כל הנאומים שאחרי הבחירות דומים זה לזה, אבל כל אחד מהם מגוחך על פי דרכו. אתם יכולים לעבור מנאום לנאום, ממסיבה למסיבה, מערוץ לערוץ, וזה יהיה בדיוק אותו הדבר. בכל הנאומים תמצאו את אותו תמהיל של קהל נאמנים נלהב אך מעט נלעג, פוליטיקאים שמודים לפעילים ומתאמצים לשדר ניצחון בלי קשר לתוצאות המדגם, ואפס דיבורים על פוליטיקה מעשית. זו תמונת המראה של הפאנלים באולפנים: אלה מרכיבים קואליציות דמיוניות, ואלה מספקים קצת בידור לקהל. זה פשוט הלילה שבו הם מתחלפים בתפקידים.

עוד בבחירות:

ובכל זאת, לכל בחירות יש מנצחים ומפסידים. והפעם נדמה שיש בעיקר מפסידים. וזה עוד לפני שמדברים על עם ישראל, ששוב מקבל שני גושים כמעט שווים בגודלם עם לשונות מאזניים שמחזיקים את המדינה במקום הכואב – כלומר, בקופה הציבורית.

 

קחו לדוגמה את נאומו של אביגדור ליברמן. את הכנסת היוצאת הוא החל כמספר 2 ברשימה הגדולה בכנסת, סיים אותה בראש סיעה עם 13 מנדטים, ועתיד להיכנס אל הכנסת הבאה עם כוח מצומצם של חמישה-שישה מנדטים. אם ליברמן ניצח בבחירות האלו, זה רק את עצמו – הוא הרי הוביל את השינוי באחוז החסימה שכמעט וחזר אליו כבומרנג. ובכל זאת, ליברמן דיבר בכמעט אותו ביטחון (מזויף?) שמאפיין אותו תמיד, והוא כבר מפנטז על חזרה ל-15 מנדטים ומעלה. ליברמן חוגג – ככל שאדם קפוץ פנים ומתוח כליברמן יכול לחגוג – את ניצחונו על "מערכת הבחירות הבלתי אפשרית", על אחוז החסימה, על היחידה הארצית לחקירות הונאה, ואולי עוד מעט גם על נתניהו. מי שדיבר לא מזמן על כך שימליץ על עצמו לראשות הממשלה, מוצא עצמו אוחז באחד המפתחות להקמת הממשלה. בפוליטיקה הישראלית, שישה מנדטים הם כוח גדול למי שמוכן לגלות גמישות. תשאלו את ציפי לבני.

 

כמו בישראל ביתנו, גם בש"ס ובבית היהודי חגגו הלילה. בש"ס רקדו על השולחנות את הישג אובדן ארבעת המנדטים לאלי ישי, ובבית היהודי נצפו מחולות ניצחון לנוכח אובדן שליש מהבית לטובת הליכוד. לאריה דרעי עוד יש תירוץ – המפלגה שלו פוצלה לשניים. אבל לא ברור מה חגג נפתלי בנט – מהמפסידים הגדולים של הערב ושל הבחירות בכלל. הוא פתח את הקמפיין עם אספירציות לסכן את בכורתו של הליכוד בראשות גוש הימין, וסיים אותו לא רחוק מליברמן. בנט נתפס לרוב כאיזה מכשף בעל כריזמה מאגית, ורבות כבר נכתב על הקמפיין השנוי במחלוקת שניהל בהדרכת משה קלוגהפט. אבל בנימין נתניהו עשה לבנט בימים האחרונים בית ספר בפוליטיקה להמונים. ואם מישהו ציפה להודאה בכישלון, הוא היה מוזמן לזפזפ לנאום בחירות אחר. לא ששם הוא היה מוצא הודאה כזאת. להצלחה הפוליטית אבות רבים, אבל הכישלון יתום כמו ש"ס בלי מרן.

ליל המיקרופונים הארוכים

הרצוג עלה לנאום, ומצא את עצמו לפתע מאוגף מימין על ידי משה כחלון. האחרון עוד לא הספיק להגיד "משרד האוצר בידינו", וכבר עלתה ציפי לבני. זו עוד לא שריינה לעצמה את הובלת המו"מ עם הפלסטינים, וכבר יאיר לפיד תפס את המיקרופון. מטאפורת הירי בנגמ"ש הפכה לליל המיקרופונים הארוכים.

