נימה מזלזלת
איך אנחנו נראים מארה״ב? לא משהו. טור שלם בעיתון ניו יורק טיימס מוקדש הבוקר (ד') לנושא העימותים. מדוע אין בישראל עימות פוליטי, עניין שהוא מובן מאליו, שואלים בניו יורק טיימס. זה הרי עניין של שיגרה בדמוקרטיות. זהו כלי מרכזי ולא ניתן לדמיין שם קמפיין פריימריז בלי 7-8 עימותים או קמפיין נשיאותי ללא שלושת העימותים הקבועים וידועים מראש. למעשה, המחשבה שעימות אחד בישראל, בפעם הראשונה מאז 1999 יצליח לתקן במשהו ולמסד מסורת רצינית בעניין - היא כשלעצמה מופרכת.
ועוד: בבאזפיד ובוושינגטון פוסט מסקרים את דו״ח הוצאות בית ראש הממשלה. לחובבי הומור דק מומלץ לקרוא את הוושינגטון פוסט ולהריח ממנו את הנימה המזלזלת בכל הקשור למערכת הבחירות ההזויה של מדינת ישראל. ״אפשר היה לחשוב שהישראלים יתעניינו יותר בעמדות של המועמדים בנוגע לאיומים הקיימים על ישראל מאויבותיה: איראן, חיזבאללה וחמאס. טעות. קמפיין 2015 ייזכר יותר בשל קטעי הווידאו המטופשים והמצחיקים מאשר עיסוק בנושאים של ממש. ואם כבר בנושא הזה עוסקים - אין בישראל עימות פוליטי של המועמדים".
עוד בבחירות:
- מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? השאלון שבודק איזו מפלגה מתאימה לכם
- 24 דברים שבאמת חשוב לדבר עליהם לפני הבחירות
- אחרי דוח המבקר, נתניהו קונה אותנו עם פיצה
טון אחר
עוד עניין הנוגע לעיתונות האמריקאית, לגביו איני בטוחה במאת האחוזים. אפשר היה להבחין בשבועות האחרונים הבדל בטון הסיקור את נאום ראש הממשלה נתניהו - אם מעמידים את הוושינגטון פוסט אל מול הניו יורק טיימס. אין קשר למלחמת העיתונות הישראלית, כי בסופו של דבר, לא מדובר בבחירות בנשיא אמריקאי. אבל לטעמי, הניו יורק טיימס הינו הרבה יותר ביקורתי כלפי נאום נתניהו בקונגרס בעוד שהוושינגטון פוסט, בעל המסורת השמאל-ליברלי של העיר וושינגטון, פרסם מאמר מערכת ומאמרים נוספים שהציגו את המהלך של נתניהו באור אחר. יש עוד כשבועיים להמשיך לעקוב. מקווה שאיני טועה.
יופי של הפסקת צהריים
מערכת הבחירות נכנסה לשלב הסטגנציה. כולם מנסים למשוך ולדבר אל לב המתלבטים. אבל העיסוק המוגבר בעניינים האישיים גורם דחיה לציבור. בעוד האירועים הפומביים (לפחות אלה שאני הלכתי אליהם) מפוצצים באנשים, נדמה שמחוץ לאותו מעגל מתעניינים שטורח להגיע ולשאול שאלות - הציבור הרחב ממשיך להיות מיואש ממערכת הבחירות השנייה תוך שנתיים. הדברים אינם מתבססים על מחקר שוק כלשהו, אלא רק כתוצאה ממה שאני רואה ושומעת מאנשים בשטח.
כל הסרטונים המופקים על ידי הקמפיינים ואשר מועברים במהירות בזק בין קבוצות הווטסאפ השונות, עמודי הפייסבוק ומשם אל המסכים - הם חביבים. יופי של אייטמים לנשנש מול המחשב בשעת הפסקת הצהריים מן העבודה. אבל כמה זה בכלל משפיע על הציבור המתלבט הרחב?
האיש שלנו במולדובה
אבל גם סרטוני איכות או סרט תעמולה ארוך ומפורט יותר ככל הנראה לא עושה את העבודה. ביש עתיד החליטו לבצע ניסוי לפני כמה שבועות והעלו לרשת את הסרטון האנטי-ויראלי: שלוש שעות של שיח על ביצועי המפלגה. הם עשו עבודה כה גרועה בלשגר את הסרטון שעד היום אפילו לא שמעתי עליו. בינתיים הם הפיקו גם דף נתונים לגבי האופן שבו הסרטון לא הגיע לאף אחד, כמעט. אלא אם לאדם היחיד במולדובה שצפה בו, יש זכות בחירה בישראל.
המנדטים נמצאים בשרון
מכר שאל אותי השבוע מדוע משה כחלון אינו עולה במנדטים ואם הוא מחפש קהלים חדשים - לאן עליו לפנות. אינני יועצת קמפיין, אך שמתי לב שרוב אירועי הבחירות בסביבתי המידית (רמת השרון, רעננה, כפר סבא, הוד השרון, הרצליה, נתניה, פתח תקווה) הפכו להיות שטח המחיה של יאיר לפיד ושל יצחק הרצוג. משה כחלון אינו מורגש באזור הזה. אכן, מדובר אולי באוכלוסייה יותר שבעה ובחלק מן הערים ביזור הזה (כפר סבא או רמת השרון) יש מסורת שמאל עמוקה, אבל מצד שני ליאיר לפיד היו שיעורים הצבעה מאוד גבוהים פה בבחירות 2013. ואם רואים כיום פחות מנדטים בסקרים (11-12 לעומת 19 בכנסת היוצאת), אז ברור שגם באזורים הללו אנשים מחפשים קולות אחרים.