בואו נדבר רגע על דמגוגיה.
אנשים עושים שימוש דמגוגי במושג "דמגוגי". למזלנו (ואולי לרוע מזלנו), נקלענו לתקופה שבה פועל במערכת הפוליטית אחד מגדולי הדמגוגים שהיא ידעה. בחינה רצינית – לא צריך להיות יסודי מדי, סדקים דמגוגיים נבקעים בנקל – מגלה עד כמה מרשימה אמנותו.
דמגוגיה היא לא עניין של מהות (למעשה – היא עניין של חוסר מהות), אלא של סגנון. זה לא עניין של השקפה פוליטית. כשאני חושב על דוגמה לפוליטיקאי שאינו דמגוג, אני חושב על בני בגין, שאמר פעם ביושר שאין היגיון בהיערכות לרעידת אדמה קיצונית, ושתפקיד הממשלה אינו להפחיד את הציבור.
ההפך מבני בגין זה נפתלי בנט.
נפתלי בנט הגיע שלשום לאולפן "המטה המרכזי" בערוץ 10 עצבני כמו יורם שפטל בכנס של מחסום ווטש. אם חשבתם שיאיר לפיד הלוחמני חורך את מערכת הבחירות, עוד לא ראיתם את נפתלי בנט חורך את נדב פרי.
בנט לא הגיע כדי להתראיין. כמו הלוחם המסור שמפעם בתוכו בכל סטטוס שלישי בפייסבוק, בנט בא כדי להילחם. כדי להשיב אש. המטרה: התקשורת. "נגמרו הימים שאתה זורק האשמה ואני לא עונה", ירה בנט לכיוון פרי. אבל מתי בדיוק היו ימים כאלה?
זה היה רגע בנטי קלאסי – אמירה תלושה מהמציאות שנאמרת בווליום גבוה ובטון תקיף, כך שהיא אמורה פשוט להישאר שם, מרחפת בחלל החדר ללא מענה. איש לא יבחן אותה, איש לא יתהה לגביה. ככה עושים דמגוגיה.
כך נהג בנט לאורך רוב הריאיון – יורה סיסמאות, חומק מהעובדות. הוא תקף את התקשורת שלא עוסקת באמירותיהם מעוררות המחלוקת של אנשי המחנה הציוני, אפילו שדבריה של מרב מיכאלי, למשל, פורסמו בזמן אמת כמעט בכל כלי תקשורת בישראל. הוא תקף את פרי שאינו שואל את יוסי יונה על אמירותיו האנטי-ציוניות, למרות שפרי פשוט לא ראיין את יונה (נו, פרט טכני). פרי אף חשף את ערוותו של בנט כשסיפר שביקש מאנשי הבית היהודי להביא את החומרים על המחנה הציוני, "ואמרת שאני צודק". "עזוב, עזוב", מלמל בנט לשמע הסיפור שסיבך אותו עם העובדות.
לשיא הגיעו הדברים כשבנט שכח שאחד ממסרי התעמולה שלו (השם "המחנה הציוני" הוסר מהפרסומים במגזר הערבי) פורסם בערוץ 10. בתחילת הריאיון הוא ביקש שפרי יראה לו "פעם אחת" בה תקף שמאלנים. כשפרי הראה לו, במקרה, "פעם אחת", בנט לא ידע מה להשיב. אמרתי לכם - סדקים דמגוגיים נבקעים בנקל.
בפייסבוק מתהלל – במציאות מתקפל
קמפיין "מפסיקים להתנצל" של הבית היהודי הוא קמפיין דמגוגי. כמו קמפיינים רבים, אבל ביתר שאת, הוא מרדד סוגיות מורכבות לכדי הכרעה בינארית: כן או לא. מתנצלים או לא. האם יש מקרים בהם צריך להתנצל? ראוי להתנצל? חכם להתנצל? לא לפי הבית היהודי. ההוראה היא חד משמעית: מפסיקים להתנצל. המסר הפשטני והמתנשא הזה מביע זלזול כה עמוק באינטליגנציה של הבוחרים, עד שהקמעות של הרב כדורי נראים לידו כמו קורס בפילוסופיה פוליטית.
אל תזלזלו בסלוגן הזה. כשבנט קורא לנו "להפסיק להתנצל", הוא לא עושה הבחנות ולא מתעסק בניואנסים. הוא קורא לנו להפסיק להתנצל באופן גורף. אל תתנצלו על תקלות מבצעיות, אל תתנצלו על שגיאות מוסריות, אל תתנצלו על טעויות אנושיות. אנחנו הרי מדינה קטנה מוקפת אויבים, דמוקרטיה מתגוננת, וילה בג'ונגל. אנחנו לא צריכים להתנצל על שום דבר. בעולם המושגים הילדותי של בנט, התנצלות היא חולשה.
