לפיד נגד כחלון
העימות נפתח עם דו-קרב חזיתי בין שני המנהיגים שרבים על אלקטורט המרכז הפוליטי, וזה נראה כמו הקרב ההוא של לפיד נגד צדוק טייסון. כחלון היה חם ונסער, שש אלי אוצר. הוא לא יכול היה לבקש לעצמו יריב טוב יותר בסיבוב הראשון מאשר לפיד. ראשית, משום שלפיד הוא היריב הפוליטי המרכזי של כחלון במערכת הבחירות הזו. ושנית, משום שלפיד נראה רע. הוא לא נראה כמו לוחם צעיר ותוסס, אלא כמו מתאגרף מדמם ורצוץ. כחלון הלם בו בנתונים כמעט עד אובדן הכרה. לשאול את לפיד אם הוא מכיר נתון מסוים – בידיעה ברורה שלפיד לא שולט בנתונים ואף מזלזל בהם – הייתה מהלומה אדירה שהותירה את שר האוצר לשעבר ללא מילים. לפיד הסביר כי הוא "לא מתכתש" – אבל מי בא לאירוע שמכונה "עימות" שלא על מנת להתכתש?
כחלון - כלשונו של דרעי בהמשך הערב - הלך על הראש של לפיד. ואכל אותו.
המנצח: כחלון.
עוד בבחירות:
ישי נגד דרעי
הדו-קרב היצרי ביותר של הערב לא אכזב. הם ניסו להישאר רגועים, אבל זה לא החזיק מעמד לאורך זמן. ישי נראה זחוח, חצי חיוך מצויר בקביעות בזוויות פיו. דרעי, מנגד, מלא עזוז, עדיין בפוזת אביר השקופים. ישי "לא נגרר", דרעי האומלל לא יודע מה לעשות מול מי שמסרב "להיגרר". ישי מתבונן בדרעי בזלזול, דרעי בכלל לא זורק לעברו מבט. הם לא מתווכחים על נושאים מהותיים כמו חברה וכלכלה, כמובן. הם מתווכחים על מורשת מרן.
המנצח: מרן.
בנט נגד גלאון
העימות הבא כבר הציג שניים הניצבים משני צדי המתרס. בהתאם לכך, אי אפשר היה לפתח שום דיאלוג ביניהם. בנט תקף את גלאון כנציגת השמאל, גלאון תקפה את בנט כנציג הימין. בהיעדר נתניהו והרצוג, יכלו השניים לחדד את מעמדם כנציגים האותנטיים של הגושים הגדולים. בנט, כדרכו בקלוגהפט, לא ממש התעסק בדבריה של גלאון או בשאלותיה של יונית לוי, והעדיף לדקלם את מסריו – לא תמיד בענייניות ("לא היית בעזה, לא היית בלבנון") ולא תמיד באמינות ("כשמסרנו את עזה העולם לא מחא לנו כפיים"). גלאון, מצדה, טענה בתחילה שבנט אומר את מה שהוא מאמין בו, ואז הסבירה שהוא משקר למצביעיו. את הכשל הלוגי הזה לא הצלחתי ליישב עד עכשיו. בקרב הזה כל צד יצא מרוצה בכך שהצליח לשכנע את המשוכנעים.
המנצח: תיקו.
ליברמן נגד עודה
חשבתם שכחלון נגד לפיד היה קרב חם? חשבתם שבין דרעי לישי יש דם רע? חשבתם שבנט וגלאון הם ההפכים הגמורים שיושבים לשולחן? עוד לא ראיתם כלום. יעלה ויבוא שר החוץ אביגדור ליברמן ויפצח בנאום בוטה שבו הוא מאשים את הערבים בשנאת ישראל, ייצוג ארגוני טרור, תמיכה במחבלים ומה לא. רק היה חסר שהוא יאשים אותם ישירות בפיגוע ואפשר יהיה להזיז את השולחן וללכת מכות.
על ישראל ביתנו עוברת מערכת בחירות איומה למדי, וליברמן לא מרבה להתבלט בה. אתמול קיבלנו בחזרה את איווט הישן והרע: תקיף, חריף ומודד אנשים לפי סרגל נאמנות. שימו לו סטיק ביד, והוא יוצא להפציץ את סכר אסואן.
