לפי כותרות העיתונים, יאיר לפיד פנה למשה כחלון והציע לו לרוץ יחד בבחירות הקרובות, ולפי אותן כתבות כחלון סירב אבל לא סגר את הדלת לחלוטין. ההסבר: לפיד צריך את כחלון כי הוא מתרסק בסקרים, ואילו לכחלון אין את הכסף הגדול שנדרש לקמפיין אגרסיבי בעוד שללפיד יש את כל הכסף שבעולם בזכות 19 המנדטים ואולי גם תמיכה וערבויות מחברים, כמו בסיבוב הקודם. אלא שחתונה כזו לא צריכה להתרחש, ולא רק בגלל שאלות מתחום הזוגיות ו"מי יזרוק את הזבל". הנה עשר סיבות מדוע לא נראה שכחלון יתחבר ליאיר לפיד.
1. לכחלון יש סיכוי גבוה להיות שר האוצר הבא, תחת כל ממשלה. זאת כמובן במידה שהסקרים, שמנבאים לו מספר דו ספרתי של מנדטים, יתבררו כמדויקים. זהו הטיקט של כחלון,זה מה שהוא מבטיח לבוחריו, על זה הוא מצהיר, וכדי להגיע לכיסא הזה הוא יחבור לכל ראש ממשלה שירכיב את הקואליציה. אז, מה יעשה לפיד? והאם הוא ידחוף לו, כפי שהוא מבטיח כיום, את תוכנית מע"מ אפס?
2. לפיד אכזב. על כך כבר אין ויכוח, ולא בגלל ההצהרות של בנימין נתניהו אלא לנוכח תוצאות: מחירי הדירות עלו, אולי אפילו בשיעור חד יותר משהיו עולים לולא הפארסה של מע"מ אפס; יוקר המחיה לא ירד; לפיד לא נגע בבנקים, לא טיפל בחברות המזון ולא ביצע רפורמה משמעותית במשק שמטיבה עם האזרחים. אם כחלון רוצה להראות כמישהו שיכול לבצע אפילו חלק מהדברים שהוא מבטיח, החיבור ללפיד יפגע בו.
3. כחלון, לפחות על פי התדמית שיצר, הוא ההפך מלפיד. בעוד שלפיד הצהיר ערב הבחירות שהוא לא יגע בבנקים כי קיבל כספים מבנק הפועלים, והוא אכן לא התקרב אליהם, כחלון מכריז שהוא הולך בכל הכוח על הפירוק שלהם.
הבנקים הם אחד המגזרים החזקים במדינה, יש להם קופה בלתי מוגבלת לניהול קמפיינים, והם ידעו עד היום לעצור כמעט כל מהלך שעשוי היה לייצר תחרות בענף, להכריח אותם להתייעל, או להגביל את הכוח והשכר של המנהלים. מלחמה בבנקים דורשת ממי שיוצא אליה מיקוד והיעדר מוחלט של ניגוד אינטרסים. חבירה ללפיד עלולה להכניס לצוות של כחלון בדיוק את ניגודי האינטרסים הללו, ולשתק אותו.
4. התורמים וספקי הערבויות של לפיד הם מולטי מיליונרים, כמו גם רבים אחרים בקבוצת ההתייחסות שלו. כחלון, למשל, רוצה להטיל מס ירושה משמעותי על בעלי הון – וחבירה לכסף של יאיר לפיד תסנדל אותו גם בסעיף הזה. לכחלון אין הרבה חברים עשירים, והעדות הברורה ביותר לכך היא שהוא אכן מתקשה לגייס די כסף לקמפיין גדול, ובמקום זאת מתכנן קמפיין ציבורי-אינטרנטי לגיוס סכומים קטנים מהרבה אנשים.
צריך להיות מדויק בהנחה הזו: לכחלון יש לפחות חבר עשיר אחד, קובי מימון, שכנראה שולט בקבוצת הגז והנפט ישראמקו (העניין הזה מצוי בדיונים משפטיים אינסופיים). לישראמקו אחזקות גדולות במאגרי הגז, וזו גיבנת בכלל לא קטנה של כחלון, שתטיל עליו צל גדול כאשר יתבקש להתמודד עם המונופול הגדול והעשיר בישראל – מונופול הגז של יצחק תשובה, דלק, והחברה האמריקאית נובל אנרג'י.
המחיר שבו נמכר הגז - ששייך לציבור הישראלי - לחברת החשמל ולתעשייה הישראלית, הוא גבוה פי כמה וכמה מעלות ההפקה שלו, ועל השלטון למצוא דרך להפחית אותו בשיעור משמעותי.
לכשיכנס למשרד האוצר, יוכל כחלון להציג לציבור את הקבלה המהירה ביותר אם ייצור את הקואליציה הממשלתית שתאפשר פיקוח על מחיר הגז – פעולה שיכולה להביא לאזרחי המדינה חסכון בחשבון החשמל שלא ייפול מזה שקיבלו בחשבון הסלולר. אם יעשה זאת, יוכיח כחלון דבר חשוב אפילו יותר: שגם חברות עם טייקון אינה מרפה את ידיו, ושהוא לא נרתע מלטפל במגזרים שבהם יש לחברים שלו אינטרסים. אלא שאם לכחלון יש גיבנת אחת, לפחות ככל הידוע, ליאיר לפיד יש שורה של חברים עם שורה של אינטרסים.
