מחברים חזון עם הזדמנות: יש פרטנר אחר לשלום

“אין פרטנר” היא טענה המשותפת לשוללי כל הסדר שיגרור הגדרה עצמית לפלסטינים, בין אם אלו אנשי “הבית היהודי” המצהירים על כך בריש גלי, ובין אם מדובר באנשי הליכוד, שחלקם מקבלים את הצהרות נתניהו על פתרון שתי מדינות לשני עמים וחלקם מתנגדים לו.

לכל אלה יש להוסיף את אלה הרוצים בהסדר, אך לא מאמינים שהדבר אפשרי. מנקודת מבטם של הראשונים “טוב שאין פרטנר”, ומבחינת רוב העם (על פי הסקרים), “חבל שאין פרטנר”. לשתי סיבות אלו תוצאה אחת: דשדוש, קידוש הקיים והמשך האלימות עד אין קץ. פירוש הדבר, הליכה בעיניים עצומות עד לסוף הצפוי מראש. מה שהיה – רק יילך וייעשה גרוע יותר.

דרושה אלטרנטיבה לרשות הפלסטינית

הרשות הפלסטינית כפרטנר יחיד להסדר בילטראלי ירדה מהפרק. אין עוד מקום להמשיך ולהתיש את עצמנו במשא ומתן מסוג זה. הטענה, כי הרשות הפלסטינית אינה פרטנר לשלום, מוצדקת למדי. הרשות עצמה טורחת, מדי פעם, לייצר סיבות לראות בה ככזו.

חלק מהסיבות שבגללן הרשות אינה פרטנר, נובעות ממאפייניה: היא אינה צד נוח בסכסוך ונחשבת הפכפכה. אך ישנן סיבות נוספות לכך: הראשונה, שאין בכוחה או ברצונה לקבל החלטות בנושאים שהפכו לדגל המאבק הפלסטיני – זכות השיבה לפליטים והשליטה בירושלים. השנייה, היא שבמידה וייחתם הסכם, ספק רב אם בכוחה של הרשות לקיימו, במצב שבו תמיכת הרחוב חצויה וכוח השליטה שלה מוגבל.

הסיבה השלישית היא, שהסכם בילטראלי לא יחזיק מעמד ללא המעטפת החיצונית התומכת בו במעגל הראשון – כלומר מצרים וירדן, והוא חסר סיכוי ללא תמיכה של מדינות ערביות ומוסלמיות פרגמטיות במעגל השני.

מסיבות אלו, אין הצדקה ללכת שוב בדרך שכשלה פעם אחרי פעם. עלינו ללכת לעבר האלטרנטיבה וזו, מונחת לפתחנו.

העולם הערבי מתעורר

העולם הערבי מפוצל בעוינות תהומית. מצד אחד: החזית השיעית (בהנהגת האיראנים וחיזבאללה), הגוש הסוני מבית “האחים המוסלמים” (האופוזיציה במצרים והחמאס בקרב הפלסטינים) והקבוצות הרדיקליות (דאעש וספיחיו). מהצד השני: המדינות הערביות הפרגמטיות.

העולם הערבי הפרגמטי התעורר ומצא עצמו שבוי ומאוים בידי ארגוני הטרור שמומנו ונתמכו על ידו בעבר, ועתה ממשיכים להיות ממומנים ונתמכים חומרית ורעיונית בידי אחרים. הגולם קם על יוצרו והוא מאיים על יציבותו וקיומו.
למעשה, אין עוד גורמי סכסוך אמיתיים בין מדינות ערב לישראל. עם שתיים מהן, מצרים וירדן, יש לישראל הסכמי שלום.

בנוסף, אין יותר מעצמה, המלבה את הלהבות מנימוקים זרים, דוגמת ברית המועצות בעבר. גם הסוגיה הפלסטינית הפסיקה כבר ממזמן לעניין את מדינות ערב, ואפילו הפכה לאבן ריחיים על צווארן. למרות זאת, אלה לא יכולות להתנער ממנה לחלוטין, בעיקר בגלל פוליטיקה בין-ערבית, הצהרות ומחויבויות - בראש ובראשונה לציבור שלהן - שניתנו במשך שנים רבות.

