"ישראל חזקה עם פרס
ישראל חזקה מתמיד
ישראל מצליחה עם פרס לעתיד
ישראל בוחרת שלום
העם ממשיך עם פרס – היום
ישראל חזקה, כולנו איתך
ישראל עם פרס!"
(קמפיין העבודה בראשות פרס, 1996)
"הגיע הזמן להתאחד
מהצפון עד הדרום
המהפך מתחיל היום
המחנה הציוני
הגיע הרגע להגיד את זה בקול
ביחד ננצח בגדול
המחנה הציוני – עושים פה מהפך!"
(קמפיין העבודה והתנועה בראשות הרצוג וליבני, 2015)
"פרס וערפאת – השילוב הזה מסוכן לישראל".
(קמפיין הליכוד בראשות נתניהו, 96)
הבחירות היחידות בתולדות הפוליטיקה הישראלית שבסופם הובס נתניהו על ידי מועמד העבודה לא נקבעו במאי 1999 – אלא כמה חודשים קודם לכן, בלונדון. ביום ההוא הסתגר שר הפנים לשעבר ומועמד העבודה אהוד ברק עם יועציו הישראלים טל זילברשטיין ומשה גאון (אחי, לשם הגילוי הנאות). עוד נכחו בחדר שהושמש לשם כך על ידי אחד מיועצי ראש הממשלה בלייר, שלושה יועצים אמריקנים שעבדו בעבר עם בלייר, קלינטון, מנדלה ואחרים ושה Claim to Fame העיקרי שלהם נכון לאותו הזמן, היה שהם השכילו להביס בבחירות מדינתיות לקונגרס את מי שנתפס אז כרב-מאג אסטרטגי בלתי ניתן לעצירה, חסר פנים וגוף, ארתור פינקלשטיין.
על השולחן נח טייפ סלילים. מטרתו הייתה לתעד את פגישת האסטרטגיה הראשונה של המועמד ברק עם שלישיית היועצים האמריקנים קרוויל-שרום-גרינברג. לימים, שמעתי את ההקלטה הזו במלואה במסגרת ספר שהיה צריך להיכתב אודות הקמפיין ההוא באנגלית ושפרקיו אף שוכתבו על ידי בוב שרום, כותב הנאומים של המפלגה הדמוקרטית ולימים מנהל הקמפיין הנשיאותי של ג'ון קרי. בסופו של עניין הספר נגנז בין השאר בגלל התנגדותו של ראש הממשלה ברק, שחשש כי הוא יידמה בעיני קוראיו למוצר שהונדס ושווק כמו "פחית קוקה קולה".
על הפרק עמדה השאלה, מדוע אהוד ברק "לא ממריא" ומדוע כל ראיונותיו התקשורתיים מותירים תחושה של החמצה, פספוס, חוסר מיקוד בעוד שראיונותיו של ראש הממשלה נתניהו, שכבר החל להישמט בכל סקרי הפופולאריות, פוגעות "פונקט". ברק, במבטא ישראלי כבד עדיין, חינני, הסביר (והסביר, והסביר) לג'יימס קרוויל קצר הפתיל כי הבעיה היא לא איתו, חלילה – אלא עם המראיינים. הם "לא מבינים", לא "נותנים לו להשלים משפט", דלילי מחשבה ופרספקטיבה.
"אהוד", השיב קרוויל (אני מצטט מזיכרון), אותו הקרוויל שניסח עבור קלינטון את המוטו שניצח את הבחירות לנשיאות ב-1992, It's the economy, stupid. "אני הולך להסביר לך עכשיו משהו שאתה צריך לזכור אותו מהיום ועד יום הבחירות ושאסור לך לסטות ממנו, אפילו קצת".
"או.קי", אמר אהוד ברק, בטון שהתקשה להיפטר מנימתו הצה"לית.
"עיתונאים", אמר קרוויל, "הם כמו ילדים קטנים שרוצים לאכול כל מיני ממתקים, כל הזמן. הם רוצים גלידה. הם רוצים סוכריות. אבל אתה אהוד, הוא זה שצריך כל הזמן לזכור שמה שהם באמת צריכים לאכול, זה תרד".
"תרד?", שאל ברק, לצלילי צחוקיהם של המסובים בחדר, אמריקנים וישראלים כאחד.
"תרד", אמר קרוויל. "הם יבקשו גלידה - ואתה תיתן להם תרד. הם יבקשו מסטיקים – ואתה תיתן להם תרד. תרד! תרד! תרד!".
עלי התרד, בנמשל של ג'יימס קרוויל, היו המסרים העיקריים של מפלגת העבודה בבחירות 99'. לאמור: ישראל תקועה עם ביבי, העבודה תעביר כסף מההתנחלויות לאוניברסיטאות, העבודה תייצר מאתיים אלף מקומות עבודה ותיסוג מלבנון תוך שנה. הסוכריות והגלידה, באותו הנמשל, היו שאלותיהם המגוונות של העיתונאים באשר הם: מדוע אהוד ברק "לא ממריא", איזה תפקיד יהיה לשמעון פרס, האם ילחץ את היד לערפאת והאם הוא יודע כבר לקשור עניבה או לא. לשאלות אלו ואחרות, הסביר קרוויל לאהוד ברק, הוא יענה אך ורק באמצעות מסרי הקמפיין בלי שום קשר לשאלות שיישאל.
