השנה היא 1997, האירוע הוא כנס פעילים של מפלגת העבודה בנתיבות, והמועמד המבטיח לראשות הממשלה הוא אהוד ברק, שמחליט להתנצל על הטעויות שנעשו בשם מפא"י ומפלגת העבודה לדורותיה. שנים רבות חלפו מאז, השיח העדתי תפח והתפתח, אבל בבחירות האחרונות נדמה כי קולו קצת דעך. כל המועמדים מכוונים למכנה משותף אחד של ישראליות כוללת. המקסימום שתשמעו מהם הוא על הצורך להיות "חברתיים". אבל האם יכול להיות שהשאלה שהביאה למהפך המפורסם ב-1977 באמת כבר אינה רלוונטית? קשה להאמין.
הפוליטיקה המזרחית הגאה היחידה שאנו מכירים עד היום הייתה מבית מדרשה של ש"ס, שפנתה בעיקר לשכבות החלשות, ויש שאומרים שרק קיבעה את מצבן. אבל בתוך הסקרים ובין שורות הנתונים מסתתר אלקטורט אחר: מעמד הביניים המזרחי. כזה שמבין את יוקר המחיה, אבל גם יודע מה המשמעות של ימי מפא"י, שהתפכח מנתניהו ומש"ס, אבל מרצ והעבודה לא יודעות לפנות אליו. אף מועמד לא מעז להישיר אליו מבט, ובכל זאת, הוא יכול להכריע את הבחירות הקרובות.
קחו למשל את האמרגן והמלחין אסף אטדגי, שבראיון שנתן למגזין m לפני שבועיים אמר "אני רוצה פה ראש ממשלה מזרחי, והוא גם יוכל להביא שלום. אנחנו מבינים את השפה שלהם, אנחנו לא מתנשאים עליהם... אני מתכוון להצביע לכחלון כי הוא מזרחי והוא אינטליגנט והוא חסך לי כסף בזמן שאחרים רק לקחו. אבל אני יכול לא להצביע לו אם הרשימה שלו תהיה לבנה מדי. שייקח מזרחים". וזה לא רק מעסיק את אטדגי. בובת האדם הקדמון בדמותו של עמיר פרץ, כולל המשקפת, שהוצבה בטעות או שלא בסינמה סיטי שבירושלים, עוררה השבוע סערה תקשורתית קטנה. השיח העדתי עדיין כאן, לגמרי. מעל ומתחת לפני השטח, אבל איכשהו לא מתערבב באופן עמוק בפוליטיקה.
לפני חודשיים הטיח סילבן שלום בנתניהו, במהלך דיון סוער בממשלה על החינוך המקצועי, "שהבן שלך יהיה פחח". בפריימריז האחרונים ניסה נתניהו לסכל את בחירתה של מירי רגב, הידועה בסגנון הבוטה והעממי שלה, למקום גבוה ברשימה – בעוד היא טוענת שהיא המייצגת של הליכוד האמיתי. ח"כים אחרים התריעו באחרונה כי המפלגה איבדה את הדגל החברתי שלה.
"האנרגיה הפוליטית של מעמד הביניים המזרחי במרכז הליכוד השתלבה במסר החברתי אותו ביקשו לצייר מנהיגי המפלגה", אומר ד"ר ניסים לאון, סוציולוג מאוניברסיטת בר אילן. "בשנים האחרונות האנרגיה הפוליטית של מעמד הביניים המזרחי חיפשה דרך החוצה ממרכז הליכוד אל דרך עצמאית. עד כמה שזה יישמע מוזר, המפלגה שכה נהנתה מקולות המזרחים לא העמידה עד היום בראשה מזרחי, והבכירים שבהם נטשו אותה, כמו דוד לוי, איציק מרדכי, שאול מופז. כמובן שכל מקרה הוא לגופו אבל מדובר בזליגה סדרתית של דמויות מפתח מחוץ למפלגה".
אז הליכוד היא כבר לא המפלגה העממית של בגין, וגם העם השתנה, מאז המחאה החברתית, לא מסתפק בשנאת השמאל ודורש פתרונות כלכליים. התוצאה היא דימום כבד של מצביעים, שמחפשים בית באזורי מפלגות המרכז ומעמד הביניים – ויכולים להכריע את הבחירות.
