מערכות בחירות כידוע נקבעות על ידי ה"טרנד" (מגמת סקרים לאורך זמן), ולא על ידי סקר נקודתי כזה או אחר. אם זה נכון, והטרנד שהסתמן השבוע יעמיק, אז הליכוד ינצח את הבחירות הבאות בגלל סחף פוליטי-דמוגרפי שאפשר לבזבז הרבה מילים כדי לתארו. להבדיל, אפשר לתמצתו כך: לשבט הלבן אין דוד לוי. ובינתיים, באופן משונה, מתריס והתאבדותי, הוא גם לא ממהר להשיגו.
את המונח "המפץ הגדול" בהקשרו הפוליטי-מקומי תבע חיים רמון, אי שם ב 2005, במסגרת נבואה שהגשימה את עצמה עם הקמת "קדימה", שרמון היה מאדריכליה, על קרעי שליש מהליכוד וכמה זיגוגי "עבודה". אם למתוח את גבולותיו של הדימוי ההוא, הרי שבשבוע הפוליטי החולף התפוצצו בזה אחר זה שני "מיני-מפצים" שכמו "המפץ" ההוא, עומדים להגדיר מחדש את כל מה שידענו על דפוסי ההצבעה המסורתיים בישראל לפחות מאז הקמת ש"ס ו"ישראל ביתנו".
לרוע מזלו של המרכז-שמאל הישראלי, בינתיים נראה כי הדי ה"מיני-מפצים" משחקים לידי מי שמאז 77' נתפסים (בצדק עד בחירות נתניהו ב- 96', ושלא בצדק מאז שנבחר מחדש ב 2009), כבית פוליטי המיטיב עם בני דור שני, שלישי ורביעי של עולים; ולרעתם של מי שיותר מכל מערכת בחירות מאז 96', כך נדמה בינתיים, מתעקשים להגדיר את רשימתם כבסטיון לבהירי שיער בלבד. שלשם משפחתם יש משמעות כלשהי ביידיש.
"המיני-מפץ" הראשון שהתחולל בשבוע האחרון, הוא כמובן התרסקותה בשידור חי של "ישראל ביתנו" שהוקמה ב-99' כמפלגת עולים וותיקים וישנים ומאז, כמו העלייה הרוסית בכללותה, היטלטלה בין זהותה ה"רוסית" לבין רצונה להיות היפר-ישראלית ולהיטמע בכאן ועכשיו. "המיני-מפץ" השני, שגם ממנו אי אפשר היה להתחמק השבוע, אלא באמצעות התכנסות במערה והתעטפות בניילון נצמד, הוא התפוררותה המשונה של ש"ס. זו המגדירה עצמה עד היום כמפלגה עדתית ("התאחדות הספרדים שומרי התורה") ושעל אף התחזקותה הרגעית על כנפי קמפיין "אבא מה עשו לך" של אריה דרעי, צפויה להמשיך ולהזכיר סרט טורקי אודות שני בנים, חמושים בקלטות ובארכיונים, שאביהם נשבע באוזני שניהם שהם-הם "הבן המועדף". לא לפני שהתפנה, כנראה, לטנף על אחד באוזני השני והכל כדי לשמור על אחדותו של "הבית". מר"ן, כידוע, לימד את "האריה השואג" את כל מה שהוא יודע.
"עבדו עליכם!"
מדוע שני המפצים האלה יקבעו מה יקרה במרץ 2015? ומדוע הם קשורים קשר ישיר להתחזקותו של הליכוד בשבוע הזה? ובכן, כי האלקטוראטים של שתי המפלגות שהוזכרו לעיל, או ליתר דיוק המנדטים האבודים שלהם (עולים לשעבר או ילדיהם, מרוסיה או צפון אפריקה), שנדדו במערכות בחירות אל מפלגות מרכז-ימין, או מרכז-שמאל, קבעו מי ינצח בכל מערכות הבחירות בישראל מאז 92' ואילך.
ב-92', ניצח יצחק רבין לא רק בגלל ששמיר ניחן בכריזמה של ידית דלת, אלא גם ובעיקר בגלל קמפיין "עבדו עליכם!!" של עמיר פרץ. במסגרתו, הוביל פרץ את רבין יד ביד דרך עיירות הפיתוח של הדרום כדי לצעוק על הנוכחים מעל שולחנות מתקפלים, שהם "אידיוטים" אם הם יצביעו ליכוד שוב – כי הוא לא שיפר את חייהם ולו כמעט, כלכלית או חברתית מאז 88'. ארבע שנים אחרי זה ניצח נתניהו תודות לזה שהמרכז הישראלי, שחלקו הגדול מזרחי או רוסי במוצאו, עף בחזרה אל הליכוד על גלי ההדף של פיגועי החמאס.
ב-97', כחלק ממערכת הבחירות שהסתיימה בניצחונו ב-99', ירד אהוד ברק לנתיבות, ממש כמו רבין לקראת בחירות 92', כדי לומר לנוכחים שהוא "מבקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא"י על כל דורותיה". אשכנזי הארץ, בתוך העבודה ומחוצה לה ובעיתונות גם, רצו לרצוח אותו עם סכין מעטפות אבל המצביעים הרלבנטיים הקשיבו קשב רב ומשהו נמס בהתנגדותם ההיסטורית ל"מערך". המהלך הזה הואץ כשדוד לוי, ה"ניו המפשיר" של הפוליטיקה הישראלית (לאמור, שהוא מנבא ניצחון) הצטרף ל"ישראל אחת" של אהוד ברק. לקראת בחירות 2001 הוא ערק לליכוד בראשותו של אריאל שרון, שניצח.