5. כחלון לא מעריך את לפיד ואת יהירותו. לפחות בהתנהלותו הציבורית, הוא צנוע גם באופן אישי וגם כפוליטיקאי. כחלון מעדיף להנמיך ציפיות, בעוד שלפיד בוחר לנפח אותן – ולהתרסק אתן. ולמה לא? אם ממילא הבטחת דברים בלתי אפשריים ("בעוד שנה וחצי יהיה כאן טוב"), אז אין טעם אפילו לספק לציבור דברים ריאליים יותר.
כחלון, אפילו עם תלוש השכר מהמכללה בנתניה, הוא איש מעמד הביניים, בעוד לפיד מאז ומתמיד חי במאיון העליון. אלה הבדלים שלא נראה שניתן יהיה לגשר עליהם, אם וכאשר ישבו שני אלה יחד כדי לנסח מצע ומדיניות כלכלית-חברתית.
6. למרות ההצהרות שלו, לפיד מעולם לא יצג את מעמד הביניים, עשירונים 5-9 או כל חלוקה אחרת, אלא את העשירון ובעיקר המאיון העליון, יחד עם לא מעט צעירים שנשבו בקסמו. כל מי שהציץ בתוצאות הבחירות לפי ישובים בסיבוב הקודם, הבין שיאיר לפיד של בחירות 2012 היה הצ'מפיון של הישובים המבוססים במדינה.
הוא קיבל עשרות אחוזים בהצבעות בסביון, בקיסריה וברמת אביב. כחלון הוא סיפור אחר: הוא באמת מגיע ממעמד ביניים, ובסיס התומכים שלו כנראה שגם הוא מגיע ממנו.
7. כחלון הוכיח, בקרב על התחרות בשוק הסלולר, שהוא מוכן ויכול להתעמת עם טייקונים ועם האינטרסים הגדולים במדינה. הוא נלחם בנוחי דנקנר (סלקום), באילן בן דב (פרטנר) ובשאול אלוביץ (בזק ופלאפון).
לפיד לא נלחם באף אינטרס או טייקון רציני, ולעומת זאת יש לו מערכות יחסים עם טייקונים כמו שרי אריסון (כפרזנטור לשעבר של בנק הפועלים), נוני מוזס (ככותב טורים לשעבר בידיעות אחרונות), ומוזי ורטהיים, יצחק תשובה ומשפחת עופר (כמגיש תוכניות לשעבר בערוץ 2).
8. לפיד לא בא לבד. בעת חבירה לכחלון, הוא עשוי להביא עמו אנשים נוספים שהחמאה שלהם מרוחה בצד של בעלי הון. אם יוקף בדמויות כאלה, יתקשה כחלון מאוד לשכנע את הציבור בכך שהוא באמת מעוניין לבצע את מה שהוא מבטיח. האם יעקב פרי, לשעבר יו"ר בנק מזרחי ואלוף הדירקטוריונים, הוא אכן הדמות שאתה צריך כחלון לצאת למלחמה בבנקים ובדירקטוריונים הפאסיביים שלהם?
9. לפיד הצהיר שהוא יהיה ראש הממשלה הבא. אחר כך הוא אמר שזו היתה סתם התלהבות רגעית, תוצאה של האופוריה מ-19 המנדטים שקיבל. באוצר הוא הוכיח שהוא לא מתאים להיות שר אוצר, ובוודאי שלא ראש ממשלה. הוא הבטיח "פוליטיקה אחרת", אבל סיפק פוליטיקה מהסוג הישן ביותר כאשר פתח את הקדנציה בשילוב ידיים עם עופר עיני והוועדים הגדולים. שותף כזה רק יקשה על כחלון את העבודה.
10. משפט אמריקאי שנון קובע ש"פוליטיקאי לוקח כסף מהעשירים וקולות מהעניים, על ידי כך שהוא מבטיח לכל קבוצה שהוא יילחם בשנייה". יש בכך לא מעט אמת, אך פוליטיקאי כזה, לאחר שיבחר, ימצא את עצמו כמעט תמיד משרת את בעל הבית האמיתי שלו: בעל ההון. לכחלון יש בעיה של כסף לקמפיין, והקופה השמנה של יאיר לפיד אולי קורצת לו, אבל אם יישלח אליה יד הוא יגלה שהיא כובלת אותו.
צריך לקוות שהוא מבין את זה, שהוא באמת סירב להצעה של לפיד, ושהוא לא מתלבט או "משאיר את הדלת פתוחה". את לפיד כבר יש לנו, ומי שרוצה להמשיך לראות אותו בממשלה – בוודאי יבחר בו. מה שהציבור צריך הוא אלטרנטיבה חדשה שאינה תלויה בבעלי הון, ואין לו שום צורך במפלגה שהיא חצי לפיד וחצי משהו קצת אחר.