ספק אם פעילי "יש עתיד" בהוד השרון לקחו בחשבון את הטבעונית שהתפרצה לכנס והחלה לזעוק את משנתה. לו היו שואלים אותי, הייתי מתריעה בפניהם שטבעונים פרובוקטורים שמפריעים בכנסים זה הכי ישראלי שיש, אבל איש לא שאל, וההפתעה הייתה רבה.
"למה 'יש עתיד' לא מקדמת חקיקה נגד רצח עגלים?", שאלה הטבעונית במילים כאלה ואחרות, בעיקר אחרות. פעילים מבוהלים החלו להתקרב אליה, שוקלים מה לעשות; קריאות הבוז שנשלחו לעברה מהקהל גרמו לה לצעוק יותר חזק; ורק אדם אחד נשאר רגוע: יאיר לפיד. הוא עמד בשקט על הבמה, הביט בה בסבלנות, הנהן לעברה מדי פעם. כשסיימה להתקיף, השיב לה בכל הרצינות ("יעל גרמן שותפה לדעותייך אבל רוב העם אוכל בשר"), ואף ציין שהוא "מעריך את הלהט שלה".
באופן מוזר, תשובתו הרגיעה אותה מידית; בבת אחת הפכה מקרצייה מתלהמת לדובונית אכפת לי. "תודה על ההקשבה", היא אמרה לו, המומה מעט, והלכה לדרכה. אולי כה התרגלה לתגובות עוינות, שלא ידעה מה לעשות עם הסימפטיה הזאת פתאום. אם הייתי צריכה לסמן רגע אחד מכונן בערב הזה, הייתי בוחרת בסצנה הזאת; מסתבר שיאיר לפיד יודע לא רק לדבר, גם להקשיב. בלי ציניות.
ליהיא נשארה בבית
איך אני מקנאה בכל העיתונאים האלה שעוברים לפוליטיקה; הם יודעים לאיזו מפלגה להצטרף בזמן שלי אין מושג אפילו למי להצביע. כלומר, מפלגות השמאל הקיצוני והימין הקיצוני ודאי לא יקבלו את הקול שלי, אבל מה לגבי השאר? באמת שמתלבטת.
בבחירות הקודמות הצבעתי ליאיר לפיד משתי סיבות: ראשית, סמכתי על רצונו הטוב ועל נכונות כוונותיו. שנית, לא היה אף פוליטיקאי אחר שהיה ראוי לקול שלי. שתי הסיבות האלה עדיין רלוונטיות מבחינתי, אם כי הכל פתוח. אלך אם כן לחוגי בית וכנסי מפלגות, ואניח לפוליטיקאים להקסים אותי בלהטוטיהם.
בכנס של "יש עתיד" חילקו בכניסה סיידר חם ועוגות, וחברת הכנסת יפעת קריב עמדה בפתח והתחבקה עם מוזמנים כאילו היא מינימום מחתנת הערב בן. אולי תרמו לכך גם הלבוש המושקע והאיפור המושלם; אכן, לעולם אין להפריז בחשיבותה של המסקרה. גם עליזה לביא חייכה לכל דיכפין, ועינת שרוף עמדה בצד, גבוהה ודקיקה ותומכת. ליהיא לפיד נשארה בבית.
הקהל כבר ישב והמתין בדריכות כשברקע אריק אינשטיין שר "אני ואתה נשנה את העולם", ויוני רכטר זימר "כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר". אין מה לומר, בהחלט פסקול שמתאים לסלוגן "באנו לשנות". ג'ינגל המפלגה התנגן אף הוא שוב ושוב: עינת שרוף תספר לי אחר כך שרמי קליינשטיין הקליט אותו באולפן הביתי שלה. הכל נשאר במשפחה.
האולם היה מלא עד אפס מקום: מאות אנשים גדשו את המקום, כשהמארגנים מוסיפים עוד ועוד כיסאות. בסופו של דבר המאחרים נאלצו לעמוד – מאחור, בצדדים, בכל מקום. "תודה שבאתם בערב סוער שכזה, זה לא מובן מאליו", יפתח עוד מעט לפיד את נאומו. בבקשה, יאיר, אם לא אכפת לך רק סלפי קטן אחר כך, אני ממש אשמח.
עברתי על הפרצופים בקהל: גברים בעלי שיער צפוף ומעילי עור שחורים, נשים דקיקות בג'ינס הדוק. במבט ראשון נדמה היה שמדובר בכנס של תואמי יאיר וליהיא לפיד; במבט שני, ממש לא רק.
ההטרוגניות הורגשה במיוחד בשלב השאלות מהקהל: אישה בת 41 שרק השנה הצליחה לקנות דירה, שאלה את לפיד מה יהיה על חוק מע"מ אפס; מובטל היי טק בן 57 סיפר על בנו בן העשרים פלוס שעומד לעזוב את הארץ: "אין לו איפה לגור, הוא חי בינתיים בזולה על החוף". אני במקום האיש הזה הייתי מתפוצצת עכשיו על כל פוליטיקאי באשר הוא, אבל הוא היה מנומס ורגוע.
