איחוד רשימות לפני בחירות הוא לא תופעה נדירה במחוזותינו. בוז'י הרצוג וציפי לבני ב-2015, נתניהו וליברמן ב-2013 וישראל אחת של אהוד ברק בבחירות 99 הם דוגמאות בודדות מתוך רשימה ארוכה. לרוב, האיחודים הפוליטיים נעשים כדי להגדיל את מספר המנדטים המשותף.
אולם התוצאה היא לא תמיד כך. מבחינה ראשונית שערך לאחרונה עופר קניג במכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא כי איחוד פוליטי אינו מהווה ערובה להגדלת מספר המנדטים המשותפים, וכי ברוב המקרים שנבדקו מספר המנדטים של הרשימה המשותפת היה קטן יותר מהמנדטים שהיו למפלגות טרם האיחוד.
גם לפי המודל הכלכלי של Hotelling-Downs, איחוד רשימות לפני הבחירות צפוי לפגוע בהישג האלקטורלי. המודל הוא פשוט למדי: נניח שכל המצביעים בבחירות מתפלגים באופן כלשהו לאורך הציר של "ימין-שמאל", בהתאם לעמדותיהם. באותו האופן, נמקם כעת את המפלגות השונות על אותה קשת המייצגת את המפה הפוליטית בישראל. המרחקים בין המפלגות לאורך הציר מתארים את הפער בין עמדותיהן, ואת יחס האזרחים למפלגות השונות. כך לדוגמא, אדם שמבחינת דעותיו הוא "מרכז-ימין", יראה בסביבתו את הליכוד, ישראל ביתנו והמפלגה של כחלון, ויצביע למפלגה שממוקמת הכי קרוב אליו על הציר הפוליטי. בהינתן דפוס הצבעה כזה, מודל הוטלינג-דאונס מנבא כי כל עוד לא קיימת מפלגה נוספת בטווח ביניהן, איחוד בין רשימות צפוי להקטין את כמות המצביעים הכולל של שני גופים. הסיבה לכך היא שריצה משותפת תתפרש בידי הציבור כתזוזה של שתי המפלגות אחת לכיוון השנייה. תהליך המיקום-מחדש של הרשימה משותפת גורם לה לאבד מצביעים הן למפלגות מימינן (כיוון שהתרחקו מהם שמאלה) והן למפלגות שמשמאלן.
לשמור על המומנטום
ראשית, ישנו את נושא ה"מומנטום" – האיחוד הוא סוג של מיתוג מחדש, ולכן יכול להפוך מגמה של מפלגה ולגרוף לחיקה מצביעים חדשים.
שנית, ישנו שיקול אסטרטגי. למשל, באיחוד של העבודה והתנועה, המטרה האמיתית איננה למקסם את סך הפוטנציאל האלקטורלי של שתי המפלגות ותו לא, אלא להגדיל את הסיכוי להיות המפלגה שתרכיב את הממשלה. אם האיחוד ייצר את הרשימה הגדולה בכנסת, תהיה לגיטימציה ציבורית רחבה יותר לכך שזו המפלגה שתקים את הממשלה. גם באיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו למשל, איבד הליכוד מנדטים אולם השיקול האסטרטגי סייע לנתניהו להבטיח את ראשות הממשלה. הליכוד-ביתנו הפכה למפלגה הגדולה בכנסת, מה שהקטין משמעותית את הסיכוי של פוליטיקאים אחרים להרכיב את הממשלה. הטיעון האסטרטגי מתחזק ככל ששיטת הבחירות הנהוגה היא פחות יחסית. לדוגמא, בשיטה האמריקאית בה המועמד המנצח באזור הבחירה זוכה בכלל הקולות, השיקולים בעד איחוד רשימות מתחזקים והמערכת הפוליטית מתגבשת סביב מספר שחקנים קטן יחסית.
ככל שרמת אי הוודאות קטנה, האמון של האזרחים במפלגות עולה, ולפיכך גם עולה שיעור ההצבעה בבחירות, כפי שהראה החוקר האמריקאי אריק טילמן. טילמן בחן 223 מערכות בחירות ב-19 פרלמנטים מערביים בין השנים 1970 ל-2002, ומצא כי איחוד רשימות לפני בחירות מעלה בממוצע את שיעור ההצבעה ב-1.5%.
גורם אי הוודאות רלוונטי במיוחד לבחירות בישראל, שבה קיימת אי וודאות גבוהה בנוגע להרכב הקואליציה העתידית, זאת לאור מפלגות המרכז הרבות. בעידן של הפרדה ברורה בין שני המחנות הפוליטיים, קל יותר למצביעים להעריך מיהם השותפים הקואליציונים הפוטנציאליים של כל מפלגה. לעומת זאת, כפי שקורה בבחירות בישראל, כשמפלגות מתקשות להתחייב בפני הבוחרים עם מי הם ישבו לאחר הבחירות, איחוד רשימות יכול לשמש מעין התחייבות לבוחרים בנוגע לכיוון שאליו הולכת המפלגה.
אם הרצוג ולבני מעוניינים להפיג משמעותית את חששותיהם של המצביעים המתלבטים, עליהם להכריז באופן ברור כי לא יישבו בממשלה בראשות נתניהו. הצהרה כזו, גם אם אינה מחייבת, מצביעה באופן ברור על כוונותיה של הרשימה המאוחדת, ויכולה לסייע לה למשוך קולות של מצביעים מאוכזבי-נתניהו, המתלבטים בין המפלגות השונות בגוש המרכז-שמאל.
מאור מילגרום הוא חוקר במכון לרפורמות מבניות