הסיגרים, ידיעות אחרונות, הצוללות ובזק-וואלה. ארבעה תיקי אלפים מסתובבים להם סביב נתניהו. בשלושה מהם הודיע היועמ"ש כי בכוונתו להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. ובכל זאת בחרו גנץ-לפיד ושות' להתמקד דווקא בתיק 3000, תיק הצוללות, יחיד מתוך הארבעה בו לא נמצא קשר לנתניהו, והם יודעים טוב מאוד למה.

שלושת התיקים בהם הוחלט להגיש כתב אישום כלפי נתניהו, לא הרחיקו ממנו את קהל אוהדיו, וגם לא רבים מתומכי הימין, ויעידו הסקרים בהם הליכוד שומר על כוחו. הסיבה לכך היא פשוטה. מבחינת תומכי נתניהו קבלת סיגרים או צ'ופרים אחרים, ויהא זה בסכום גבוה כמה שיהא, היא בגדר המתקבל על הדעת, כל עוד המדינה לא נפגעה.

את תיקי המשחקים של נתניהו והתקשורת, בוודאי שבימין לא קונים. החיבור בין האיש אולי הכי מושמץ בעשור האחרון לבין קבלת טובות הנאה מהתקשורת פשוט לא מתיישב בליבו של הימני הממוצע, בטח כשהוא רואה איך התקשורת מלטפת פוליטיקאים מהצד השני של המפה בכל יום זוגי, ובעצם גם אי זוגי.

התיק היחיד נגד נתניהו שיכול להפחיד ימנים

לכן פנו בכחול-לבן לתיק היחיד שיש בו נושא מהותי – ביטחון מדינת ישראל, והטענה שנתניהו, מר ביטחון, מכר את האינטרסים של מדינת ישראל בתמורה לטובתו האישית. אגב, אם אפשר לתת טיפ קטן לחבר'ה מכחול-לבן – תתמקדו בטענה על אישור מכירת הצוללות הגרמניות למצרים. נכון, האזרח הנבון ישאל את עצמו האם מצרים בכלל צריכה אישור מישראל למכור למצרים, והאם המצרים לא היו יכולים בכל מקרה לקנות צוללות ממדינות כמו רוסיה או סין, אבל כאן לפחות אפשר לדבר על פגיעה בביטחון המדינה. הטענות האחרות על צוללות מיותרות שנקנו, הן מקסימום ממצבות את נתניהו כבעל זהירות יתר אך לא הרבה יותר מזה.


ועדיין, אני מעריך שגם הניסיון הנוכחי לא יצליח לגרום למפלגנץ להמריא בסקרים, כי אין פה חידוש אמיתי. פרשת הצוללות נטחנה בכלי התקשורת שוב ושוב. עיתונאים כמו רביב דרוקר ואחרים שרפו עליה שעות במהדורות ובתוכניות האקטואליה ועשו עליה דוקטורט, כשברקע הווידיאו של נתניהו עולה ויורד בסולמות הצוללת מוקרן שוב ושוב, ממש כמו גיף. וכשהחומר כל כך לעוס, קשה לרגש איתו מישהו. מה שכן, היועצים של גנץ יכולים לרשום לעצמם הצלחה בהחלפת העיסוק סיפור המכשיר הסלולרי שהאיראנים פרצו, בפרשייה הנוכחית, שגם זה לא מעט.

גנץ מתגלה כנואם חלש, ועל עימות עם נתניהו אין מה לדבר

בכלל, נכון לעכשיו הקמפיין של כחול-לבן נראה מבולבל. המסרים מתחלפים ולא אחידים. השיח בארבעה ראשים לא עובד ובטח שלא יוצר תחושת כימיה בין חברי הקוורטט. צפייה במסיבת העיתונאים גם מגלה שדווקא מי שאמור להיות זה שעומד בראש, הוא הדובר הכי פחות טוב מבין הארבעה. בוגי דיבר ארוך אבל סביר, יאיר לפיד היה חד וקצר (למרות שהיה שלישי ברשימה), ואשכנזי הפתיע כשדיבר גם הוא די טוב וקצר. 

גנץ היה הכי פחות טוב מכל הדוברים, וגרוע במיוחד בשלב שאלות העיתונאים, כולל הפרצופים הסובלים שהוא עושה בזמן שהוא מקשיב. האיש עומד מול המיקרופונים ומשדר נואשות את המסר "אני לא רוצה להיות כאן". אפשר בהחלט להבין למה במשך שבועות ארוכים העצה המרכזית שקיבל הייתה לשתוק. ספק איך יצליח לעמוד בראיון עיתונאי משמעותי, על עימות מול נתניהו אני חושב שלא במקרה אף אחד כבר לא מדבר. 

ואחרי כל זה, מערכת הבחירות עדיין רחוקה מהכרעה. בעיות הביטחון בדרום, בצפון וביו"ש יכולות להיות הבטן הרכה בה שלושת הגנרלים ו"חבר הקבינט הבטחוני", הדרך היצירתית שמצאו בכחול-לבן למצב את יאיר לפיד, יכולים לתקוף את נתניהו. נכון, זה קצת מוזר כשמפלגה שלכל הדעות נמצאת משמאל לליכוד תתקוף אותו דווקא מימין, אבל היא בהחלט יכולה לגרום לנתניהו לאבד קולות. הקולות האלה לא בהכרח ילכו לכחול-לבן, אולי אפילו סביר שלא, אבל מבחינת גנץ-לפיד מספיק שאותם מצביעים מבאר שבע, שדרות, אופקים וכו' יישארו בבית ולא ייענו לקריאת נתניהו להגיע לקלפיות, כדי להוריד את הליכוד אל מתחת ל-30 המנדטים, וליצור פער משמעותי בין המפלגות.

אבל אם הם לא הצליחו לייצר את המומנטום הזה אחרי ירי הטילים על תל אביב והפיגוע סמוך לאריאל, אני בספק אם הם כבר יצליחו.

הכותב הוא סגן עורך של עיתון "בשבע"