תובנות סוף הקמפיין - יום לפני הקלפיות וניתן לסכם כמה מן הדברים שהתרחשו כאן בחודשים האחרונים.
ראשית, הליכוד: עם כל הכבוד לרצון למשול ולשלוט, לא ניתן לנהל מערכת בחירות בלי הצעות (Policy) כתובות ומונחות בפני הציבור. איני יודעת כיצד הליכוד יצליח מחר בקלפיות, אבל הזלזול העמוק בבוחרים הישראלים, המסר שמלווה את המפלגה במערכת הבחירות של 2013 ו-2015 על פיו הביצועים בשטח הם המצע - הוא אינו סביר.
עוד בבחירות:
הציבור הישראלי מספיק נבון כדי לדעת שלא ניתן למלא את כל הבטחות הקמפיין שהבטיחו אחרים. אבל בהחלט, אם יש הבטחות קמפיין מסוימות הציפיה הציבורית היא שנבחרי ציבור יעבדו אחר הבחירות למלא אותן. אנשים לא צריכים לעסוק בניחושים למה מתכוון נתניהו בתוך ראשו הסגור כשהוא חושב על החזון המדיני של ישראל. שתי מדינות? מדינה אחת? התנחלויות בכל מקום? אם הליכוד ינצח את הבחירות האלה, חייבת להיות שם דרישה פנימית, תקיפה יותר, להגדרת יעדים מדיניים.
כך גם בנושא הכלכלי: הליכוד בעד העלאת שכר מינימום (למדנו זאת במהלך הקמפיין), הליכוד רוצה להוריד את המע״מ על מוצרי יסוד? (נתניהו פתאום אמר זאת בווידאו צ'אט מקרי והפך בבת אחת להיות נושא דברה של מירי רגב), הליכוד החליט לעשות משהו עם משבר הדיור? הציבור שומע על ההחלטה הזו ״לעשות עם זה משהו״ כבר כמה שנים. מתי גם יודיעו מה התכנית עצמה?
שנית, מערכת היחסים ליכוד- הבית היהודי: נפתלי בנט מצא את עצמו בפינה מסובכת. מצד אחד, הייתה ציפייה ציבורית בראשית הדרך שהוא יטפס ויעלה בסקרים. לא לחינם מספר המעוניינים להתמודד בפריימריז של הבית היהודי עלה על כל מפלגה אחרת. מצד שני, אי שם בסביבות דצמבר בנט החליט שהוא הולך לנגן כינור שני ולא להיות המנצח של התזמורת. על אף זאת, הוא המשיך להצעיד מועמדים לשבת לצדו יום אחר יום בפני המצלמות.
ההחלטה המושכלת של בנט (כינור שני), נבעה מביטחון עצמי מופרז שהימין, ורק הימין, ימשיך לשלוט בישראל לעולמי עד. ובכן, בעיה. יש כזה דבר שקוראים לו ציבור הבוחרים. עם המשך תפיסת שלטון הנצח, בנט צמצם עצמו למחזיק התווים בתזמורת וסיים כנושא המזוודות המתרוצץ אחרי הסולן באולמות הקונצרט בוושינגטון. ואם לחזור לרגע לגיטרה של בנט אתמול על הבמה - יש לו את הכריזמה, יש לו את אהבת הקהל. עד הפעם הבאה הוא כבר יהיה פוליטיקאי יד שלישית שחוק. אבל הפגיעה במעמד שלו בלטה אתמול בערב, כאשר נתניהו עמד על הבמה ממש לפניו, שאב את כל זמן הפריים-טיים של העצרת (אפילו שלא שודרה בערוצים, עדיין הועברה חי באתרי אינטרנט), ואמר לקהל הנוכחים את כל המסרים המאוד ימניים-דתיים, כפי שמדבר מנהיג הימין הלאומי ולא ראש מפלגת שלטון (של מדינה שיש בה גם חילוניים וזרמים אחרים). ברחבת כיכר רבין נכח בעיקר ציבור הבסיסי של הבית היהודי, חובשי כיפות רבים, צעירים דתיים-לאומיים. בנט הוא המנהיג שלהם, לא נתניהו.
שלישית, אין לדעת מה יהיו התוצאות. בעיקר בשל שינוי אחוז החסימה, אבל אפשר כבר לציין שהעם לא התלהב מהרצוג. אם הוא אכן יוביל את הבחירות ואת הרכבת הקואליציה, הציבור יתעורר ביום רביעי בבוקר למנהיג שעדיין אינו מוכר. ההצבעה מחר אינה מאהבת יצחק, אלא משנאת בנימין. הרצוג בטוח מבין זאת ויהיה עליו לעבוד קשה כדי לזכות באמון.