בית יקר? אתה סוציאליסט
האם דפוסי ההצבעה העדתיים השתנו במערכת הבחירות האחרונה? לא, הם העמיקו. ביולי 2013 פרסם אתר הדירות madlan.co.il, באמצעות "דה מארקר", סקר מרתק, מפעים ממש, שמצא מתאם ישיר בין עלות בתיהם של המצביעים לבין המפלגה שלה הצביעו. אם לפשט: ככל שביתו של המצביע יקר יותר, כך עולה הסבירות שהוא יצביע למפלגות מרכז-שמאל (סוציאליסטיות, באופן מסורתי). ככל שביתו של המצביע זול יותר, עולה הסבירות שהוא יצביע ימין. לאמור, למפלגות הקפיטליסטיות ליכוד ו"ישראל ביתנו", או לש"ס הספרדית. בשכונות בהם מחירי הדירות היו יותר מ-1.8 מיליון שקל (כ–15% מהדירות), קיבלה גוש המרכז-שמאל 76 מנדטים. (24% יש עתיד, 18% העבודה, 12% מרצ, 8% התנועה). באיזור בהם מחירי הדירות נעו בין 1.5 מיליון שקל ל 1.8 מיליון, "יש עתיד" ו"הליכוד" רשמו שוויון. בדירות שמחירן נמוך מזה נרשם יתרון ברור ומוחץ למפלגות הימין.
הלאה, מאותו הסקר המאלף: בשכונות שבהן שיעור המזרחים היה הנמוך ביותר (12%–18%), זכתה הליכוד־ביתנו רק ל 18%–22% מהקולות, ואילו העבודה ויש עתיד זינקו ל–20%–24%. באותן שכונות קיבלה מרצ פי שלושה ממה שקיבלה בבחירות - 12%–13%. מנגד, כששיעור המזרחים עלה ל–37% ושיעור התושבים שמוצאם באירופה ירד, טיפסה הליכוד־ביתנו ל–45%, העבודה ירדה ל–12%, מרצ התרסקה ל–3% ויש עתיד ירדה ל 13%–17.
כדי לבחון את ההצבעה "הרוסית", בחנו אנשי "מדלן" את דפוסי ההצבעה בשכונת העולים נחל בקע בבאר שבע, שהוקמה בשנות ה–90 כאתר המגורים הזמני הגדול בישראל. בהמשך הוכרה כאתר קבע. בשכונה שבה 93% מתושבי הם יוצאו אירופה וברית המועצות, קיבלו הליכוד-ביתנו 69% (83 מנדטים), הבית היהודי 11%, המפלגות החרדיות אפס מאופס. וגוש המרכז-שמאל? הוא התרסק לרסיסי ניאון: יש עתיד 8%, העבודה 5%, התנועה 3% ומרצ 1%.
ללקט את המנדטים
לקראת הבחירות לכנסת ה-20, שכונת בקע בבאר שבע כמו גם שכונת התקווה בתל אביב, ונתיבות, הפכו לפתע לסלי קולות המחפשים מפלגה, לאור קריסתם של ליברמן וישי את דרעי. בתסריט אידיאלי עבור מפלגות המרכז-שמאל, כמו ב-92' וב-99', הם היו אמורים להיות שם כדי ללקט את המנדטים שהתעופפו לפתע לכל עבר. במקום זה, "העבודה" הייתה עסוקה בצירופו של פרופסור היפר-אשכנזי, בוגר הארוורד, בשם מנו טרכטנברג. ו"יש עתיד" הייתה עסוקה בהפקת הנאום המשודר התשעת אלפים, שהדלות שבה הואר העלה את החשד שנתניהו רופף איזה חוט חשמל מתחת לשולחן, של המועמד החילוני להכעיס, והאשכנזי עד לשד בלוריתו, יאיר לפיד.
בינתיים, בחלק אחר של העיר, התכנס "הליכוד" למחולו הידוע שבמסגרתו הוא חיבק את ישראל השנייה אבל לא איפשר לאף אחד מבניה או בנותיה להיבחר לראשותו, ועדיין: רגב המרוקאית (על אפו וחמתו של נתניהו, כך נהוג לקבוע) נבחרה למקום החמישי. סילבן שלום נבחר למקום השישי. אלקין יליד אוקראינה, נבחר למקום השמיני. דני דנון הספרדי, גם אם לא מזרחי, למקום 10. ובמקום ה 18? ז'קי לוי, בנו של מבשר המהפכים ההוא מפעם, שמפלגות המרכז-שמאל לא השכילו לגייסו.
מנגד, הנה רשימת העשירייה הפותחת של "העבודה", לפחות על פי הפריימריס האחרונים: הרצוג, יחימוביץ', כבל (כן, רשמנו), מיכאלי, בר, בר-לב, שפיר, מרגלית, שמולי, רוזנטל. קיראו את השמות האלה בקול רם, בזה אחר זה, ותקבלו רשימת נוכחות של כיתה א' בקיבוץ בשנות השבעים.
"התנועה" שריינה לעצמה שישה מקומות, כך פורסם, במסגרת האיחוד עם "העבודה". אחד המקומות האלה שמור לעמיר פרץ. שאר המקומות, עם כל הכבוד לגבעטרון הפוליטי האשכנזי-חילוני שמאפיין את צמרת העבודה היום, כדאי להם שייתפסו על ידי מגנטי קולות שבנסיבות אחרות, היו מצביעים ליברמן או ש"ס. אחרת אל הפודיום במרץ 2015 יעלה בנימין נתניהו, בפעם הרביעית, נישא כתמיד על קולותיה של ישראל השנייה. רק כדי להמשיך ולהפיץ את בשורת הניאו-קפיטליזם, ולהזמין הביתה גלידת פיסטוק.