רק הטבעונים לא התפרעו בכנס הזה. כבר בדרך לאירוע של "הבית היהודי" שנערך השבוע באוניברסיטת תל אביב, לקחתי בחשבון שיהיה אקשן; בכל זאת הסרטון ההומופובי של חברי המפלגה חולל מהומות כאלה, שהיה נאיבי לחשוב שאירוע מפלגתי יכול לעבור בשקט.
אבל פיצוץ כזה לא צפיתי. בסופו של דבר, כשליש מהקהל היה מורכב ממושתלים - הומואים ולסביות כמו גם תושבי גבעת עמל – שהגיעו להפגין נוכחות ולזעוק את כאבם. אני נגד התפרעויות, ועדיין, אי אפשר היה שלא לחוש סימפטיה כלפי האנשים האלה. לראות בעיניים אנשים במצוקה, שהמצע החברתי של המפלגה הזו פוגע בזכויותיהם, זו חוויה מטלטלת. יצאתי מהכנס הזה מרוסקת לגמרי, ואני לא מגזימה. כשהכל נגמר, לא היה לי ספק: המתנגדים למפלגת "הבית היהודי" שכנעו אותי הרבה יותר מתומכיה.
פתאום כולם נעמדו
זה היה אמור להיות הערב של רונן שובל, או כמו שהוא אוהב להדגיש: ד"ר רונן שובל. הכוכב התורן של בנט שמתמודד ברשימת הבית היהודי, הוא בעצם המקבילה הגברית לאיילת שקד: נולד ברמת השרון, דוקטור לפילוסופיה, מייסד תנועת הימין "אם תרצו". חילוני שגיבש אג'נדה ימנית וחולק כבוד למסורת למרות ועל אף החינוך החילוני-שמאלני שקיבל. לא בדיוק נוטף כריזמה אבל איך אמרה מישהי מאחוריי: "יש לו את הלוק".
כותרת הערב הייתה: "מנצחים את האנטישמיות החדשה", ובהזמנה נכתב שנפתלי בנט ופרופ' ישראל אומן ישתתפו אף הם. מנחת הערב: אמילי עמרוסי. "השר בנט יאחר משום שהטיסה שלו התעכבה", הודיעה עמרוסי, "אבל הוא יגיע בהמשך הערב". אחרי דברי פתיחה קצרים, הציגה את פרופ' אומן - זוכה פרס נובל לכלכלה, איש הכיפות הסרוגות ויקיר המגזר.
ברגע שהגיע לדוכן, נעמדו פתאום כמה סטודנטים בשורה שלפניי. חשבתי שהם קמים כדי לחלוק לו כבוד, ואכן כמה אנשים בקהל החלו לקום בעקבותיהם. אבל בעודי מתלבטת אם לקום, צעקו הסטודנטים אל עבר פרופ' אומן: "אנטישמיות! גזענות! הבית היהודי!". זה היה האות להומואים והלסביות לפצוח במהומה: דגלי גאווה הונפו, מצלמות נשלפו, ואחת הלסביות ניצחה על המקהלה עם: "עמרוסי, תעשי לי ילד", וגם "למה אסור לי להתחתן במדינה שלי?". באמת למה?
תומכי הבית היהודי בתגובה החלו לשיר "עם ישראל חי" ו"שמאלנים החוצה". מארגני האירוע שמו מוזיקה בפול ווליום, ובינתיים האירוע כולו הידרדר לאלימות; בחוץ שני אנשים הלכו מכות ממש, ושוטר הגיע להפריד ביניהם.
יש כאלה שאוהבים אקשן מסוג כזה. אני לא. שלא לדבר על זה שמתישהו המתפרעים היו כה קרובים אליי, שממש פחדתי שתנחת על הפן שלי איזו כאפה.
כשהרוחות נרגעו מעט, רונן שובל התחיל לדבר על ההסתה של עיתון "הארץ", על השמאל הרדיקלי באקדמיה, ועל כך שצריך לנצח את הטרור. מחיאות כפיים מדי פעם. דגלי ישראל מונפים אל על. למשך כמה דקות, היה נדמה שתמו הפרובוקציות.
הסלוגן שעליו חזר שובל שוב ושוב היה: "אנחנו האליטה החדשה", דבר שעיצבן כמה אנשים בקהל. "מה עם האליטה המזרחית?", קראה בקול מישהי, "גם המזרחים הם אליטה".
כששובל הזכיר את סוגיית הדיור, הגיע תורם של אנשי גבעת עמל, שנאבקים בטייקונים ובמדינה כדי לקבל את דירותיהם. רק לא מזמן פונו כמה משפחות בכוח, והתושבים זועמים: "38 משפחות גרות באוהל, עם ילדים", סיפר ערן, תושב השכונה, ומישהי אמרה לי: "יש לי חמישה ילדים, אין לי אבא, אין לי אמא, יש לי רק את המדינה שלי, שרוצה לקחת לי את הבית".
"אבל מה זה קשור לבית היהודי?", שאלתי אותם. "אורי אריאל מוכר את הדירות שמיועדות לנו, לאנשים שלו, במחירים זולים יותר", הסבירה זהבה, תושבת השכונה. מיד תפלס דרך אל הבמה ותקריא נאום כואב שכתבה; עמרוסי תמהר אליה ותנתק לה את המיקרופון.
"אורי אריאל אותנו מחסל", ו"הבית היהודי מנותק וגזעני", זעקו התושבים והאשימו: "אתם מתגייסים רק למען עמונה, מהפריפריה לא אכפת לכם". ויכוחים קולניים החלו בין תומכי הבית היהודי לבין המתנגדים, ומכאן כבר אי אפשר היה להמשיך; שובל הכריז על סיום הערב, והקהל התפזר.
בלתי אמין בעליל
הרגע העצוב השני היה כשאישה מבוגרת וקשת יום מגבעת עמל זעקה לעברו בדמעות: "אתם לוקחים לי את הבית שלי, אין לי איפה לגור". שובל הביט בה וענה: "צאי החוצה, יש מצלמות של ערוץ 2 בחוץ, לכי לכי אליהם". הסתכלתי עליו וחשבתי – זה הכוכב של הציונות הדתית בכנסת? זאת הבשורה? הרי אם זבולון המר ז"ל היה רואה כיצד הוא מתייחס להומלסית שיכולה להיות סבתא שלו, הוא היה מעיף מכאן את שובל – סליחה, את ד"ר שובל - בבושת פנים.
אגב, אחרי שהבעתי בפייסבוק את אכזבתי מהערב הזה, סימס לי אחד מחברי המפלגה: "מה התבאסת כל כך?". ובכן, הסברתי לו. ענה לי שהוא בעד זכויות שוות לכולם. "אתה לא יכול גם להגיד שאתה בעד שוויון זכויות, וגם שלהומואים אסור להתחתן", אמרתי לו. לא הגיב.
תסתכלו עליי, חברי "הבית היהודי": אני לגמרי פספוס שלכם. לכאורה, אני המצביעה האולטימטיבית: בני עקיבא ברזומה, אג'נדה ימנית, ליברלית אך שומרת מסורת. אבל למרות שאני מתחברת למצע המדיני שלכם, פחות או יותר, אני לא יכולה לבחור במפלגה שפוגעת בזכויות בסיסיות של כל כך הרבה אנשים. זאת לא המפלגה שלי. זה לא הציבור שלי. לא, תודה.