50 גוונים של מעמד ביניים
עד כמה שבטיים ומפולגים דפוסי ההצבעה בישראל ועד כמה הם קשורים למוצא ולמעמד? את התשובות לכך אפשר למצוא אולי בתוצאות הבחירות הקודמות. סקר של אתר מדלן ודה מרקר מצא שככל שהשכר של המצביע ושווי הדירה שלו גבוהים יותר - כך עולה הנטייה שלו להצביע לגוש המרכז־שמאל. בהתחשב בכך שפערי ההכנסות וההשכלה בין מזרחים לאשכנזים עדיין גבוהים ועומדים על 25 אחוז (לפי מחקר אחרון בנושא של פרופ' מומי דהן), ניתן להצביע כי הנטייה להצבעה או סיווגה לפי מוצא עדתי עדיין קיימת – אבל בהחלט הולכת ומצטמצמת, בגלל צמיחתו של מעמד הביניים המזרחי.
"מפלגות האווירה תופסות במידה רבה את הגוונים השונים במעמד הביניים", מסביר לאון. "יש את מעמד הביניים הוותיק, שבסיס האם שלו, לצורך העניין, הוא רמת השרון והרצליה - שאותו מייצג לפיד. יש את מעמד הביניים הציוני-דתי, מרעננה וגבעת שמואל, שאותו מייצג בנט. ויש את מעמד הביניים המזרחי".
אז מי הוא מעמד הביניים המזרחי שאנחנו מדברים עליו? "הוא נמצא באזורי דיור מבוססים כמו מערב ראשון לציון או נתניה", מנסה להגדיר לאון. "כזה שרכש השכלה אקדמית, לא מעט בזכות פתיחת המכללות בעשורים האחרונים, ונמצא במקומות מרכזיים בשדרה העסקית והציבורית", הוא מוסיף, ומזכיר את החשב הכללי באוצר לשעבר ירון זליכה לדוגמה, כשאפשר לחשוב גם על רמי לוי ואטדגי בעצמו כמובן. "זה מעמד שלא מסמן בצורה מובלטת את זהותו המזרחית - אם כי גם אינו מעלים אותה – ובעיקר שואף להציג עצמו כישראלי לכל דבר".
"אלו בעלי מקצועות אקדמיים חופשיים ואנשי עסקים בעיקר", מאפיין סמי שלום שטרית, חוקר תרבות, איש חינוך וסופר. "מזרחים במעמד בינוני-תחתון שמבקשים לשמר את מה שהשיגו ולהוסיף עליו. לפיד לא מדבר אליהם והליכוד לאומני מדי עבורם. הם יותר משכילים ובהחלט מבינים את היתרון הטמון למעמדם עם סיום הכיבוש. אני חושב שהוא שונה ממעמד הביניים האשכנזי בשני מאפיינים. הראשון הוא הון משפחתי, שלרוב לא קיים או שהוא לא משמעותי בקרב המזרחים. זה נובע מכוח הורשה אצל האשכנזים של נדל"ן והון אחר, וגם מכוח הרישות הפיננסי והמקצועי החסר אצל המזרחים. בעוד שני דורות הם יתקרבו זה לזה. המאפיין השני הוא תחושת הבעלות על הישראליות שקיים אצל המעמד הבינוני האשכנזי, 'להחזיר את המדינה לידינו' וכל זה. אצל המזרחים אין את זה, הם תמיד בעמדת נחיתות ומאמץ מתמיד לרכוש את התחושה הזאת שלדעתי אינה נרכשת. זה עניין שבטי לגמרי".
לא נפתח פה קורס מבוא לחברה הישראלית, אבל למקרה שלא הייתם ישראלים בשלושים-ארבעים שנה האחרונות, נאמר בקצרה – התפיסה המקובלת היא שמזרחים לא מצביעים לשמאל. זה לא לגמרי מדויק. "המצביעים המזרחים, מלבד גרעין קשה של ש"ס, תמיד נעים ונדים, בעיקר מהמרכז ימינה אבל לא רק", אומר שלום-שטרית. "זה מיתוס שאין מצביעים מזרחים מהמרכז שמאלה. כל הסקרים מדברים על 30 אחוזים לפחות".
