לטור הבחירות הראשון שלי במסגרת mako, שפורסם כאן לפני כחודשיים, הענקתי את הכותרת "ביבי רוצה הביתה".
הטור שטח את התיזה לפיה נמאס לבנימין נתניהו להיות ראש ממשלה. שאחרת לא היה משליך לפח הגריסה יותר מצמד שנות כהונה לטובת מערכת בחירות בעלות שני מיליארד שקל ומבלי שהמציאות הפוליטית מבטיחה לו ממשלה נוחה יותר בסיומו של כל זה – ההפך.
ביבי של 96', כך הלך הטיעון, לא היה נוהג כך, גם לא ביבי של 99', שכמעט והשתטח לרגליו של אהוד ברק רגע לפני פיזור הכנסת על מנת שיצטרף אליו אל ממשלת אחדות שלו היה מוקמת, הייתה בבחינת עינוי סיני עבורו של יו"ר הליכוד. כזו שלידה ממשלת ביבי-בנט-לפיד-לבני זצ"ל משולה למסאז' מפנק ברגליים, כולל פדיקור.
עוד בבחירות:
ביבי של 2015, לעומת ביבי 96' וביבי 2009, העדיף לפזר את ממשלתו במקום לנהלה, למרות הקשיים שהם מנת חלקו של כל ראש ממשלה מכהן, זמן לא רב אחרי נאום מפלג, ילדותי ואידיוטי בשם "לא פינית – לא עשית". אידיוטי מדוע? ראשית כי הוא כוון בין השאר נגד חלק משותפותיו של נתניהו בקואליציה (לפיד, לבני) כאילו ביקש להגיד להם "I Dare You" לפרוש, כלומר לייצר משבר קואליציוני. שנית וחשוב אף יותר, כי הנאום נישא לא ברגע של פופולאריות נשמטת או קואליציה מתערערת (כמו בימי "הם מ-פ-ח-ד-י-ם") אלא ברגע של יציבות קואליציונית במונחים ישראלים, בעוד שנתיים שלמות של משילות יציבה פחות או יותר פרושות לפני ביבי כמרבד של עלי כותרת. גם אם מתחת לעלה כזה או אחר הסתתר נעץ לפידי או בנטי.
לפיד בעת ההיא לא הסתובב בארץ עם מבט של רצח בעיניים, אגב פיזור שבועות שביבי "לא יהיה ראש ממשלה יותר" – הוא היה קבור באוצר.
לבני בעת ההיא לא הייתה חלק מקואליציית "המחנה הציוני" אלא יו"ר של תנועה מתפיידת ומסוכסכת בשם "התנועה", שהביכה עצמה בשיטוטים אוויריים בעולם היות שבכל פעם שיצאה משדה תעופה בישרו לה מארחיה, בשלל שפות, שאורי אריאל בנה עוד רובע יהודי במזרח ירושלים.
בנט בימים ההם, לפני שלושה חודשיים בקושי, לא גנב עדיין קולות מהליכוד – הוא סבל מכל רגע ורגע בכהונתו כשר הכלכלה-השר לשירותי הדת-השר לירושלים-והתפוצות, תואר מפולפל שמשמעותו המעשית היא שממון תקשורתי מצמית עבור בנט, הדיווה תאבת הדרמות של הימין הישראלי.
זה היה הנוף הפוליטי כשבנימין נתניהו החליט ש"נמאס לו" והוא הולך לבחירות, תוך הקפאת המשק הישראלי וסיכון כלכלתה. מימין ומשמאל הביטו פוליטיקאים זה בזה בתדהמה שקטה. "נמאס לו ממה בדיוק?", שאלו זה את זה, הרי אריק שרון ו/או אהוד אולמרט ו/או בנימין נתניהו של 1996, כמו גם נתניהו של 2009, היה חוטף את המציאות הפוליטית הזו בשני ידיים ואז דופק ספרינט על ראש הגבעה הגבוהה ביותר, כדי שאף אחד לא יחטוף לו אותה.
מה שלא נאמר אז, עד שאמרתי את זה כאן, הוא שלביבי לא "נמאס" מההרכב הקואליציוני – נמאס לו להיות ראש ממשלת ישראל, אחרי תשע שנים במצטבר ושש שנים ברציפות.