עודה, מנגד, נראה כמו הדבר הכי רחוק מליברמן שאפשר להעלות על הדעת. ולא רק מליברמן; הוא גם הדבר הכי רחוק מדמות הערבי-ישראלי הדמונית שליברמן מצייר - שקט, עדין, מנומס. זה היה בעוכריו – נראה שהוא מנומס מדי לפאנל הזה (ואולי פשוט לא שולט מספיק בשפה העברית). עם זאת – פראייר הוא לא. עורך הדין הממולח הצליח להתחמק משאלותיהם הישירות של ליברמן ולוי על התבטאויותיה של חנין זועבי במיומנות של, ובכן, עורך דין. היה משעשע לראות את עודה וליברמן מסיטים את הדיון לכיוונים הרצויים להם - עודה לשחיתות של ישראל ביתנו, ליברמן ללאומנות של הרשימה המשותפת – בעודם מאשימים זה את זה בהסטה. כך לפחות נחסכה משניהם המטלה המעייפת של מתן תשובות.
המנצח: עודה.
לפיד נגד דרעי
אחרי שחטף מכחלון, לפיד הגיע אל דרעי עם הלשון בחוץ. חבל – דרעי היה יכול להיות מטרה מצוינת ללפיד במסגרת קמפיין השחיתות שהוא מריץ במערכת הבחירות. אבל לפיד – במהלך שהוא עלבון לאינטליגנציה – מסרב בעקשנות לבצע את ההיקש ההגיוני שכל ילד יודע לעשות בין אמירתו העקרונית (לא לשבת בממשלה עם מי שהורשע בשחיתות) לבין המקרה הפרטי של דרעי. אפילו כשדרעי דחק אותו אל הפינה, הוא סירב להגיב ו"להפוך את זה לפרסונלי" (ואת זה אומר האיש שבעוד שעה יתקוף ישירות את ראש הממשלה). פליטת הפה שלו ("צריך לשקם אותך") הרתיחה את דרעי והקפיצה לו את השד העדתי מהבקבוק. היה די בכך כדי להוציא כותרת מהערב – דרעי ולפיד לא ישבו יחד בממשלה. דרעי פשוט נעלב.
המנצח: דרעי. אריה מכלוף דרעי. אריה פאקינג מכלוף דרעי.
ליברמן נגד כחלון
האמת היא שהעימות בין שני אנשי הליכוד לשעבר הבהיר לפתע שאין הבדל אידיאולוגי מהותי ביניהם. יש הבדלים ניכרים באישיות ובסגנון – את כחלון לא תמצאו מתנפל על עודה כפי שעשה ליברמן, והוא גם לא תומך ברעיונות הללו – אבל בסופו של דבר, נדמה שליברמן וכחלון יכולים למצוא את עצמם בקלות סביב אותו שולחן ממשלה, שותפים לדרך מדינית, כלכלית וחברתית. יצא מזה קרב פושר.
המנצח: תיקו.
עודה נגד ישי
העימות הזה טמן בחובו פוטנציאל רב, לאור העובדה שישי כרת ברית עם אנשי "עוצמה לישראל". את הטענות נגד ברוך מרזל הדף ישי עם טיעון מטופש למדי שכולו תקיפת חנין זועבי. הגזירה השווה בין מרזל לזועבי משחקת לרעת ישי, אבל נדמה שהוא לא מבין זאת. אם הוא עונה לטענות על מרזל בכך שגם זועבי לא צריכה להיות בכנסת, יוצא מכך ששניהם לא צריכים להיות בכנסת. ואם הוא טוען שמרזל יכול להיות בכנסת, אז גם זועבי נהנית מאותה חזקת חפות. איפה ההיגיון?
המנצח: עודה.
ליברמן נגד גלאון
באופן מדהים אך לא מפתיע, האדם היחיד בשולחן שהסכים להגיב במישרין לדבריו החריפים של ליברמן כלפי עודה הייתה זהבה גלאון, שכינתה אותו "גזען". לפיד, בנט, כחלון ודרעי (אני כבר לא מדבר על ישי) שמרו על שתיקה, כאילו השיח האלים והמכוער הזה לא שייך להם. די בכך כדי להבהיר מי המנצח בדו-קרב הזה. ואולי בכלל.
המנצחת: גלאון.