וכשנכנסים לסוגיות קונקרטיות, מגלים שבנט שומר על הדמגוגיות שלו. כשהותקף, למשל, על כך שחברי מפלגתו מתנגדים לנישואים חד מיניים, הוא קרא באולפן חדשות ערוץ 2 להרצוג, ללבני וללפיד להצהיר כי לא ייכנסו לממשלה שלא תעביר בתוך חודש חוק להכרה בנישואים חד מיניים. הקריאה הזאת דמגוגית משום שהיא מתבססת על עיקרון מופרך ולפיו מפלגה לא תצטרף לממשלה שלא תכיר במצע שלה במלואו. זה עיקרון שבנט עצמו לא יכול לעמוד בו; לפי עיקרון זה, בנט אמור להכריז כי לא יכנס לממשלה שתסכים להקפאת בנייה בשטחים, או שלא תעביר בתוך חודש חוק לשינוי שיטת בחירת השופטים. אבל בבחירות הקודמות בנט לא הסכים אפילו לדבר על קווים אדומים לכניסה לממשלה בסוגיית המו"מ עם הפלסטינים.
בנט מבין כמובן שהעיקרון שהוא מציע מופרך מיסודו, אבל הוא גם יודע שאם אתה אומר את המסר שלך מספיק פעמים, ובטון הנכון, הוא יחלחל מבלי לעורר מחשבה ספקנית. כך, למשל, הוא התגאה בכך שנופף בפני מצלמת ה-BBC בתמונת אחד מהרוגי הטבח בבית הכנסת בירושלים למרות מחאתה של המגישה הבריטית, וסיפר בפייסבוק ש"לא יפסיק לעולם". בפועל, בנט הפסיק מיד כשהתבקש לעשות זאת. בפייסבוק הוא מתהלל, במציאות – מתקפל.
לא פחות דמגוגית הייתה תקיפתם של לפיד ולבני כמי שלא הצביעו בעד חוק הזוגיות בכנסת היוצאת. לפיד ולבני אכן לא תמכו בחוק (לפיד התנגד, לבני נמנעה), אבל משיקולים פוליטיים ולא אידיאולוגיים (לשניהם היו הצעות מתחרות להצעה שהעלתה מפלגת העבודה). הביקורת כלפי הכרעתם הפוליטית ראויה, אבל בכך בנט מרדד את הדיון, כדרכו, לשאלה של "כן" ו"לא". ההבדל בין שיקולים פוליטיים לאידיאולוגיים הוא עצום. ברוב המקרים, אגב, עדיף לדבוק באידיאולוגיה מאשר בפוליטיקה. לא בטוח שהאידיאולוגיה החשוכה שמציג בנט בנושא הנישואים החד מיניים היא מקרה כזה.
הדמגוגיה היא לחם חוקו של בנט מרגע שדרך בזירה הפוליטית. אחת מסיסמאותיו הקבועות גורסת ש"לעולם לא אכפת מהסכסוך". קשה לדעת אם מדובר ב-Wishful Thinking מגוחך, בשכנוע עצמי רדיקלי, או פשוט בשקר גס. אפשר להמר על האפשרות השלישית, משום שבנט, כשר הכלכלה, התמודד בעצמו עם איומים בחרם כלכלי על ישראל מצד הקהילה הבינלאומית. על איזה רקע צמחו האיומים האלה? ההופעה של מיי פיינגולד באירוויזיון?
אם יש איומים בחרם, משמע – לעולם אכפת מהסכסוך, נרצה או לא נרצה. לא צריך להיות שר כלכלה בשביל להבין את זה. דוד בן גוריון אמר ש"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים". זאת אידיאולוגיה (שנויה במחלוקת). בנט אומר ש"לעולם לא אכפת מהסכסוך". זו דמגוגיה (מנותקת מהמציאות). נדמה שבנט לא מבחין בין השתיים.
הריאיון יוצא הדופן עם פרי הזכיר לי ראיון בחירות מכונן אחר של בנט. לפני שנתיים התראיין יו"ר הבית היהודי לדנה וייס ב"פגוש את העיתונות". זה היה ראיון בנטי אופייני. תחילה נשאל בנט מהם הדברים החשובים למפלגתו, והסביר שיש בעיה עם אובדן הערכים במערכת החינוך. כשהתבקש להרחיב על כך, הוא דווקא שיבח את השר היוצא גדעון סער וקפץ לבעיות שלו עם מערכת המשפט ("מנותקת" ו"אקטיביסטית"). כשנשאל מה הוא מתכוון לעשות בנושא זה, חתך מיד ל"נושא הרבה יותר נקודתי" – מצוקת הדיור. כך דילג בנט מנושא לנושא, מקפץ מענף רעוע אחד למשנהו – בלי נימוקים, בלי הסברים, בלי הצעות ורעיונות. רק סיסמאות. אנשים אוהבים לצחוק על הסטטוסים של יאיר לפיד, אבל מחולל התגובות של נפתלי בנט לא טוב ממנו. הוא רק אומר "ערכים" ו"ציונות" בקול רם יותר.