הרבה מזרחים ממעמד הביניים עונים על אותה הגדרה שהמציא יאיר לפיד, "הצביעו גם לבגין וגם לרבין". רבים מהם מהווים את אותו גוש מנדטים שנודד כבר שני עשורים, מהליכוד אל קדימה, אל 'יש עתיד' ואל 'התנועה'". חלק מהם גם היו בתוך חמישה המנדטים הנוספים שקיבלה ש"ס בקדנציית ה-17 מנדטים, מהשלושה של עמיר פרץ ב"עם אחד" ומ"עם שלם" של הרב אמסלם. הקלישאה המקובלת במפלגות השמאל היא שהמזרחים מצביעים נגד האינטרסים של עצמם – מענישים את מפא"י של שנות ה-50 בהצבעה לימין הקפיטליסטי בשנות האלפיים. את המיתוס הזה הגיע הזמן לנפץ: מזרחים לא מצביעים היסטורית לימין כי הם לא יודעים מה טוב להם, כמו שנוח, אולי, לשמאל לחשוב. הם מצביעים לפירוק אותו מבנה חברתי ששמר אותם ואת ההורים שלהם חוטבי עצים ושואבי מים.
לדברי לאון, הם מזדהים עם אותן מטרות שסומנו במחאה החברתית, אבל האמצעים יותר דומים לרפורמת הסלולר. "המטרה של הפוליטיקה הזו היא להביא לשוויון הזדמנויות בכלים קפיטליסטיים. אם הכלי של הפוליטיקה הסוציאליסטית לצמצום פערים הוא מעורבות המדינה ומיסוי, הרי הפוליטיקה של מעמד הבינים המזרחי נשענת על הפרטה, תחרות וריסון חסמים של רגולציה".
אורטל בן דיין, עיתונאית שהשתתפה בעונה האחרונה של "האח הגדול", מסכימה עם לאון: "השיפור היחסי במעמדם הכלכלי של מזרחים בישראל היה במסגרת חוקי המשחק הקפיטליסטיים שאפשרו למזרחים לצבור הון, בעיקר בתחומים שבהם לאליטות יש פחות אחיזה. קל להבין את זה דרך סיפורה של המוזיקה המזרחית בישראל. כל עוד מנגנוני ההפצה וערוצי התקשורת היו מונופול תרבותי של אשכנזים - המוזיקה המזרחית הייתה במחתרת. פתיחת שוק התקשורת לתחרות היא זו שאפשרה למוזיקה המזרחית לפרוץ למיינסטרים ועל ההצלחה הכלכלית שלה באמת שאין מה להוסיף. אבל ההשתלבות של מזרחים במעמד הבינוני היא כמובן מוגבלת. תחומי ההשפעה החשובים, כמו תקשורת, משפט, תרבות ואקדמיה עדיין נשלטים על ידי האליטות האשכנזיות".
לא נשאל, אל תספר
אחד הדברים הראשונים שניסינו לעשות בכתבה זו היה לפנות למשה כחלון. רצינו לבדוק איתו עד כמה הוא ער בכלל לזיהוי והייצוג העדתי, ומה יש לו להגיד לבוחרים כמו אטדגי, שחושש מכך שהרשימה שלו תהיה לבנה מדי. אבל כחלון ואנשיו מסרבים להתייחס לעניין ומתרחקים מכל שיוך מזרחי באופן מפורש. מבחינתם "כולנו", כשמה, מייצגת את כולם, ואין מקום לפרט את מי הכולם הזה כולל בדיוק.
הנושא העדתי בבחירות הקרובות הוא ברמת Don’t Ask – Don’t Tell; אותה אג'נדה שהתבססה בצבא ארצות-הברית כלפי זהות מינית. "כל פוליטיקאי מתחיל מבין שהטיקט המזרחי לא רק שלא מביא קולות, אלא מבריח אותם", אומרת אורטל בן דיין. "כחלון לא צריך להצהיר על המזרחיות שלו, כמו שאשכנזים לא צריכים להצהיר על האשכנזיות שלהם. הדרישה הזו ממנו היא לכשעצמה גזענית".
