ביום שבו ביקש בנימין נתניהו, בתגובה הרשמית של הליכוד לדו"ח מבקר המדינה, להפסיק את "הסחת הדעת" ולהתעסק "בנושאים החשובים באמת", הוא שיחרר לרשת סרטון ילדותי שבו יצחק הרצוג הוא "פיצה בוז'י" וציפי לבני היא דמות קרטון. הסרטון הזה – כמו כל הסרטונים המבישים שקדמו לו – לא אמר דבר על "האיומים הביטחוניים העצומים" או על "הלחצים הבינלאומיים" שהוזכרו בתגובת הליכוד כ"נושאים החשובים באמת". ודאי שהוא לא אמר דבר על המצב החברתי-כלכלי. סמיכות העניינים הללו – ההאשמה בעיסוק בשטויות, ואז סרטון שעוסק בשטויות – היא כל מה שצריך לדעת על נתניהו בבחירות 2015: נאה דורש, נא באוזן.
עוד בבחירות:
>> מתלבטים למי להצביע בבחירות 2015? השאלון שבודק איזו מפלגה מתאימה לכם
>> 24 דברים שבאמת חשוב לדבר עליהם לפני הבחירות
זה קרה, אגב, יומיים אחרי שנתניהו שיחרר לרשת את הסרטון בו מושיק גלאמין מבקר במעונו. ומי מסיח את הדעת עכשיו? גלאמין, אגב, ביקר במעון לצד אשת ראש הממשלה. אתם בטח זוכרים אותה מזעקת השבר החוזרת "הניחו לרעייתי!". מסתבר שאנחנו צריכים להניח לרעייתו (אף שעל פי העדויות היא לא מניחה לנו ולוקחת חלק פעיל בחיינו), אבל לנתניהו מותר להשתמש בה לצרכי תעמולת בחירות, או סתם לשם התגוננות מפני דו"ח המבקר. זה אותו נא באוזן מהפסקה הקודמת. מצד אחד, נתניהו מציג את שרה כאילו היא מחוץ למשחק. מצד שני, כשצריך לארח את גלאמין היא מגויסת למשימה, וכשצריך להסביר פרשה תמוהה של הזמנת חשמלאי מקורב בסופי השבוע, האצבע מופנית אליה. ואת החשבונות, כמובן, אנחנו משלמים.
אנשי שלומו של נתניהו הסתערו אתמול על התקשורת ועל הרשתות החברתיות במטרה להגן על כבוד המשפחה המלכותית. בלט מעל כולם, כרגיל, השר גלעד ארדן. תכניות סאטירה נוהגות להציג את יובל שטייניץ כפודל של בנימין נתניהו, ועושות חסד גדול ולא מובן עם ארדן. לא ברור במה חטא שטייניץ שנגזר עליו לשאת לבדו בנטל הכלבלביות, בשעה שארדן מגן על כבוד אדונו במידה לא פחותה של התלהבות ונחישות. אולי זה בגלל ששטייניץ נחשב בכלל לפודל של שרה.
ארדן, שהתייצב אמש באולפן חדשות 2, ייצג היטב את קו המסרים המפלגתי: מדובר בזוטות; אין חשד לפלילים; צריך להשוות לאחרים. אלא שקו ההגנה הזה קורס אל מול המציאות. כך, למשל, הדרישה להשוות את הוצאות בית ראש הממשלה לאחרים עלולה להיות בעוכריו. נתניהו חש בנוח (ובצדק) בקרב חבר הנהנתנים שמושל עלינו בעשור האחרון. ליד הסיגרים של אולמרט והשעונים של ברק, הרגלי החיים שלו נראים כדבר שבשגרה. אבל ההרגלים הללו לא תמיד היו מקובלים. לא צריך להרחיק עד לצריף של בן גוריון ולדירה בדמי מפתח של מנחם בגין (שלא לדבר על האין-דירות של משה שרת ולוי אשכול). גם רבין חי בצניעות יחסית.
נתניהו נתלה כמובן בבית הנשיא. אלא שהנשיא לשעבר פרס – בניגוד לדמגוגיה שזורים ארדן וחבריו – דווקא עלה על מוקד התקשורת לא פעם. בשנות כהונתו התפרסמו שוב ושוב דו"חות בנוגע לתקציב המנופח של בית הנשיא ולהוצאות על ועידת הנשיא. ועל פרס אי אפשר לומר שהיה שנוא נפשה של התקשורת.
ואם ארדן ונתניהו רוצים השוואת תנאים למדינות אחרות, אולי שיסתכלו מה קורה באמריקה החביבה עליהם. הנשיא האמריקאי משלם על כל הוצאותיו האישיות. זה כולל את כל מוצרי הצריכה השוטפים ואת כל הארוחות (שאינן ארוחות רשמיות), כולל אורחים. זה כולל גם אירועים פרטיים. למעשה, כשחושבים על זה, זה נשמע טריוויאלי.
אף על פי כן, הדיון ההשוואתי משרת את נתניהו, כיוון שהוא פוטר את העיסוק הענייני באמצעות התגובה הילדותית והכה-ישראלית של "כולם לא בסדר". נו, ואם כולם לא בסדר? ואם שמעון פרס לא בסדר, ואולמרט וברק ולא בסדר, והעיתונות שאיתרגה את כולם ונכנסת רק בנתניהו לא בסדר - האם כל זה עושה את נתניהו בסדר?
אנשי נתניהו מבקשים להציג את העיסוק בדו"ח המבקר כקטנוני. יש בזה מידה רבה של צדק. כשמתעסקים בתקציב תחזוקת בית (אז למה הבית נראה ככה?) ועיצוב שיער (אז למה השיער שלו סגול כל כך?) במקום במצב הכלכלי והביטחוני, זה באמת נשמע קטנוני. אבל כדאי לזכור מי מסרב בעקביות – בסרטונים ריקים מתוכן שלועגים לאינטליגנציית בוחריו – להתייחס ל"נושאים החשובים באמת". וכדאי גם – אם נתניהו מודה שישראל ניצבת בפני "איומים ביטחוניים עצומים ולחצים בינלאומיים" – לשאול מה חלקו של מי שהיה ראש הממשלה בשש השנים האחרונות בכל זה.
אך האמת היא שהעיסוק בדו"ח המבקר הוא לא לגמרי קטנוני. למעשה, להתעסק בדו"ח כשלעצמו זה כמו להביט בפרט אחד בתמונה. אלא שהפרט הזה מצטרף לפרטים רבים שאספנו לאורך יותר מעשרים שנים של נתניהו בזירה הציבורית. קו ישר עובר בין אי-תשלום חשבונות במסעדות בירושלים לאי-תשלום חשבונות במעון בירושלים. כל הפרטים הללו מצטרפים לכדי דיוקן של ראש ממשלה נהנתן וערל לב שמשתין עלינו בקשת. ואז מבקש מאתנו לשלם על זה מס בצורת.