על כל פנים, מסתבר שמצביעי "יש עתיד" הם לא בהכרח "לבנים ושבעים כמו לפיד" כפי שאוהבים לכתוב. אגב, לי דווקא אין בעיה עם מצב העו"ש של לפיד, להפך; אני מאמינה הרבה יותר לפוליטיקאים מסודרים, מאשר לתפרנים שהגיעו לכנסת בשביל הפנסיה.
בחזרה לכנס: בנאום של לפיד כיכבו ניצולי השואה - בכל זאת, הכסף שהעביר להם בקדנציה הזאת, הם ההישג המשמעותי ביותר שלו. בכל פעם שהזכיר אותם, הקהל מחא כפיים. גם כשהחמיא ל"יש עתיד" על הרפורמות שניסתה לקדם בתחום הדיור, הקהל מחא כפיים. גם כשדיבר על רפורמות בתחום החינוך – כפיים. בעצם, רוב הזמן הקהל מחא כפיים.
"עזבו את חוק מע"מ אפס, הוא לא העיקר", הדגיש לפיד שוב ושוב, מנסה לגמד את אותו חוק שעליו התעקש כל כך עד לא מזמן.
"עם כל הכבוד לעשייה שלך", הקשתה מישהי בקהל, "מי אמר שבעוד שנתיים לא נגיע שוב לבחירות?", זו בדיוק הטענה של המקטרגים של לפיד; פוליטיקאי טוב צריך לדעת גם להתפשר. אבל ללפיד אין בעיה להודות ש"אני לומד מטעויות".
התחמקות מרגיזה
אותי עניין בעיקר מה האג'נדה המדינית שלו. "כיושב ראש מפלגה שבה יושבים זה לצד זו הרב שי פירון ויעל גרמן, מי השותף האידיאולוגי שלך, הליכוד או העבודה?", שאלתי. "ואת מי היית מעדיף לראות כראש ממשלה, אידיאולוגית – את נתניהו או הרצוג?".
לפיד התחמק. דיבר על "לכידות חברתית" והצהיר שהוא "גאה שבמפלגה שלי יושבים אנשים כל כך שונים". אבל לגופו של עניין, סירב לענות. "זה לא חשוב מי אני רוצה שיהיה ראש ממשלה, חשוב מי את רוצה שיהיה", סיכם את תשובתו, וזכה למבול של מחיאות כפיים.
אם הייתי יועצת התקשורת שלו, הייתי נותנת לו שתי נקודות על הדיפלומטיה והאלגנטיות. כבוחרת פוטנציאלית, ההתחמקות הזאת הרגיזה.
בהמשך הערב הסביר: "כבר עניתי בעבר שאני רוצה להיות ראש ממשלה ואני לא אחזור שוב על הטעות הזאת. שתי דקות אתה בפוליטיקה, כבר אתה רוצה להיות ראש ממשלה?", לגלג על עצמו. "אני אמלא כל תפקיד שהציבור ייתן לי. הציבור יחליט".
"הוא יישב עם כל אחד, עם ביבי או עם בוז'י", מעדכנת אותי מישהי מאחוריי. ואני חושבת: למה זה כל כך רע, בעצם? הנה, החרדים יושבים כמעט בכל קואליציה כדי לדאוג לציבור שלהם וזה עובד להם יופי; למה שגם למעמד הביניים לא תהיה מפלגה שתדאג לאינטרסים שלו בכל מקרה?
גם מבחינה מדינית זה לא סידור רע: אם יישב עם בוז'י, יוכל לפיד למתן את קולות השמאל; אם יישב עם נתניהו, ייתן לו גיבוי.
חוץ מזה, הוא נגד הפרדת דת ממדינה, נגד חלוקת ירושלים ובהחלט לא נגד מתנחלים, "שנשלחו לגור שם בהחלטת ממשלות ישראל".
את החרדים בקושי הזכיר בערב הזה; אם בכנס הראשון של המפלגה, לפני כשנתיים, הכותרת הייתה: "גיוס שווה לכולם", הפעם הביקורת שלו על החרדים הפכה לפסקה שולית. נראה שמי שחרט על דגלו להילחם בציבור החרדי, לוקח כעת צעד לאחור. אולי כי למד לא לצאת בהצהרות, ואולי כי הוא מבין שזה לא מה שחשוב עכשיו: עם כל הבלגנים בש"ס, כמה רלוונטי יכול להיות פוליטיקאי שמכריז כעת על מלחמה בציבור מפולג גם ככה?
השורה התחתונה של יאיר לפיד: ראש הממשלה בלם את הרפורמות של יש עתיד, תנו לי כוח כדי שאוכל להמשיך מהיכן שהפסקתי. ובכן, אני אשקול.