"מי שמשתיקים את הנושא העדתי הם בראש ובראשונה המועמדים המזרחים בתוך המפלגות הקיימות", חורץ גם שלום שטרית. "הרי כאשר אנחנו אומרים 'עדתי' אנו מדברים על העניין המזרחי ולא האשכנזי. גם האשכנזי קיים. כמו הנאמנות בהצבעה לשבט או לקבוצת האינטרס. בבחירות הקרובות לא נשמע הרבה דיבור חברתי אמיתי ולכן לא יהיה דיבור על מזרחים בישראל. לאלי ישי, כשיעלה את הנושא, איש לא יאמין. לאחרים בשמאל לא משתלם, כי הם נלחמים בעיקר על העברת קולות אשכנזים מלפיד אליהם. הליכוד והבית היהודי יעסקו בפוליטיקה של הפחדה שתסחוף את כל השאר לתוכה".
פרופ' אורנה ששון לוי, אחת הסוציולוגיות הבכירות בישראל, שהשתתפה באחרונה בעריכת הספר "מראי מקום: זהויות משתנות ומיקומים חברתיים בישראל", טוענת שייתכן שמדובר בהסבר פשוט הרבה יותר, ולאו דווקא בחישוב פוליטי קר. "ייתכן שכחלון פשוט לא גדל עם תודעה מזרחית אלא עם תודעה ישראלית. מזרחים רבים, שמדברים איתם על קיפוח או עדתיות, מבקשים שלא ידברו בשמם, ושהם אינם רוצים לשחק את תפקיד המזרחי. שכן, הם גדלו על אריק אינשטיין בדיוק כמו כולם, ומרגישים חלק ושייכות לישראליות כללית. ב-30 שנה האחרונות המזרחיות בפוליטיקה זוהתה בעיקר עם ש"ס, על סל הערכים שהציעה, או עם דוד לוי, שבמשך עשר שנים לגלגו וצחקו עליו בשל המזרחיות שלו. יכול להיות שכחלון רוצה להתרחק הן מהדימוי הש"סי והן מהדימוי של דוד לוי".
מה ישראלי בעיני יאיר לפיד?
מה קורה למשל אצל המקבילה של כחלון במרכז הפוליטי החמים, יאיר לפיד? ששון לוי, בניגוד לסמי שלום שטרית, מזהה את הבריחה הגדולה מכל סממן עדתי דווקא אצלו. "לא רק שהוא לא רוצה להיתפש כאשכנזי, הוא חושב על עצמו קודם כל כישראלי. כשלמה ארצי של הפוליטיקה. הבעיה עם לפיד זה לא שהוא לא תופס את עצמו כאשכנזי, אלא שהוא לא תופס את עצמו כפריבילגי, קשה לו לראות את הפריבילגיה של עצמו, כמי שגדל ונולד במקום הנכון. ייאמר לזכותו, שהוא כן ניסה להציג רשימה הטרוגנית מאוד עם הרבה נשים, אתיופית, מזרחים - אבל כשמדובר במפלגה דיקטטורית, אז בסופו של דבר הקול היחיד שנשמע שם ומסמן את כל המפלגה - הוא הקול של לפיד".
גם אצל סמי שלום שטרית מעלה יאיר לפיד אסוציאציות דומות של פריבילגיה לא מודעת במיוחד כשהוא נזכר איך במפגש אחד ביניהם, בימיו כמנהל בית הספר קדמה בשכונת התקווה, הבין את העיוורון העדתי שלו. “גרתי אז בתל אביב, ולפיד, שהיה עיתונאי ב’מעריב’, גר לא רחוק ממני”, מספר שטרית. “הוא רצה לעשות כתבה על משהו כמו ‘דור הג’ינס’, ושוחח עם כל מיני חבר’ה צעירים פחות או יותר, כולל חנה אזולאי–הספרי ושלי יחימוביץ’. כשהגיע אלי שאל אותי, ואני לא אשכח את זה: ‘איך זה שכשאני יוצא מהבית כל בוקר לשדרות רוטשילד, לשתות קפה, אני רואה אנשים מחייכים, אני רואה את היופי בעולם. וכשאתה יוצא מהבית, רק כמה רחובות ממני, אתה רואה שהכל שחור ורע. איך זה יכול להיות?’. הסתכלתי עליו ואמרתי: ‘אני רואה שהעץ ננטע לא הרחק מהתפוח".