"אבל ג'יימס", אמר אהוד, בתמימות חיננית עדיין, "העיתונאים לא יאהבו את זה שאני לא עונה לשאלות שלהם".
"זה לא משנה אם הם יאהבו או לא", השיב קרוויל. "מה שמשנה הוא מה טוב להם. ומה שטוב להם הוא שתאכיל אותם בתרד".
תכנית עבודה ל-100 שנה
בשעת כתיבת שורות אלו, שבעה וחצי שבועות לפני יום הבחירות, וכשעתיים אחרי הצגת רשימת "המחנה הציוני" לכנסת – עולה התחושה כי הרצוג מגיש לבוחרי ישראל הרבה מאד ממתקים, ומעט מדי תרד. מועמדי העבודה השונים עונים כאוות נפשם על השאלות השונות המונחות לפתחם, כאילו מדובר ב"שבת תרבות" ולא במערכת בחירות. כמו קמפיין פרס ב-96', הקמפיין כולו ספוג בנימת "ניצחוננו הוא בלתי נמנע", אף שהסקרים משקפים לא רק תיקו מצמית אלא גם יתרון גושי וחמור מכך, מנקודת מבטם של הרצוג-ליבני – סדר היום הפוליטי היומיומי נשלט דווקא על ידי המועמד שמנגד, נתניהו, מאוס ככל שיהיה על ידי רוב עיתונאי ישראל וחלק גדול מבוחריה, כפי שמשתקף שוב ושוב בסדרי דעת הקהל.
מן החברתי עד התרבותי, מן הביטחוני ועד הכלכלי, מן "המלחמה בטרור" ועד קירוב לבבות יהודי-דרוזי – "המחנה הציוני" מתיימר לחולל "מהפך" בכל אחד ואחד מהתחומים הללו ורבים אחרים במקום להתמקד בעלי תרד אחד, או שניים, או שלוש, כמו קמפיין נתניהו 96' ("פרס יחלק את ירושלים"), קמפיין ברק ב-99' ("ישראל רוצה שינוי"), קמפיין נתניהו 2015 ("בוז'י וציפי הם שמאל קיצוני"). אפשר לנסח זאת גם כך: מסרי קמפיין המחנה הציוני 2015 נשמעים כמו תכנית עבודה למאה שנה, במקום לארבע.
מהבחינה הזו נאומו של הרצוג שנישא אתמול בערב היה פספוס צובט לב של ההזדמנות. זה היה הנאום שהיה אמור להעמיד את הציבור הישראלי על רגליו אגב שאגת "כן, אנחנו יכולים". זה גם הנאום שהיה צריך לסמן במרקר צהוב את שלושת רגלי ה-Message Box שעליו יעמוד קמפיין "המחנה הציוני" מעתה ועד יום הבחירות ("תרד", "תרד", "תרד").
במקום זה, עסק הרצוג בנאומו בן ה 4-5 הדקות, בתמות הבאות: "ישראל רוצה שינוי", "הישראלים רוצים פנסיה הוגנת", "הישראלים רוצים שכר הוגן", "הישראלים רוצים דיור בר השגה", "ישראלים חשים כי המדינה מתנכרת להם", "יש כאב עצום בציבור", "אנחנו נחזיר את התקווה", "הנבחרת שלנו היא הישראלית ביותר", "הנבחרת שלנו היא הערכית ביותר", "הנבחרת שלנו היא המגוונת ביותר", "הנבחרת שלנו היא הקשובה ביותר לציבור", "הנבחרת שלנו היא הציונית ביותר", "אנחנו מייצגים בחירה אמיתית", "אנחנו בצומת היסטורית", "זה הרגע שלנו", "אנחנו הציונים האמיתיים", "אני הבן של חיים הרצוג", "אין לנו יותר לוקסוס לחכות לעתיד טוב יותר", "מגיע לנו מהפך אמיתי", "צריך להתלכד", "צריך להתאחד", "זה או אנחנו או הוא".
מבין התמות הרבות והסותרות שעלו בנאומו של הרצוג אתמול, זה האחרון ("זה או אנחנו או הוא") מסתמן בתור אחד ממסרי הבחירות העיקריים של "המחנה הציוני" לבחירות אלו. תמה נוספת שבצבצה מבין קערת הסוכריות המאיימת להיקרע מרוב משקל שנשפכה על ראשי הבוחרים אתמול, הייתה "אנחנו הציונים האמיתיים". אם אלה המסרים העיקריים שסימן יועץ העבודה לבחירות האלה, סטנלי גרינברג, אזי ראוי לצרף אליהם מסר שלישי ולחזור על שלושת אלה ורק על שלושת אלה כמו תוכים. או כמו נתניהו של 96', או ברק של 99'. אחרת הטרנד של התחזקות "הליכוד" יהפוך לבלתי הפיך בגין התעקשות מסעדת הגורמה "המחנה הציוני" לכלול בתפריטה 4,600 מנות. בזמן שהמזנון שמנגד, המכנה עצמו "לאומי", מגיש שתי מנות ושתי מנות בלבד: בטחון ופחד.