בנט נגד ליברמן
כמו ליברמן וכחלון, כך גם ליברמן ובנט יכולים היו להסתדר טוב. אבל ליברמן עקץ את בנט ("אני גר בנוקדים והוא ברעננה"), ובנט עט על ההזדמנות לחדד את ההבדלים בין הבית היהודי וישראל ביתנו ("אני לא יודע אם הוא איש ימין. יום כן, יום לא"). בנט, כרגיל, השתמש בדמגוגיה ("לא ארים יד בעד שחרור מחבלים", אמר האיש שהסכים לשחרור מחבלים במסגרת המו"מ עם הפלסטינים תמורת המשך הבנייה השטחים), ודיבר אל ליברמן בפטרונות כמדריך לחניך בבני עקיבא. ליברמן תקף את בנט בנקודה הרגישה שלו – הוא טען שבנט מתנצל, רחמנא ליצלן. המשחק החדש בימין, מסתבר, הוא מי מתנצל פחות. בתווך האשימו השניים זה את זה בזגזגנות. היה שמח.
המנצח: תיקו.
לפיד נגד בנט
לבסוף הגיע גם תורו של קרב האחים. זה היה יכול להיות אחד מרגעי השיא של הערב, אבל לפיד לא הגיע לאירוע. הוא נראה מותש. אפשר היה להרגיש אותו מזדקן על המסך. "זה שאתה עושה עם הגבות לא הופך את זה לנכון, אחי", אמר לו בנט. אבל נדמה שזה כל מה שנותר ללפיד בארסנל בשלב הזה של העימות – לעשות עם הגבות.
המנצח: בנט.
שאלות המועמדים
כחלון לבנט: האם תמליץ על לפיד לשר האוצר?
שאלה מוזרה, בחירת מטרה מוזרה (חשבנו שאתה הולך על הראש של יאיר), ובהתאם – אין תשובה. ציון: 0 לכחלון, אין ציון לבנט.
בנט לכחלון: האם אתה מאמין בהסדר עם הפלסטינים?
בנט מנסה לסמן את טריטוריית הימין שלו. כחלון הגיב בזעם ("אתה שרלטן"), אבל ניצל את ההזדמנות כדי לענות לעניין: "אני מאמין בהסדר, אך כרגע אין עם מי לדבר. אנחנו עוסקים בדיור וביוקר המחיה". 5 לבנט על המאמץ, 8 לכחלון על התגובה.
דרעי לבנט: אתה יודע מה קרה לנו המזרחים עם הסיפור של אלי אוחנה?
דרעי לא שואל שאלה, אלא מביע רגשות. "זה ירוד", עונה בנט, ולא ברור מה מכוער יותר – מנהיג המפלגה שפרצופה האשכנזי המתנשא כבר נחשף, או מנהיג המפלגה שמנסה לגזור מזה קופון. 0 לשני הצדדים.
גלאון לבנט: מאיפה השנאה להומוסקסואלים ולערבים?
כמו דרעי, גם גלאון לא שואלת, אלא מביעה עמדה ("אתם מפלגה קיצונית"). זה מקפיץ את בנט ישר לתקופת ההתקרבנות החביבה עליו – רצח רבין. "את לא תאשימי אותי ברצח רבין!", זועק בנט לאחר שגלאון, וובכן, לא מאשימה אותו ברצח רבין. בעוד כמה שנים לא תזכרו איפה הייתם כשרצחו את רבין, אבל עדיין תזכרו איפה היה נפתלי בנט. 0 לשני הצדדים.
עודה לדרעי: למה שלא נקים ברית מדוכאים?
הצעה מעניינת, אך חסרת ממש פוליטי. מה שכן, עודה מבהיר שהוא חכם יותר מרוב היושבים לשולחן. 7 לעודה על יוזמה מפתיעה, 6 לדרעי על התחמקות אלגנטית.
ישי לגלאון: את מאמינה לפלסטינים?
לא ברור למה ישי מפנה שאלה לגלאון במקום לאנשים שנוגסים לו באלקטורט. נראה שבשלב הזה של הבחירות, ישי עדיין עסוק בשכנוע עצמי. 0 לישי, 6 לגלאון שניצלה עוד הזדמנות לקמפיין שמאלני.
לפיד לנתניהו: למה מנעת את העברת התקציב?