“לפיד קם בזעם, יצא מהחדר והלך לעשן סיגריה. כשהוא חזר ונרגע, הסברתי לו שאני רואה דברים אחרים, שהוא כנראה לא מסוגל לראות, ושאני נוסע כל יום לשכונת התקווה והעולם שלי מורכב מדברים אחרים, ממאבקים חברתיים שלקחתי על עצמי. אמנם השדרה היא אותה שדרה, אבל החוויה שלנו בעולם שונה לגמרי”.
עד כמה יש עתיד ייצגה את היותה של המחאה החברתית – מחאה לבנה – כפי ששלמה מעוז ואחרים טענו? האם פיצול המנדטים בין יש עתיד לכולנו של כחלון מסמנות גם שסע עדתי במעמד הביניים?
"מזרחים רבים בעלי מקצועות חופשיים ומתונים מדינית אמרו לי שהצביעו ללפיד ועכשיו יעברו לכחלון. מן הבחינה הזאת כחלון ידע לזהות קאדר של מצביעים לא כתובת. אם ידבר חברתית מידי או מזרחית מידי, הם יברחו ממנו. הם יודעים שהוא מזרחי והוא יודע שהם יודעים וזה מספיק לו ולהם. זו הייתה הפוליטיקה של אובמה. אם יש לו יועצים חכמים הם יוכלו בחכמה למשוך עוד קהלים מזרחים גם מש"ס ומהליכוד".
שלומי חתוכה, משורר, פעיל חברתי ואחד ממייסדי קבוצת השירה ערס פואטיקה, גם מזהה את הפער האלקטורלי בין לפיד לבין כחלון. "ברור שיש פה עניין של צבע", הוא אומר. "אם כחלון ולפיד היו בצבעים הפוכים, אף אחד לא היה מתעסק כל כך במה ההישגים של כחלון. לפיד, עם כל החוסר ניסיון והעשייה שלו, הצליח לגרוף 19 מנדטים רק בגלל החזות האשכנזית השקופה שלו, והעובדה שבעיני אנשים רבים הוא מצליח לשמור על מעמד הביניים הוותיק והלבן. כחלון מגיע עם עשייה גם כשר תקשורת שנלחם במונופולים, וגם עם התנהלות הפוליטית חכמה. הוא הצליח להתמודד יפה עם נתניהו ולצאת מהליכוד ללא נזק. איפה לפיד ואיפה הוא? נתניהו עשה מלפיד קרקס והפיל אותו לקרשים".
אתמול, חודש כבר לתוך הקמפיין המנומנם שלו, הסכים כחלון בכל זאת לעמוד על ההבדלים בינו לבין לפיד בראיון ל"הארץ". "מעמד הביניים שלפיד כיוון אליו זה מעמד ביניים אחר. מעמד הביניים שאנחנו מדברים עליו זה מעמד הביניים האמיתי שמשתכר ב-8,000, 9,000, 10,000 שקלים בחודש. לא 25–20. זאת אומרת, גם 25–20. אנחנו מתחילים הרבה יותר נמוך. מפלגת כולנו מכוונת לכל האוכלוסייה. יש עתיד, מכוונים לאנשים במעמד סוציו־אקונומי מאוד גבוה". כך מתרגמים את פוליטיקת הצבעים והזהויות למונחים כלכליים.