רביעית, אם יש דבר ששנוא עלי במערכות בחירות הוא חלוקת התיקים מראש. במידה מסוימת, אני חושבת שקמפיין האוצר של משה כחלון הוא מאוד לגיטימי, כי הוא עולה באופן ברור מן המסרים של הפוליטיקאי הצומח הזה באופן עקבי במשך שנים. אבל בשום שלב באף אחד מן הראיונות שלו, לא שמעתי את כחלון הצנוע הזה משתחצן ומציין בקביעה ודאית, שהוא ורק הוא יהיה האוצר. מצד שני, צרמו לאזני כל מיני הצהרות בוטות, שאינן מכבדות את הבוחרים, של פוליטיקאיות ואף פוליטיקאים שאמרו כי תיק המשפטים או תיק בטחון הפנים הוא שאיפתן. הצנעו לכת, אנשים. מאז שהחלה מגמה של היחלשות הבית היהודי והליכוד, האמירות הללו נפסקו ואין יותר עיסוק בתפירת חליפות. עם התבררות מגמת הסקרים, גם הביטחון העצמי נפל לרצפה. חוץ מליברמן כמובן, שממשיך להכתיר את עצמו לכל מיני תפקידים ביטחוניים במנותק מן התחושה העממית כלפיו וכלפי הגישות שלו.
(ואחרי שכתבתי כל זאת אוסיף שלעיתונאים מותר להביע את דעתם מי מתאים לתפקיד זה או אחר. אז גם אני משחררת פה קצת: הלוואי ושלי יחימוביץ תהיה שרת האנרגיה והתשתיות הבאה ותטפל בשוק הגז כמו שצריך).
חמישית, לקח לכל מי שזומם לשחק שבץ-נא עם הכללים החוקתיים של מדינה דמוקרטית. שינוי אחוז החסימה התגלה כפלופ המשילות הגדול ביותר של המאה. כמה נכתב על כך (הרבה פה בבלוג הזה).
כבר היו בישראל חוקים חוקתיים שהתהפכו על יוצריהם: חוק מופז שנחקק כדי לאפשר למופז לפרוש מקדימה ולהצטרף לליכוד (דבר שלא קרה בסופו של דבר). אותו החוק סייע ללבני, כעבור שלוש שנים לעזוב את קדימה עם שבעה ח"כים וללא חובות המפלגה המצטמקת. דוגמא נוספת: חוקי הבחירה הישירה שבא לחזק את מעמדו של ראש הממשלה אך החלישו אותו והובילו את כל מדינת ישראל לעשור של אי-יציבות שלטונית.
היו ניסיונות אחרים לשנות את החוקים החוקתיים באופן שביזה את יוזמי המהלך כמו: חוק יסוד הנשיא, לפני פחות משנה, מי זוכר כבר.
אני כותבת את זה בדם לבי בסוף מערכת הבחירות ועבור כל מי שמפנטז מבוקר עד ערב על שינויי שיטה ורפורמות (אגב, לאן נעלמו מסרי הקמפיין הראשוניים של נתניהו בעניין שינוי השיטה?) - לא מחליפים שיטה. לא מחליפים את העם. לא מתקנים חוקים חוקתיים בצורה אגרסיבית ומהפכנית, למעט תיקוני חקיקה קטנים אותם יש לעשות בעדינות ובהדרגתיות.
במקום לנהל שיח רפורמות ממשל (אשר מפרנס כמה מכוני מחקר ותו לא), יש לדבר על מי שמושלים ומחזיקים בסמכויות. חלאס עם האשמת השיטה בכל הזדמנות, זה רק תירוץ לחוסר יכולת ביצועי. ישראל היא חברה מאוד מורכבת, מקבוצות אוכלוסייה מגוונות ושונות ואף תיקון של חוק יסוד לא ישנה את עובדת הבסיס הזו. דמוקרטיה הגונה זקוקה ליציבות ושיטה קבועה.
פוליטיקאי, דבר עברית
לסיום, תובנה שישית (מורכבת), עצות תקשורתיות זריזות לראש הממשלה הבא של ישראל (נתניהו או הרצוג):
1. כנס מסיבת עיתונאים קבועה, אחת לרבעון. קבע תאריך ידוע מראש. הכרז עליו, אפשר לעיתונאים לבוא ולהתארגן ולשאול את כל השאלות הפתוחות שהם רוצים לשאול. כולל שאלות כלכליות/חברתיות. אל תקבע מראש שרק אודי סגל/רינה מצליח/עמית סגל/נדב איל/רביב דרוקר/איילה חסון/יעקב אילון - הם בעלי זכות השאלה. יש גם רדיו, אינטרנט, תקשורת חרדית, ערבית ועוד.
2. הורה לכל שריך במשרדים השונים, לקיים מסיבות עיתונאים קבועות, בתזמון שיקבע מראש, עם שאלות פתוחות בכל נושא. החל מן הנושא הפוליטי בתוך המפלגות ובעיקר בנושא של תפקודם בתור שרים.
3. שים דגש יותר משמעותי על עיתונות פנים ישראלית מאשר על עיתונות חוץ. דבר יותר בעברית מאשר באנגלית.
4. כבד את כל מערכות העיתונות, בין אם זה ישראל היום, ידיעות אחרונות, הארץ, קול ישראל (וכולי) וגם: בלוגרים פוליטיים. אם יש למנהיג סכסוך אישי עם כלי תקשורת מסוים, טפל בזה בלי להכפיש את העיתונות כולה.
5. הפסק את המנהג המתיש של ראיונות החג הקמצניים/מתוזמרים. התראיין באופן סדיר לכלי התקשורת, באמת שראש ממשלה לא מצופה להתראיין לכל מקום בכל עת (אם תלך לפי הוראות סעיף 1, אז לא יהיה צורך בראיונות אינסוף).