כשנפתלי בנט ואיילת שקד הודיעו שהם עוזבים את הבית היהודי ומקימים את הימין החדש, נזכרתי באביב של 2012. חזרנו ארבעה ברכב מליל קמפינג עם החבר'ה עוד מימי התיכון ובני עקיבא. כדי לא להירדם בנהיגה, ניסיתי להרים דיון פוליטי. "למי אתם חושבים שתצביעו?", זרקתי לחלל הרכב. אחד אמר ליכוד, השני איחוד לאומי, השלישי חשב דווקא על ליברמן, אבל הדיון לא ממש המריא כי אף אחד לא ממש היה מאוהב במפלגה לה הוא חשב להצביע.
"ומה לגבי הבית היהודי?", שאלתי, בכל זאת חבר'ה הארד קור ציונות-דתית. מבחינתם זו אפילו לא הייתה אופציה. מפלגה של עוטי שפמים על סף גסיסה, שהתנדנדה סביב אחוז החסימה. "ואם יבוא איזה מנהיג חדש? צעיר?", ניסיתי. "עזוב אותך, לא יקרה", הם היו בטוחים. את השם נפתלי בנט הם לא הכירו, ובטח שלא ידעו שהוא מתלבט אם לנסות להיכנס לבית היהודי. הם גם לא תלו תקוות במהלך כזה.
אני שמעתי על המהלך מהעיתונאי אורי אליצור ז"ל שבנט בא להתייעץ איתו אם לרוץ בנפרד במסגרת "הישראלים" או להצטרף לבית היהודי, והייתה לי תחושה חזקה שמשהו עומד להתרחש. ואכן כשבנט החליט להצטרף לבית היהודי ונוצר תהליך של פריימריז, עקבתי קצת אחרי חוגי הבית שלו ושל שקד, וראיתי איך הוא מכניס רוח חדשה, בעיקר לחבר'ה הצעירים, אבל גם למבוגרים, תחושה שהציונות הדתית עוד יכולה לקום מעפר, מה שאכן קרה. נכון, הדרך המשותפת לא הייתה פשוטה והיו נפילות בדרך, אבל לציונות הדתית היה בית ולבנט היה בייס. עד שבתחילת מערכת הבחירות הנוכחית בנט ושקד באו ונתנו למגזר סטירה בפרצוף.
המציעים לא נאמנים למי שלא נאמן אליהם
הבעיה לא הייתה במהלך עצמו. הפרידה הייתה צפויה. כולם הבינו שלראשות ממשלה, אותה מטרה שבנט דיבר עליה כל הזמן, לא מגיעים מהבית היהודי. אבל העיתוי והצורה היו בעיטה בבטן, ובאותו רגע בנט איבד את הבייס שלו, וזו טעות שאסור היה לו לעשות, בטח אם הוא מכוון לטווח הרחוק. הבעיטה הזו ניפצה את הציונות הדתית לכל עבר, והשאירה קבוצה גדולה מחוסרת בית פוליטי. בנט חשב שאחרי הניפוץ הוא יישאר עם לפחות חצי מהאנשים, אבל כמו בכל פעם שעושים מהפכה – אתה יודע איך זה יישבר, אבל לא יודע מה ייבנה לאחר מכן. חלק מצאו את עצמם באיחוד מפלגות הימין, חלק אחר לא מצא בית והלך למשאבת הקולות הגדולה של הימין – הליכוד. גם ביחס למי שחזרו אליו, זו כבר לא היתה קבוצה קשיחה ונאמנה. מי שלא היה נאמן למצביעיו, לא יכול לצפות שהם יהיו נאמנים אליו. וזה באמת מה שקרה.
בנט לא צפה את האיחוד בין גנץ ללפיד שהפך את הסיפור המרכזי של הבחירות לקרב ראש בראש בין שתי הגדולות. הוא היה בטוח שכשמקומו של נתניהו כראש ממשלה מובטח, הוא יצליח למתג את הסיפור כשאלה של איזה ממשלת ימין תקום, וכקרב בינו לבין גנץ על משרד הביטחון. הוא היה בטוח שהיוזמה בידיים שלו, וכשלפתע התרחיש השתנה, הוא איבד את היוזמה והלך לאיבוד בקמפיין פשוט גרוע.
כך הפכו עצמם שרים מוערכים למושאי גיחוך
מילא שהוא סירב לשנות כיוון ונדבק למסר שכבר לא היה רלוונטי, אבל גם במסגרת הזו הוא הפך את שני השרים הכי אהודים בממשלה, לשני ליצנים שמדברים ליונים, מפרסמים בשמים, ומזייפים בשירים. זה קריאייטיבי, זה מגניב, אבל זו לא התדמית של מי שרואים את עצמם שר הביטחון ושרת המשפטים.
גם הניסיון לחזור שוב למתג את עצמו כ"משהו חדש מתחיל" עם השם "הימין החדש", לא ממש עבד, בטח כשלצידו קמה מפלגה ימנית באמת חדשה – זו של משה פייגלין שללא ספק לקח ממנו כמה עשרות אלפי קולות, עוד מהלך שבנט לא צפה, נזכר להתמודד איתו כשכבר היה מאוחר, וגם אז עשה את זה גרוע עם סרטון מביך של מתן כהנא שניסה לנבוח על בני הנוער כאילו היו החיילים שלו.
בשלב מסוים הקמפיין של הימין החדש כל כך איבד את זה, עד שאפילו אי אפשר לומר שהוא נגרר. הוא פשוט לא היה נוכח. זעקות הגעוואלד של הסוף כבר היו מאוחרות מדי, בטח כשכל המפלגות במפה הפוליטית זעקו אותן (ומתברר שבצדק).
הכותב הוא סגן עורך של עיתון "בשבע"