גילוי נאות: לרגע לא עולה על דעתי לוותר על זכות ההצבעה. גם פתק לבן הוא לא אופציה; אולי אם פתקים לבנים היו משפיעים איכשהו על התוצאות, מגלחים מנדט פה, מוסיפים שם – הייתי שוקלת, אבל מאחר שהם לא נספרים, אין מצב.
אז מדוע בכל זאת הגעתי לבית הנשיא, למפגש עם מאה סרבני הצבעה? כדי לשכנע אותם להצביע, מה זאת אומרת! ולכו תדעו, אולי על הדרך דווקא הם יעזרו לי לגבש החלטה? אולי כל המיואשים והמדוכאים יאירו את עיניי ויובילו אותי בטיעוניהם למפלגה הנכונה שתוציא את כולנו מהבוץ?
עוד בבחירות:
- עדיין מתלבטים למי להצביע? השאלון שיעזור לכם להחליט
- בואו להרכיב בעצמכם את הקואליציה הבאה
- אנחנו יודעים ששכחתם את הבחירות הקודמות
חוסר אונים
רק שתהיו בעניינים: עדיין אין לי מושג למי להצביע. כבר שלושה חודשים אני מטיילת בכנסי בחירות, אבל בכל פעם שנדמה לי שגיבשתי החלטה, קורה משהו שהופך אותה לגמרי, ואני לא מדברת רק על מפלגות חברתיות, כן? אפילו מחנה פוליטי עוד לא בחרתי, אשת מרכז מבולבלת שכמותי.
סתם דוגמה: לפני כמה ימים כבר כמעט השתכנעתי להצביע לבוז'י, אבל אז פורסם הריאיון שבו הוא אומר שהוא לא פוסל את אחמד טיבי לחברות בוועדת החוץ וביטחון. אוקיי, לי זה לא מתאים. התחלתי להשתכנע שאולי ביבי הוא הרע במיעוטו, והנה הוא פוחד להתראיין אצל רביב דרוקר כאחרונת הנמושות. האם אוכל לבחור במנהיג שחושש כך מראיון עיתונאי? האם אוכל לבטוח במי שמסרב להתמודד מול שאלות קשות? בעיה.
כשאני מנסה להבין מה הנטיות הפוליטיות של סרבני ההצבעה שעלו לירושלים, אני מגלה שאין כאן שום אחידות: יש כאן ימנים ושמאלנים, פעילים חברתיים ועולים חדשים שאין להם מושג. כולם הצביעו בבחירות הקודמות, כולם נחושים לא להצביע הפעם.
חשבתי שאפגוש מאה אדישים שרוצים קצת צומי מכבודו, אבל מהר מאוד גיליתי שיש לי עסק עם אנשים אכפתיים מאוד, אידיאולוגים, שמסרבים להצביע, לטענתם, דווקא בגלל שהמדינה כה חשובה להם.
מיכאל מתל אביב אמר שמבחינתו שיטת הממשל פשטה את הרגל, ושהצבעה שלו תאשרר שיטה שהוא מתנגד לה. יקיר מעוטף עזה אמר שהוא חווה משבר אמון, שאין למדינה אופק מדיני וחברתי, ששלוש מערכות בחירות בשבע שנים זה לא הגיוני.
טיעונים נוספים: "אני רוצה לנקום בפוליטיקאים, רק מחאה תנער אותם", "מערכת הבחירות מתעסקת בשטחיות ובצהוב, לא רוצה לקחת חלק ברדידות הזאת", וכמובן: "כלום לא ישתנה, אז למה להצביע?". הטיעון האחרון, אגב, חזר על עצמו כמעט עם כל מי שדיברתי איתו: תחושות ייאוש וחוסר אונים משמשות בערבוביה.
יכול להיות שכל הייאוש הזה הוא לא אשמת הפוליטיקאים אלא אשמת הפרשנים? יכול להיות שכל הפטפטת הזאת על ממשלת אחדות ועל האופציות להרכבת הקואליציה עוד לפני הבחירות – גורמים לנו לחשוב שלא משנה במי נבחר, כלום לא ישתנה?
"שתדעו שזה לא נכון", אומרת מינה צמח, "בזמנו, אל גור הפסיד בבחירות בגלל אלף איש בפלורידה שהצביעו לבוש. ב- 96', 400,000 איש בישראל לא הצביעו, כשבסוף רק 29,000 קולות הפרידו בין נתניהו לפרס. ועכשיו יש הרבה יותר סרבני הצבעה, אתם יכולים להכריע את הבחירות האלה, כל קול קובע".