פוליטיקאי גאון, מדינאי קטן
המאמר ההוא גרר 54 אלף קליקים ומשהו, שיא לכל הדעות לטור שלא עסק במבושיה של דוגמנית שמעדה אל תוך ג'קוזי או אוגר שהחליק אל בלנדר. בראיון אצל יעל דן הסביר מוטי מורל, יועצו לשעבר של בנימין נתניהו ומי שהמציא, יחד עם אייל ארד וארתור פינקלשטיין, את "פרס יחלק את ירושלים" של 96', כי לעיתים פוליטיקאים כמו נתניהו, "פשוט לא יודעים איך להפסיק".
שכן פוליטיקה היא כל מה שהם יודעים. שרידות היא הדבר היחידי שהנחה אותם מאז ומעולם, או בלשונו המדהימה והמפחידה של אביב בושינסקי, עוד יועץ לשעבר שראה את נתניהו מקרוב מאד, ומאז עסוק בלהתאושש מן החוויה – "נתניהו שורד כי הוא פוליטיקאי גדול... הוא פוליטיקאי גאון – ומדינאי קטן. אומרים על פוליטיקאים שהם פרנואידים – הוא הכי גדול שפגשתי מימיי... הוא בטוח שכולם נגדו ושאין אחד שפועל מולו מנימוקים טהורים. זה אולי מרגיז, אבל זה מאפשר לו להיות מוכן לכל תסריט ולשרוד. הוא כל הזמן מתכנן וחושב כיצד לשרוד... חלומו הגדול? להיות נשיא ארצות הברית. באמת! לא פעם או פעמיים אמרו לו שזה תפור עליו ובעיקר הוא רואה את המכהנים ובטוח שהוא יכול לעשות את זה טוב מהם". הדברים המטלטלים האלה, מפי מי שלא ידוע כשונא נתניהו, פורסמו בחודש שעבר במגזין "ליברל".
גם שרה נתניהו, כמו בעלה, חושבת שביבי היה יכול להיות נשיא ארצות הברית: "בקלות, אם היה נולד שם". הדברים נאמרו לבת זוגו של אלי מויאל, בשיחה המוקלטת ההיא שבה הצהירה, דולי פרטון-סטייל, כי "האיש שלך לא מגיע לקרסוליים של האיש שלי". הפנטזיה הפוליטית המוחמצת הזו נדונה ככל הנראה פעם או פעמיים מסביב לשולחן פינת האוכל, המתנדנד והמתקלף, בבית משפחת נתניהו ברחוב עזה בירושלים. לאור כל זה קל לפתע להבין מדוע נתניהו הפיל את ממשלתו. קל לפתע להבין מדוע התערב נתניהו בבחירות האחרונות בארצות הברית, אף שרבים מיועציו בארץ ובעולם אמרו לו שהוא מביא על עצמו ועל ישראל אסון.
קל יותר להבין מדוע בישל נתניהו, באמצעות שגרירו רון דרמר (שתוארו הרשמי והלא המדויק הוא "שגריר ישראל") את נאומו של ביבי בקונגרס בעיצומו של מו"מ עדין בין אובמה לבין הרפובליקנים, שבועיים לערך לפני הבחירות בישראל. לבסוף, קל יותר להבין מדוע כל אימת שהתרגשה ההזדמנות לכך, בשנה האחרונה, מיהר נתניהו להשליך מברשת שיניים וטיפות אף אל תיק רחצה קטן ולדהור אל מטוסו ולעוף מפה לא משנה לאן – פריז, וושינגטון – וגם לא משנה אם מחכים לו שם – וושינגטון, פריז – או לא.
הסיבה לכך היא שהמשרה המכונה "ראש ממשלת ישראל" משעממת את נתניהו, והוא מיצה אותה.