לכאורה, מדובר במהלך מבריק (ומאוד יאיר-לפידי). למעשה, מדובר במעשה הכי קל ופחדני שיש – לשאול את מי שאינו יכול לענות. לא שצריך לרחם על נתניהו, שהדיר רגליו מהעימות מבחירה. אבל לפיד עשה שוב את מה שעשה לכל אורך העימות – לא התעמת. ציון: 4 על הגימיק.
ליברמן לעודה: למה באת לאולפן בנווה אילן ולא לעזה?
אתם תמשיכו לדבר, וליברמן ימשיך לחפש מכות. אתם תמשיכו להחליף רעיונות, וליברמן ימשיך לנבוח על עודה עד שיסתלק. ליברמן, אגב, שוב הפסיד. בניגוד לסיבוב הראשון ביניהם, שבמהלכו עודה התחמק ממתן תשובות ברורות, הפעם יו"ר הרשימה המשותפת ענה לשאלות ("דאעש היא תנועה פשיסטית", "אני מתנגד לרעיון השירות האזרחי ולא להתנדבות לשמה"). 8 לעודה, 0 לליברמן.
גיליון ציונים
כחלון: אחרי לא מעט הופעות מגומגמות, מנהיג כולנו נראה אמש במיטבו. הוא סימן לעצמו מטרות פרסונליות (לפיד ובנט) ואידיאולוגיות (משבר הדיור ויוקר המחיה), תקף את היעדים בהצלחה וחזר לבסיסו בשלום ומבלי לסנדל לעצמו אף אופציה פוליטית. אם הבחירות הללו יתנהלו במישור הכלכלי-חברתי, כחלון עשוי לקצור את פירות העימות. ציון: 8.
גלאון: המרוויחה הגדולה מהיעדרותו של הרצוג. מרצ היא ממילא מפלגת השמאל המובהקת היחידה בזירה הפוליטית, ובלי המחנה הציוני באולפן, הבמה הייתה כולה שלה. גלאון עשתה עבודה מצוינת וסיפקה כמעט את כל מה שמצביע שמאל יכול לבקש לו. חוץ מהשפעה פוליטית, כנראה. ציון: 8.
בנט: הגלאון של הימין. בהיעדר נתניהו, בנט הפך למושא תקיפותיהם של כמעט כל יושבי הפאנל, ועמד בהן באופן הכי בנטי שיש – בלי להתנצל. אפשר להניח שמעמדו בקרב תומכיו רק התחזק בעקבות העימות, ואולי הוא אפילו הצליח להרוויח כמה קולות מתלבטים שלא שמעו אתמול את ראש הממשלה אומר את אותם הדברים בדיוק. ציון: 7.
עודה: אין לו נוכחות תקשורתית מחשמלת, או סתם הופעה בטוחה בעצמה. אבל עודה עמד היטב באתגר שנזדמן לו, לא נגרר לקרבות בוץ עם ליברמן וישי, והתעקש לדבר על מסרים כמעט אוניברסליים כמו שוויון, שלום וצדק חברתי. במרצ חוששים מאובדן הקולות למחנה הציוני, אבל כדאי שיתחילו לשים לב מי נוגס בהם מאחור. ציון: 7.
דרעי: דרעי עדיין חם, כאילו במאי סרטון השקופים לא צעק "קאט" מעולם. הוא התעמת עם ישי, התנגח עם לפיד והצליח להכניס את השדים העדתיים שרודפים אותו לכל משפט שני. ההיסטוריה מלמדת שמי שהמסרים האלה מיועדים לו, מאמץ אותם בחום. ציון: 6.
ליברמן: מצד אחד, הדוב המנומנם הפך שוב לחיית פרא זועמת. מצד שני, הדיפלומט מספר 1 היה אחראי על הקטעים המכוערים ביותר בעימות הגון למדי. אך צריך לזכור שלפאזה הקיצונית-עצבנית של ליברמן יש ביקוש. אתמול הוא חזר רשמית לעמדת פקיד הנאמנות של מדינת ישראל. ציון: 5.
ישי: עם המנדטים הספורים שבידיו, אפשר היה לצפות ממנהיג יחד להיות קצת פחות נינוח מכפי שנראה אתמול. הניסיון שלו לדבר על אחדות (כנגד הפלגנות שמפזר דרעי) היה מופרך וחסר כל ערך. מוטב היה שיתרכז בלחם חוקו – אידיאולוגיה ימנית נוקשה ורטוריקה חברתית-עדתית מתלהמת. הזחיחות שלו עוד תעלה לו ביוקר. ציון: 4.
