הדיון הציבורי מתלהט סביב נאומו של ראש הממשלה בקונגרס האמריקאי. הקרע בין ישראל וארה"ב מעמיק ונראה שאיום הגרעין האיראני עבר לשורות האחוריות. ראש הממשלה איננו טיפש. הוא יודע שבדרך שבחר ובמצב שנוצר הוא יכול להשפיע, אם בכלל, אז דווקא לרעה.
נכון עשה ראש הממשלה שהעלה לסדר היום, כבר בספטמבר 2012, את הסוגיה בכול חריפותה בנאומו באו"ם. אך עליו להשיב מה הוא עשה, כדי להיות חלק מהתהליך המתגבש ולהיות רלוואנטי בו. מאז אותו נאום ועד למעמד הטעון מול הממשל האמריקאי, שבועות לפני החתימה על ההסכם עם האיראנים.
ארה"ב ונשיאה הם שחקני מפתח בזירה הבינלאומית ובמו"מ עם איראן בפרט. חרף העובדה הזו השחקן הזה הושפל בשיטתיות ועקביות בכפל לשון, בחוסר אמינות ופעולות להכעיס ואף בהתבטאות בלשון גסה כלפי האישים המעורבים עצמם. התחושה הייתה שראש הממשלה "לא סופר" את אמריקה, "סימן", את נשיא ארה"ב ותקע לו בכל הזדמנות "אצבע בעין". זאת במקום ליצור מצב של מערכת יחסים אינטימית שתקרין על כל סוגי המגעים עם המדינה החשובה ביותר לישראל, מחלקת המדינה וקשרי הביטחון.
איראן היא איום אסטרטגי, עם ובלי גרעין :
א) איראן היא מדינה מפעילת טרור. ידה בפעולות טרור מהגדולות שידענו, בשני פיגועים כואבים בארגנטינה. הפיגוע בבניין שגרירות ישראל בבואנוס איירס ב-1992 ובבניין הקהילה היהודית ב- 1994.
ב) איראן מכוונת ומפעילה ארגוני טרור. היא שעומדת מאחורי החיזבאללה. בעבר הייתה ספקית אמל"ח עיקרית של החמאס מהים ודרך סודן ולאחרונה, לאחר תקופת קרע ביניהן על רקע המלחמה בסוריה חוזרת איראן להיות הפטרונית של החמאס.
ג) איראן בונה חזית מול ישראל, בטווח של פצצות מרגמה ורובי קלצ'ניקוב, ברמת הגולן. חזית זו תהיה חופשיה מהמגבלות שחלות על קו העימות בלבנון ותעקר את ההרתעה הישראלית שבנויה על החשש מההרס שיביא עימות עם ישראל על לבנון. ותאפשר פתיחת חזית נוספת במקראה של עימות בעזה.
ד) איראן מתקרבת להשתלטות על שער הכניסה לים סוף במטרה להחזיק את המפתחות לנתיב השייט החשוב, באב אל-מנדב, בנוסף לשליטתה במיצר הורמוז, שער הכניסה למפרץ הפרסי.
ה) איראן פועלת ליצירת רצף טריטוריאלי בשליטתה: איראן- עיראק- סוריה- לבנון, באמצעות שימור משטרו של אסאד בסוריה, דריסת רגל בעירק המתפוררת ובלבנון באמצעות החיזבאללה.
לחשש מהאיומים האלו, בנוסף לאיום הגרעיני, שותפות סעודיה, מדינות המפרץ, מצרים וירדן.
הדברים ממחישים את גודל האיום. וכי איום בסדר גודל כזה איננו משימה למדינה אחת והפתרון לא יכול שיהיה רק צבאי, גם אם יש לה את הצבא הטוב בעולם. זה גדול גם על מעצמה וכדאי שנעמוד עם שתי רגליים על הקרקע ונדע מי ומה אנחנו, גם עם ואולי בגלל, הכרזות ראש הממשלה "רק אני יכול".
ההתמודדות, באיום בסדר גודל זה, היא באמצעות בריתות, הסכמים ושיתופי פעולה אזוריים ובינלאומיים, ליצירת עומק אסטרטגי. האופציה הצבאית היא האחרונה ורק בלתי נמנעת כשאיראן כבר תתבסס על גדר הגבול.
עם כל הכבוד לישראל מי שמסוגל לעצור את איראן הוא מאמץ בינלאומי של ארה"ב בריטניה, צרפת, רוסיה, סין וגרמניה ושיתוף פעולה בין המדינות המאוימות, ישראל, מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ וירדן. כגודל מורכבות האיום כך גודל מורכבות המענה.
המחדל בטיפול באיום האירני על כל מרכיביו מהדהד. ההנהגה הישראלית עסוקה בלחבוט במשענת האסטרטגית היחידה שלה, ארה"ב ובינתיים הדעת מוסטת מגודל המחדל בטיפול הממשלה והעומד בראשה באיום האיראני. זו סיבה מספיק טובה כדי לייצר דרמה סביב הנאום.
מתחייב שינוי מידי בתפיסת הביטחון של ישראל, בסדר העדיפות הלאומי שלה, במעמדה במשפחת העמים ובהשתלבותה באינטרסים המשותפים של מדינות האזור. מעל הכול הצבת ביטחונה של ישראל מעל לכל צורך ושיקול אחר. עדיין לא מאוחר.