"אף פוליטיקאי לא יפתור את הבעיה"
הכי נגע ללבי אבו אסא, בדואי מכפר תל שבע, שסיפר שהרים ידיים אחרי שהבין שאף פוליטיקאי לא יפתור את הבעיות של הפזורה הבדואית: "אין לנו תשתיות, להורים שלי אין מים בבית, אין חשמל, אלה דברים שאת לא יכולה להבין", הוא אומר במבוכה. "בשביל מים ההורים צריכים ללכת שלושה קילומטר עם הטנק של הטרקטור, קשה לי לתאר לך את זה אפילו".
פגשתי גם סטודנטית ובת שירות לאומי שמחו על כך שלחיילים מציבים קלפיות בבסיסים, ואילו בנות שירות לאומי וסטודנטים נאלצים לנסוע הביתה כדי להצביע – נסיעה שלפעמים הופכת ליום שלם בדרכים. אכן מעצבן, ובכל זאת, לא סיבה לוותר.
הטיעון היחיד שאיכשהו הבנתי, היה האכזבה מכך שלא אנחנו בוחרים את הפוליטיקאים המכהנים, אלא קבלני הקולות או יו"ר המפלגה. הרי המועמדים נקבעים בפריימריז או בשריונים; הציבור לא באמת בוחר מי יישב בכנסת. "למה שפוליטיקאי ירצה לשרת אותי?", שואל אותי אבי, פעיל חברתי. "פוליטיקאי לא יעבוד בשבילי אלא בשביל מנהיג המפלגה שלו, שאותו הוא יהיה מעוניין לרצות. תראי מה קרה עם עדי קול מ'יש עתיד' – היא ניסתה לעשות דברים כראות עיניה, היו"ר לא אהב את זה, השעה אותה ועכשיו היא אפילו לא מועמדת. רק אם אנחנו נוכל לבחור את המועמדים במפלגות – משהו פה ישתנה. כרגע האינטרס של פוליטיקאי שרוצה להישאר בכנסת הוא שהיו"ר שלו יהיה מרוצה, לא שאני אהיה מרוצה". יש בזה משהו.
על הבמה, בכל אופן, כולם ניסו לשכנע אותנו להצביע. המנחה מודי בר און סיפר איך הסיע את אמא שלו בכיסא גלגלים לקלפי; גם למינה צמח היה סיפור דומה. הנשיא רובי ריבלין סיפר כמה הוא נרגש שיש לנו מדינה, והזכיר שלמרות האכזבה מהפוליטיקאים, רוב חברי הכנסת עובדים קשה מאוד.
הוא נשיא מיוחד, ריבלין. כל כך לא רשמי, כל כך חם ואנושי ומצחיק. היה כיף לראות אותו על הבמה לצד פאנליסטים שיכולים להיות הנכדים שלו – לראות איך הוא מדבר איתם הכי בגובה העיניים, הכי לא מתנשא. בכלל, זו הייתה מחווה מקסימה בעיניי: לא בכל יום מארח הנשיא בסלון שלו מאה אזרחים ככה סתם, רק בשביל לשכנע אותם לממש את זכות הבחירה.
לא אחזיק אתכם במתח: בסופו של דבר, רובם המוחלט של האורחים לא השתכנע. "מה שהיה הוא שיהיה, חבל על המאמץ" – זו הייתה האווירה גם בסוף הערב. פייר, לא מצליחה להבין אותם; בעיניי סרבני הצבעה הם משתמטים, לא פחות. משתמטים מזכותם האזרחית לבחור מי יהיו האנשים שינהלו את המדינה הזאת, משתמטים מחובתם להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר. ומה שמצחיק, שהסרבנים שפגשתי מקטרים הכי הרבה – רק תשאלו אותם למה הם לא מצביעים, ומיד יתחילו להתלונן בלי סוף. נו, אז אם רע לכם כל כך, אני אומרת להם, תחשבו איזו מפלגה הכי קרובה לערכים שלכם, ותצביעו עבורה, רק ככה משנים.
אבל הם מושכים בכתף, ומתקשרים להזמין מונית. לבאר שבע, לגוש עציון, לרמת גן, לקרית עקרון; מכל קצוות הארץ באו עד לכאן – רק כדי לפגוש את הנשיא, נראה לי. לא חושבת שמלכתחילה היה איזה סיכוי לשנות את דעתם, הם באו לכאן נעולים לגמרי. חבל.