איש התקשורת שרון גל פירסם בעמוד הפייסבוק שלו תגובה ארוכה למאמרו של יוסי שריד – "העיתונאי החנפן שהעלים לי את הכלב עומד להיות ח"כ" שפורסם ביום חמישי. בדברים שכתב גל נטען כי לא נטש את הכלב, אלא להיפך, הכלב אותו. כמו כן מציין גל בתגובה לדברי שריד כי מעולם לא דרש להיות לשריד כעוזר – "השמאל תמיד הצטיין בפנטזיות", נכתב.
הפוסט המלא
מעשה בכלב
היה משעשע לקרוא את מאמרו רווי הבדיות של יוסי שריד. האיש, כבר לא ילד, אבל מלא דימיון כרימון, הקדיש לי - לרגל הצטרפותי ל"ישראל ביתנו" - כ-350 מילה בעיתון הבית שלו, "הארץ". השריד הלא אחרון לחזון המזרח התיכון החדאעש, מספר שם על מפגש שהיה לנו לפני 14 שנה - הוא שר חינוך שעבר להתגורר בקיבוץ מנרה או במושב מרגליות, אני כתב בצפון. כבר אז לא הסכמתי איתו על דבר וחצי דבר, אך הערכתי את המעשה: לא כל יום מעתיק שר את מקום מגוריו מהמרכז, אם אינני טועה בגפו, ובא להזדהות עם תושבי הפריפרייה ולהתגורר בקרבם. אשר על כן, אני ומי שהיתה בת זוגי, הזמנו אותו לארוחת ערב בביתנו במטולה. "הוא לבד שם, ערב שבת, מצווה", אמרתי לה - והיא הסכימה מיד לטרוח ולהכין לו מאכלים שאהב.
תוך כדי שאכל השר בתיאבון בביתנו שבהר-צפייה, סיפר לנו על כלב שחור בינוני שמצא בקיבוץ ומטריד את מנוחתו - ושאל אם נסכים לאמצו. התלבטנו קלות והסכמנו. חוץ מזה כמעט ולא שוחחנו. השר היה רעב ועסוק רוב הזמן בצלחתו ואני - מארח מנומס - לא חשבתי שנכון לפצוח בוויכוחים פוליטיים על שולחן השבת. מה זה כבר יעזור?
הלך השר, למחרת התייצב שוב, הביא את הכלב ונסע - ומאז נעלמו עקבותיו. לא בא ולא התקשר. לימים הכלב גדל בחצר - משוחרר לגמרי מרצועה. אהבנו אותו והוא אותנו. אבל ערב אחד, כעבור זמן מה, כשחזרתי הביתה מהעבודה, הוא לא היה שם. כלב שמאלני לא נאמן, חשבתי לעצמי ביגון. חודשים אחר כך התקשר שריד לשאול מה שלומי ואגב כך, מה שלום הכלב. אני בסדר, עניתי, אבל הכלב שלך משום מה החליט לנטוש. זו היתה שיחתנו האחרונה אי פעם.
סביב עלילה לא מרתקת זו תפר השר סיפור בדוי במאמרו - על שיחות שלא היו, חוויות שלא נחוו וגישושים שלא גוששו. בדמיונו הפורה הוא שמע בשולחן השבת שהצעתי עצמי להיות אחד מיועציו. כמובן שלא היו דברים מעולם. בקיצור, קראתי והשתעשעתי - אך לא הופתעתי: השמאל תמיד הצטיין בפנטזיות. ויש לו זיכרון קצר. ואחרי הכל, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
הכתבה התפרסמה במקור באתר TheMarker