נוסף על אלה, נשק הנפט עוקר. הפטרו-דולרים ששימשו עד כה את מדינות ערב לבניית עוצמה אזורית ועולמית איבדו מכוחם. יצרניות הנפט הערביות השקיעו מיליארדים ברכישת שליטה בפוליטיקה הפנימית ובמוסדות אקדמאים באירופה וארה”ב, ומימנו גופים שפעלו לקידום חרם על ישראל ותעמולה נגדה. מעין הכסף הזה יבש ומה שנותר ממנו, יופנה למטרות הישרדותן.

איום האיסלאם הרדיקלי כבר מזמן אינו בעיה אזורית. מדובר באידאולוגיה ויראלית, שאינה זקוקה לגייסות כדי להרחיב את שליטתה. היא נקלטת בכל מקום בו יש מיעוט מוסלמי, והעולם הנאור יהיה חייב להתאחד עם מדינות ערב המתונות וישראל למלחמה בתופעה.

אי אפשר לאחוז בשני קצוות המקל

המסקנה המתבקשת היא שיש פרטנר. הפרטנר שלנו הוא גוש עצום של מדינות ערביות ומוסלמיות העטופות במעטפת עבה של מדינות העולם הנאור. בתוך הגוש העצום הזה נמצאת גם הרשות הפלסטינית. זהו פרטנר עם הרבה יותר עוצמות, עם יכולת לקבל החלטות ולכפות אותן על מיעוט סרבן (למשל, הרשות הפלסטינית).

אל פתרון הבעיה יש להגיע עם ההבנה כי אי אפשר להחזיק במקל בשני קצותיו. לא נוכל למצות את היתרונות שבשינויים האסטרטגיים באזור בלי פשרות. התפיסות של “אף שעל”, או של “ארץ ישראל השלמה”, הן תפיסות המונעות על ידי הרגש. אבל, השגת שלום וקיום תנאים להמשך התפתחותו של העם היהודי במדינתו קודמים ומחייבים פשרה. עלינו לקוות שיקום מנהיג אשר יידע להוביל את עם ישראל לפשרה שכזו ולנצל את הנתונים החדשים בזירה לחיזוק מדינת ישראל ולהמשך שגשוגה.

נוסף על כל אלה, יש לזכור כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא כבר מזמן אינו עסק פרטי שלנו. עיתונאי ה”ניו יורק טיימס”, תומס פרידמן, טבע מטבע לשון: “העולם הוא שטוח”. בספרו, מפרט פרידמן את הגורמים המשטחים ומכווצים את העולם – תהליכים גלובאליים, כלכליים, פוליטיים, חברתיים וטכנולוגיים.

בכפר הגלובאלי, “אפקט הפרפר” פועל ברגישות גבוהה. אירועים שונים, ובוודאי עימותים אלימים, לא נשארים עוד כבעבר בגדר “סכסוך בין-שבטי”. כל עימות כזה מזעזע ומערער באופן מידי חלקים אחרים בעולם. כך הפך הסכסוך הישראלי-פלסטיני לנושא שהעיסוק בו הפך לסוגיה בינלאומית.

על ישראל לזנוח את דרך ההתנצחות עם הפלסטינים, דרך שלא הובילה להישג כלשהו, ולהתייצב מול הפרטנר האמיתי, עם יוזמה מדינית ותוכנית סדורה להסדר מדיני, עם יעדים, דרישות ופשרות. יש לחבר את החזון עם ההזדמנות ולפעול בנחישות. לעשות מעשה.

הכותב הוא ראש-אגף ומ”מ ראש השב”כ (בדימוס)

• הרשות הפלסטינית
• ישראל
• תהליך מדיני