לא בנוי לזה
עדויות לכך אפשר גם למצוא במאמציו "להגדיל" את משרתו למימדי "ראש העם היהודי", ראש החץ של המפלגות השמרניות באשר הן, הצ'רצ'יל בן זמננו של המערב במלחמתו נגד "משטרים חשוכים". כל זה מרשים יותר, מסעיר יותר, חדש יותר ומגניב הרבה יותר מאשר לשבת בדיוני קבינט דיור, בין מירי רגב לגילה גמליאל, על מנת להידרש לסוגיה המרתקת האם להפשיר קרקעות מסביב לפרדס חנה או שמא מסביב לכרכור.
ביבי לא בנוי לזה יותר, וחוץ מלהגיד: "אינני יכול עוד" לאזרחי ישראל הוא אמר ועשה הכל: העליב את שותפותיו הקואליציוניים מימין ומשמאל, הפיל את ממשלתו בלי כל הצדקה נראית לעין, הסתכסך עם נשיא ארצות הברית, השתין בקשת על רוב יהודי ארצות הברית (הדמוקרטיים), העלים את בכירי הליכוד מקמפיין הבחירות, הפיק סרטון שבו עלב בעת ובעונה אחרת ברשות השידור וברשות שדות התעופה, חזר על נאומו הבנטי "לא עשית – לא פינית" ערב בחירות, בכיכר רבין, מול אותו ההמון ששאג את שמו בכיכר ציון ההיא.
הסיבה היחידה לכך היא שנתניהו לא יודע לנהוג אחרת. הוא מכויל להתמודד, הוא מתוכנת לשרוד, כפוליטיקאי "גאון ופרנואיד", דברי בושינסקי – זוהי ברירת המחדל שלו.
ויש עוד סיבה לכך שנתניהו נלחם בשיניים, אף שהתפקיד עצמו כבר לא קורץ לו: הוא חושש פחד מוות (וגם את זה אמר בושינסקי ב-"ליברל") מדממת ההמונים, היעלמות היועצים, היאלמותו של הטלפון האדום ודימום מנועי הלימוזינה. האיש שרצה להיות צ'רצ'יל יגלה אז שהוא היה ונותר – סתם נתניהו. האיש שרצה להיות מנהיג היסטורי – יגלה אז שהוא היה ונותר, "סתם" ראש ממשלת ישראל, ועוד לשעבר. האיש שהשתעמם על כסא ראש הממשלה מחד, והותש עד כדי קיפאון מן הצורך לקבל החלטות קשות שהוא לא בנוי לקבלן, גם לא אחרי תשע שנות כהונה (החלטות מדיניות, כלכליות, חברתיות, תרבותיות), יודע כי דקה אחרי תבוסתו הוא ישב בסלונו הנוצץ שבקיסריה, על גדות הבריכה, ישלח מבטים במעלה ובמורד ביתו שמעתה ייאלץ לממן את אחזקתו עד שעיניו המשוטטות ייתקלו באשתו היושבת לפניו שתתבע לדעת, ומהר, "מה אנחנו עושים עכשיו, ביבי".
ביבי מייחל לרגע הזה וחושש ממנו.
הוא חולם על ההזדמנויות שייפערו לפניו לפתע (נשיא מרכז נתניהו לביטחון במרילנד, נשיא קבוצת אדלסון במיאמי, מנכ"ל חטיבת השתייה וההווי בקזינו Sands שבבעלות אדלסון, בווגאס) ובאותו הזמן ממש משותק מאימה לנוכח ההכרה כי בעת ההיא, אם תגיע – כבר לא יוכל להיבחר לראש ממשלה יותר. מורשתו "ההיסטורית" תתחיל ותיגמר בדו"ח הדיור, דו"ח ההוצאות של מעון ראש הממשלה, ראיונות העומק שלו ושל אשתו למשה גלאמין ועודד מנשה והנאום ה"ההיסטורי" בקונגרס – שארה"ב, העולם ואזרחי ישראל הגיבו עליו במשיכת כתף. מ"קינג ביבי", על השער הטיים, הוא יהפוך ל"בנימין מי?"
ביבי עדיין רוצה הביתה.
ביבי עדיין חושש ממה שמחכה לו שם.
הבחירה האם לסייע לנתניהו לקבל את ההחלטה שהוא מתקשה לקבל לבד, או שמא להשהותה למשך ארבע שנות כהונה נוספות - נמצאת היום בידי אזרחי ישראל.