 

לא שזה באמת משנה, כאמור. מילא משה כחלון – ממליך המלכים החדש, והמנצח המובהק היחיד של מערכת הבחירות הזאת (ומומלץ להקשיב לדבריו על "לחבר מחדש", "למצוא את המכנה המשותף" ולעשות "פיוס בתוכנו" – רמז ברור לממשלה אותה היה רוצה לראות). אבל לא ברור מה בדיוק חגגו הרצוג ולפיד. לזכות הרצוג ייאמר שבמטה מפלגתו – למרות קריאות העידוד ומראית העין – שררה עגמומיות מסוימת. המחנה הציוני גרף מספר מרשים של מנדטים ("הישג ענק", אמר הרצוג), ובכל זאת סיים את המרוץ עם טעם מר של החמצה. רק לפני שבוע עוד חגגו שם את הפער ההולך וגדל על הליכוד, והרצוג כבר שאל את נתניהו אם יסכים להתחייב להמליץ על ראש הרשימה הגדולה. אם נתניהו היה נופל אז בפח, הרצוג עוד היה מוצא את עצמו הלילה ישן במיטת סדום שהציע לעצמו.

 

ואם במחנה הציוני שמרו על אווירה מפוכחת למחצה, ביש עתיד – כרגיל – איבדו את הראש. קיצוץ של יותר משליש מהמנדטים הפך לפתע ל"הישג", האפשרות הסבירה להגליה לאופוזיציה היא חלק מהדרך הארוכה, ושיר הפעילים – תחזיקו חזק – הוא עדיין "הו, אה, מי זה בא? ראש הממשלה הבא!". לפיד התקשה לתפקד עם 19 מנדטים בממשלה, כך שלא ברור מה הוא מתכנן לעשות עם 11-12 כאלו (בתוכה או מחוצה לה). יש לציין לזכותו של לפיד כי הוא אכן הצליח להרים את המפלגה במהלך הקמפיין מסף התרסקות. זה עדיין לא מסביר את ההכרזה על "מסיבה" בסיום הנאום.

ומעל לכל זה ניצב האחד והיחיד. הרבה אחרי כולם הגיע בנימין נתניהו, ואחרי חודשים ארוכים בהם ספג הכפשות בלי סוף (בחסות ממשלות זרות, בין השאר), הוא סוף סוף שמע את הקריאה המוצדקת ביותר: "הוא קוסם". אכן, מדובר בקוסם. את מה שעשה נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות עוד ילמדו בבית הספר לממשל על שם ידידו רון לאודר. הוא סגר את הפער מול המחנה הציוני (ואף הפך ככל הנראה את התוצאה), החזיר הביתה את פליטי הבית היהודי, הלהיב את המחנה הלאומי, הופיע בכל כלי תקשורת כמו היה לירן-חולצה-אפורה של הפוליטיקה. אפילו הסטטוס האיום שפרסם ביום הבחירות, ובו נחרד התנועה ההמונית לעבר הקלפיות של ערביי ישראל – יריביו הפוליטיים כמנהיג הליכוד אך אזרחיו כראש ממשלה – לא הצליח לשרוט אותו. הוא עוזב את הכנסת ה-19 עם 18 מנדטים, ויחזור אליה כשהוא גדול יותר בכ-50 אחוזים. פחדן? שרדן? זגזגן? רב-אמן.

גם נתניהו דיבר על "ניצחון גדול" עוד לפני שהיה ניצחון גדול (שבסופו של דבר, אכן הושג). נתניהו אמנם הביס את הרצוג, אבל הוא הביס בעיקר את הגוש שלו. הקרב על הציבור הישראלי נמשך, והמפה הפוליטית עדיין קרועה בין ימין לשמאל. כמו כולם, גם נתניהו לא חלק את שיקוליו הפוליטיים בנאומו. הוא סיפר ששוחח עם ראשי מפלגות המחנה הלאומי, ושהוא מתכוון לפעול להקמה מהירה של ממשלה. בקהל נשמעו הקריאות הקצובות "רק לא אחדות", אבל אפשר להניח שנתניהו – פוליטיקאי מנוסה בדרך לכהונה רביעית בראשות הממשלה, חבול ושבע מרורים – לא יחלום הלילה על ממשלת ימין שתפיל עליו את ממשל אובמה חסר הסבלנות במלוא עוצמתו, או על ממשלה שסועה בין כחלון וליברמן לבנט וליצמן. הלילה הפוליטיקאים שלנו עוד יכולים היו לדבר על הישגים וניצחונות. מחר הם יצטרכו להפשיל שרוולים ולהתחיל להתעסק בפוליטיקה האמיתית: צמצום הפסדים.