"הפלנגות מצפון אפריקה השתלטו"
ואיפה מפלגות השמאל שעמן התחלנו? לא מעט ביקורת נשמעה אתמול על היותה של מפלגת העבודה לבנה מדי (מלבד איתן כבל, איציק שמולי ויוסי יונה) ושאינה מייצגת את הפריפריה והשכבות החלשות. לא מדובר בביקורת חדשה כמובן, אלא בעקב האכילס של מפלגות השמאל. בעוד הן פועלות ללא הפסקה בנושאים חברתיים, אין זה סוד כי מרצ והעבודה מתקשות להגיע לקהל הבוחרים בשכבות החלשות ובפריפריה, למרות ההיסטוריה שלהן כמפלגות פועלים. "בפעם האחרונה שהשמאל הצליח להגיע לקהל בוחרים מזרחים היה כשעמיר פרץ היה בראשות המפלגה ב-2005", אומרת בן דיין. "אפילו אני הצבעתי אז לעבודה, למרות שזה ממש לא היה לי קל. כשהיה ייצוג מזרחי המזרחים באו. אבל אז האשכנזים ברחו, אני זוכרת איך אח של שמעון פרס אמר אז ש'הפלנגות מצפון אפריקה השתלטו לנו המפלגה'. הרבה אשכנזים עזבו אז את המפלגה כי הם לא יכלו לשאת את העובדה שמרוקאי ינהיג אותם".
אלון מזרחי, פובליציסט וכותב באתר מידה, מסביר כי מפלגות השמאל מתקשות להתחבר לאותו קהל מכיוון ש"הן מחוברות לאינטרסים של הציונות הישנה - התנועה הקיבוצים והמועצות האיזוריות ולהסתדרות. הן גם נתפשות כלא ציוניות מספיק או לא לגמרי מחויבות לאינטרסים של מדינת ישראל במובן שהיא משמשת בית לאומי לעם היהודי".
מי שמעוניין לשנות זאת הוא אורי זכי, אחד המתמודדים הבולטים לרשימת מרצ בבחירות הקרובות. זכי, שומר מסורת המניח תפילין בכל בוקר, גדל במרצ בעשר השנים האחרונות, מילא בה שורה של תפקידים ותופס אותה כבית לכל דבר, אבל גם הוא מודע לכך שהוא קצת חריג בנוף המקומי של המפלגה.
למה לדעתך מפלגות השמאל, ובראשן מרצ, שפועלות לא מעט בנושאים חברתיים מפספסת את הקהל המזרחי?
"זה לא שאלה של 'פספוס'. הבעיה היא שהחברה הישראלית לוקה בעיוורון ובעוול מתמשך כלפי הציבור המזרחי. האבסורד הוא שמדובר בנושא מושתק - על אף שיש נתונים סטטיסטיים מאד ברורים על אפליה בשורה של תחומים, עדיין כל שיחה בנושא הזה נתקלת בטיעון ש'היום אין יותר אפליה'. כדי להתחיל את הדרך לתיקון צריך לחזק גם את המרכיבים של ייצוג והשתתפות. לעבוד ביחד ולא למען".
האם יש בכלל ניסיון מצד מרצ לגשת לאותו קהל? לצאת מגבולות המרכז אל הפריפריה?
"פריפריה ומרכז הם מושגים יחסיים ולא מוחלטים. יש מקומות מעוטי כוח גם במרכז ומקומות חזקים מרוחקים, יותר והמסע שלנו הוא מסע להשגת צדק ולתיקון עוולות בכל מקום שבו הם נמצאים. אני לא חושב שמדובר בשאלה מיתוגית של 'איך לגשת אליהם' אלא במהלך לבניית שותפות. מרצ יזמה שתי מהפכות חשובות בהקשר המזרחי – הקמת המכללות, ששינתה את המשוואה של השכלה גבוהה שנגישה רק לאליטה מצומצמת. השנייה היא חוק הדיור הציבורי, שעשה תיקון בעוול המתמשך של צדק חלוקתי כלפי רבבות משפחות".
וכיצד אתה מרגיש עם התיוג של מרצ כמפלגה לבנה מדי?
"מרצ היא מפלגת השמאל של ישראל, מושג שהוא כיום מוקצה ודחוי לא בגלל היותו לבן, אלא בגלל הסתה אקטיבית של הימין הקיצוני. השמאל הזה רחוק מלהיות מושלם ויש הרבה דברים שטעונים תיקון וייצוג הוא אחד מהם".