוח הדמוקרטיה לא רק במהותם, אלא גם בהתגשמותם. בחסותם תקבל הדמוקרטיה הישראלית לחיקה את מי שמחריב אותה מבפנים.
מרזל בהיכל
נתניהו, תחת פאניקת הבחירות והיסטריית הבחירות, יהיה חתום על הכנסתה להיכל של מפלגת החושך עוצמה יהודית - חבר גזענים אלים שגורם לסמוטריץ' להיראות כמו ימין מתון. יש בליכוד - בליכוד הוותיק, הישן, הז'בוטינסקאי-בגיני - מי שעצם הרעיון של הכשרת הכהניסטים מעביר בו חלחלה. פעם אנשי הליכוד היו יוצאים מהאולם כשכהנא היה מדבר, היום הם מעודדים את כניסת יורשיו. פעם הם היו מתקנים את החוק כדי למנוע מזה להתרחש, היום הם מנצלים את החוק כדי לאפשר את זה.
אבל האמת היא שלנתניהו לא אכפת מסמוטריץ' או ממרזל. לא אכפת לו מי מוצב באיזה מקום ברשימה היהודית המשותפת, לאן היה רוצה לגרש את ערביי ישראל ומה הוא חושב על הומואים. לא אכפת לו אם מדובר ברבנים מתונים או בבריוני גבעות אלימים. אכפת לו רק על מי הם ימליצו לנשיא כדי שיקים לממשלה, למי יתנו אצבעותיהם בהצבעה על החוק הצרפתי ואיך יאריכו את ימיו בבלפור. אכפת לו רק מעצמו.
ביום ראשון פתח נתניהו את ישיבת הממשלה השבועית וסיפר על נסיעתו הקרובה למוסקבה, לפגישה עם הנשיא ולדימיר פוטין בנוגע לחופש הפעולה של ישראל נגד איראן בסוריה. "השיחות האלו חשובות מאוד", הסביר נתניהו. שלושה ימים מאוחר יותר התברר שהשיחות עם פוטין פחות חשובות מהשיחות עם רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ', ושגורל האומה יכול להמתין כשעל הכף מונח גורלם הפוליטי של יורשי הרב כהנא. תזכרו את זה בפעם הבאה שנתניהו יספר לכם שכל מה שמעניין אותו זה טובת מדינת ישראל.