לפיד: קשה היה לזהות אתמול בלפיד את אותו אדם שהשיק את מערכת הבחירות הזו בזעקת "אתה מנותק" גדולה. יו"ר יש עתיד נראה אתמול עייף וכבוי, כאילו הוא מזדקן על המסך לנגד עינינו. לא האגרופים של כחלון, לא העקיצות של בנט, לא ההתפרצות של דרעי – דבר לא העיר את המתאגרף המנומנם. אתמול הוא הוכרע בנוק אאוט. ציון: 4.
9 הערות לסיכום
1. לזכות העימות אפשר לומר שהוא הצליח לקטוע לרגע את מסכת הסרטונים המטמטמים שהשתלטה על מערכת הבחירות. זכינו לכמעט שעתיים שבהן נבחרי ציבור יושבים זה מול זה ומדברים אידיאולוגיה. שעתיים של חסד.
2. לחובת העימות צריך לציין שהמשתתפים אמנם דיברו אידיאולוגיה, אבל יותר מכך הם דיברו בסיסמאות. העימות הוציא את חלקם מאזורי הנוחות וניתק אותם מדפי המסרים ומהטלפרומפטרים. כך יכולנו לראות, למשל, את עודה מגמגם; את לפיד חסר אונים בלי הטקסטים; ואת בנט, ליברמן, כחלון ודרעי מאבדים עשתונות. ועם זאת – אין די בכך. הפורמט הטלוויזיוני וכמות המשתתפים מקשים על קיום דיוני עומק, ואכן – כאלה לא נערכו אתמול. בסופו של דבר קיבלנו בעיקר חילופי סיסמאות. נכון שזה יותר טוב מסרטונים על היפסטרים וביביסיטר, אבל אלו עדיין סיסמאות.
3. כולם מדברים על היעדרותם של נתניהו והרצוג מהדיון. אף אחד לא שואל לאן נעלם יעקב ליצמן.
4. אברהם אבינו, דוד המלך, יוני נתניהו. מורשת ישראל על פי בנט.
5. המנצחים הגדולים של העימות: מרן, שהוזכר יותר מ-40 פעמים במהלך הדיון (ורק על ידי שניים מהמתמודדים); ומנחם בגין, שהוזכר 14 פעמים. וזה לא כולל את יצחק רבין, שהוזכר בהקשר הקריירה הצבאית של נפתלי בנט.
6. עוד מנצח גדול של העימות: הנושא החברתי-כלכלי. בניגוד לאופן שבו מנסה נתניהו לנתב את הדיון הציבורי בבחירות, אתמול הבעיות החברתיות הסתכלו לנושאים הביטחוניים-מדיניים בלבן של העיניים. דאע"ש אמנם הוזכר לא פחות משמונה פעמים, אבל איראן – "האתגר הגדול", להזכירכם – רק פעם אחת. מסתבר שיש כאלה ששכחו אתמול מהחיים עצמם.
7. המפסיד הגדול של העימות היה השלום. הוא הוזכר רק על ידי אדם אחד. למרבה האירוניה, האדם הזה היה איימן עודה.
8. המפסיד העוד-יותר-גדול של העימות היה יצחק הרצוג. ההיעדרות שלו מובנת – הוא מעדיף להעמיד את עצמו מול נתניהו, ונתניהו בלבד – אבל אתמול הוא החמיץ הזדמנות יוצאת דופן להציג את עמדותיו ולהשפיע על המתלבטים. את החלל שהוא השאיר מילאו היטב זהבה גלאון משמאל ומשה כחלון במרכז. כבר הבוקר הרצוג צריך להתחיל לחשוב על צמצום הנזקים.
9. גם תחת אופוריית העימות המוצלח, אסור לשכוח שקיבלנו קרב-רב ממחלקת העודפים. העימות האמיתי, בין האנשים המתמודדים על ראשות הממשלה, עדיין נמנע מאתנו. הבעיה אינה העימות – שהוא דווקא פורמט בעייתי – אלא ההתחמקות העקרונית של מנהיגים מחובתם הציבורית להציג את רעיונותיהם בפני הבוחרים. לאור הצלחתו היחסית של העימות אמש, אולי הגיע הזמן שמי שנעדר ממנו ישלם על כך את המחיר.