נפתח בחידה: למי שייך המצע הכלכלי-חברתי להלן:
"חיי היום יום של האזרח בישראל חייבים להיות נוחים ומכובדים, שכמובן כוללים אפשרות לקורת גג לכל אזרח. נילחם בכל כוחנו נגד החברות של עובדי הקבלן, שם נרדף ל'עבדות המודרנית'... נרסק את הריכוזיות במשק ונצמצם את פערי השכר הבלתי נתפשים בין עובד פשוט למנכ"ל. (מנכ"ל מרוויח במשכורת אחת מה שלא מרוויח עובד פשוט בשלוש שנים). אך יש לזכור שכלכלה בריאה - היא גם עניין של חינוך וערכים שאותם אנו הולכים ומאבדים".
לא, לא למרצ ולא לעבודה, לא לחד"ש וגם לא לליכוד. זהו המצע הכלכלי של מפלגת "עוצמה יהודית", בראשות מיכאל בן-ארי. הסמן הימני-קיצוני בבחירות לכנסת מתברר כסמן די שמאלי בכל הנוגע לשאלות כלכליות. ואם להודות על האמת, קשה למצוא ימין כלכלי של ממש בכנסת הנוכחית, מלבד אולי ח"כ משה פייגלין. זה כל כך נדיר, עד שרוב הציבור יראה את התיאור לעיל כטריוויאלי לגמרי (פערי שכר ועובדי קבלן זה רע!), בלי לחשוב שאלו עמדות שמסורתית כונו עמדות שמאל, בעוד הימין סבור שניסיון לצמצם פערי שכר רק יוריד את השכר לכולם, ושעובדי קבלן הם למעשה תגובת השוק לחוקים הכופים תנאים מסוימים לעובדים. ונחזור לזה עוד רגע, אבל בואו נדבר על הפריימריז בליכוד.
כן כן, היום (ד') פריימריז בליכוד. אבל מה שהיה תופס פעם את ראש הכותרות ושידורים אינסופיים מגני התערוכה נדחק לקרן זווית. הדרמה (ויש שיאמרו דרמה קווין) בש"ס מעניינת בהרבה; הדיון במועצת הביטחון של האו"ם מרתק יותר; ואם להיות הוגנים, גם תאונת דרכים בין גמל לירבוע בוולטה עילית תזכה ליותר עניין. הליכוד היא, איך לומר בעדינות, מפלגה משעממת. אף שם חדש, אף פילוג או מיזוג לא נראה באופק, וגם על רוטציה בין נתניהו לדנון משום מה לא מדברים. רק מדי פעם מלחלחות את החדשות ידיעות משעשעות על פסילתו של נתניהו כמועמד לראשות הליכוד, או מחלוקת הרת-גורל בשאלה על מועד הפריימריז לראשות התנועה. כן, לא אכחיש: זה משעמם.
גם "החגיגה הדמוקרטית" של ההצבעה בגני התערוכה, ביטוי שכמה כתבים מתפתים להשתמש בו גם היום, היא לא ממש חגיגה ולא הכי דמוקרטית. מדובר הרי בדילים ודילים שכנגד, רשימות תמיכה ורשימות חיסול, הסעות מאורגנות ומפקדי ארגזים - לא בדיוק מה שחוזי הדמוקרטיה העלו על דעתם כשהגו את הרעיון המהפכני שרוב הציבור יקבע.
ועדיין, מתחת לבליל הצעקות, הסרטונים האינפנטיליים והסיסמאות השטחיות, מסתתר בכל זאת במפלגה הגדולה בישראל מאבק מעניין בין שתי תפיסות עולם שונות בתכלית.
נהוג לחשוב על הליכוד כעל מפלגת ימין, או ימין-מרכז. ובאמת במובן המקובל בארץ של המילים הללו - היחס לפשרה טריטוריאלית, מדינה פלסטינית וכן הלאה - הליכוד הוא מפלגת ימין, עם סייגים. רוב המתמודדים מתגאים בהתנגדותם למדינה פלסטינית, מתחרים זה בזה מי יהיה יותר חזק "מול השמאל" או "מול כל השמאל" (הבדל חשוב!), ומחר בוודאי נקום לכותרות על "רשימה קיצונית מאי פעם", בדיוק כמו בפריימריז הקודמים, ואלו שלפניהם.
יש אלטרנטיבה
אבל כל זה, תסלחו לי, לא ממש חשוב. אם תומכי ארץ ישראל הסופר-שלמה יקבלו מקום קצת יותר גבוה, ותומכי נלך-לקראת-הפלסטינים-כדי-שהם-אלה-שיגידו-לא יקבלו קצת פחות ייצוג, זה לא ישנה הרבה. מלבד היכולת של מפלגות המרכז, וכמה עיתונאים התומכים בהן, לדבר על "הקצנת הרשימה" כדי לנסות לגנוב עוד מנדט או שניים לליכוד. אבל את זה הרי הם יעשו בכל מקרה, כך שחבל על המאמץ.
חיים כץ, בגאווה גדולה מצדו, מייצג את הפן ה"חברתי" של הליכוד, כלומר את האג'נדה של שמאל כלכלי מובהק. אל מול התפיסה הזו, והמכונה המשומנת שמאחוריה, קם מתמודד כמעט אלמוני, אמיר וייטמן. וייטמן סימן בקמפיין שלו דווקא את כץ כמייצג את כל מה שהוא נגדו. וייטמן, חבר בתנועה הליברלית החדשה, הוא ודאי ימין כלכלי: לדידו, הפתרון לבעיית יוקר המחיה ויוקר הדיור הוא פתיחת השווקים לתחרות, ביטול מכסים והפחתת מסים, והפרטת קרקעות מנהל מקרקעי ישראל. אבל וייטמן לא רק סימן אישית את כץ בקמפיין ("סוס טרויאני בליכוד", "משתף פעולה של שלי יחימוביץ") אלא גם ברשימת היעדים שלו אם ייבחר לכנסת: הוא מקווה להעביר חוק האוסר על ראש ועד עובדים להיות חבר כנסת, חוק שמכוון ללא ספק לחיים כץ עצמו ולמכונה שהקים.
האם דוד הליברלי והאלמוני יצליח מול גלית השמאלי-כלכלית עם אלפי מצביעיו? זו בעיניי השאלה המסקרנת ביותר. מי יודע, אולי נזכה בכנסת הבאה לעוד ח"כ אחד או שניים בעלי השקפה ימנית כלכלית סדורה, מלבד משה פייגלין, הפרש הבודד. תודו על האמת, לפחות זה יהפוך את המפלגה למשעממת קצת פחות, ומקורית קצת יותר בתוך ים השמאל הכלכלי הרווח. הישארו עמנו.