חיים יבין הלך לעולמו בגיל 93

הקול שמזוהה בכל בית - נדם: העיתונאי, הקריין ואיש הטלוויזיה חיים יבין הלך היום (רביעי) לעולמו בגיל 93. "בצער עמוק אנו נפרדים מבעלי, אבא, סבא, שהגיע לשיבה טובה", נמסר מבני משפחתו. הלווייתו תתקיים בבית העלמין גבעת השלושה ביום שישי בשעה 11:00.

נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לו ופרסם בחשבון ה-X שלו: "קיבלנו בצער את הידיעה על לכתו של חיים יבין, חתן פרס ישראל, ממייסדי הטלוויזיה הישראלית ומי שנודע במשך עשרות שנים כ"מר טלוויזיה". במשך למעלה מארבעה עשורים ליווה חיים את אזרחי ישראל ברגעים המכוננים של חיינו הלאומיים - במקצועיות, באחריות ובממלכתיות שהפכו לחלק בלתי נפרד מנוף התקשורת בישראל. קולו ופניו היו מזוהים עם פרקים מרכזיים בתולדות המדינה, והוא הותיר חותם עמוק על התקשורת הישראלית ועל התרבות הציבורית. מיכל ואני שולחים תנחומים מעומק הלב לרעייתו יוספה, לילדיו ומשפחתו, לחבריו, לעמיתיו הרבים ולכל אוהביו. יהי זכרו ברוך".

יעקב אחימאיר ספד לחברו ואמר ל-N12: "אלה רגשות שאינני יכול להעביר אותם ברהיטות ובבהירות משום שאני פשוט מתקשה. קשה לתאר את המקום של חיים יבין בחיים המדיניים והציבוריים של מדינת ישראל. הוא קבע את הטון שבו אנחנו נתייחס או היה עלינו להתייחס לאירועים. לא הייתה בו שמץ של יהירות. הקול הזה של החיים יבין, הקול החזק ביותר, החכם ביותר, של אדם כמותו".

יבין נולד ב-10 בספטמבר 1932 בבויטן שבגרמניה (כיום חלק מפולין) בשם היינץ קלוגר, מצאצאיו של הרב שלמה קלוגר. הוא עלה לישראל בגיל שנה, גדל והתחנך בקריית בנימין, שכונה שאוחדה לימים עם קריית אתא. הוא למד בבית ספר תיכון בקריית מוצקין, אך נשר מהלימודים ועבד במסגריה של בית החרושת 'פניציה' בחיפה. לאחר שירותו הצבאי למד יבין באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד תוך כדי במספר עבודות מזדמנות. ליבין תואר ראשון בספרות עברית וספרות אנגלית, והוא גם למד לתואר שני בספרות השוואתית.

במהלך לימודיו כסטודנט היה שחקן מהמניין בקבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים. בשנת 1956, עוד בהיותו סטודנט, החל יבין לעבוד בקול ישראל, תחילה כמגיש חדשות ומגיש תוכניות בידור ומוזיקה. ב-1962 פתח את שידורי ה"גל הקל", שלימים הפך להיות רשת ב'. בהמשך עבר למחלקה הדוקומנטרית של קול ישראל כעורך, כמפיק וכמגיש משדרי תעודה. בין הבולטים בשידוריו היה ריאיון שקיים יעקב בן-הרצל במסגרת התוכנית "יום ביישוב" עם הילדה יפה לוי מבית שאן. אמירתה של לוי: "אני רעבה!", בשל כך שאין למשפחתה כסף מספיק לאוכל, גרמה לתהודה ציבורית נרחבת בישראל.

יבין נמנה עם צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית (לימים "הערוץ הראשון"), שבמסגרתה הגיש את מהדורת "מבט לחדשות" הראשונה ב-23 ביולי 1968 - שנושאה המרכזי היה מטוס אל על שנחטף לאלג'יריה. מאז הופיעה דמותו על המסך יותר מכל אדם אחר בישראל, זאת במסגרת מהדורות "מבט לחדשות", "יומן השבוע", "מבט שני" ותוכניות נוספות.

מלבד הגשה, שימש יבין גם כשליח רשות השידור בארצות הברית בין השנים 1970–1975 ובהמשך כעורך "מבט", מנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה, עורך ומגיש "מבט שני", ועורך סרטי תעודה רבים. בין השנים 1986 ל-1990 הוא היה מנהל הטלוויזיה הישראלית, ובתפקידו זה היה אחראי בין היתר ליצירת התוכניות "רואים עולם", "בשידור חוקר", "סיבה למסיבה" ו"שבשבת". ב-1993 שימש תקופה קצרה ככתב רדיו וטלוויזיה בגרמניה, שם עמל על סרטו התיעודי "ברלין - ירושלים וחזרה".

האדם שהטביע את המושג הפוליטי "מהפך!"

לצד הכינוי "מר טלוויזיה" שהפך למזוהה עמו, טבע יבין את המונח "מהפך" שהפך למטבע לשון, במשדר הטלוויזיה שליווה את ליל הבחירות לכנסת התשיעית ב-17 במאי 1977, שבהן ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין את המערך. מספר חודשים מאוחר יותר, לאחר שידור אחד הראיונות עם ראש הממשלה דאז מנחם בגין, יבין הרים גבה, ובגין עורר פולמוס ציבורי כשאמר בתגובה "פרצופו של מר יבין יישאר עקום עוד הרבה זמן". בעקבות דבריו התעוררה סערה ציבורית, וחבר הכנסת יוסי שריד אף הגיש שאילתא בכנסת: "האם מר בגין יעקם בעצמו את פרצופו של יבין, או שמא ישלח את בריוני הליכוד?". זמן קצר לאחר מכן נפגשו יבין ובגין באירוע של סיעת חרות ובגין ליטף את לחיו של יבין ותהה: "הם איבדו לגמרי את חוש ההומור?"

במקביל לעבודתו בטלוויזיה, הנחה יבין קורסים לכתבי טלוויזיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים, באוניברסיטה הפתוחה ובמוסדות נוספים. ב-1997 עבר לתקופה קצרה לערוץ 2, שם יצר, ערך והגיש את תוכנית התחקירים "הערב החמישי" בזכיינית קשת. לאחר עונה אחת בלבד שוחרר מהחוזה ב"קשת" ובספטמבר 1998 שב להגיש את מהדורת מבט בערוץ הראשון.

בנוסף לעיסוקיו, הקליט בשנות השבעים אלבומי סיפורים לילדים: "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" מאת איאן פלמינג, "סיפורי באבאר הפילון" (עם דליה פרידלנדר) מאת ז'אן דה ברונוף, "ג'ק ושיח האפונים", "אלאדין", "מר שמח וידידיו" מאת רוג'ר הרגריבס ועוד. בתקליטים אלה שימש כקריין וגם שיחק דמויות וביצע שירים. כמו כן הופיע תחת שמו משחק קופסה ושמו "חידון טלוויזיה". ביום העצמאות תשנ"ז (1997), זכה יבין בפרס ישראל בתחום התקשורת.

הפרישה מ"מבט" לאחר 40 שנים

ב-10 במאי 2007 הודיע חיים יבין כי בכוונתו לפרוש מהגשת מהדורת "מבט" לאחר כ-40 שנה שבהן הגיש אותה. ב-5 בפברואר 2008 הגיש יבין את מהדורת "מבט" בפעם האחרונה שלו. בסיום אותה המהדורה פוצל המסך לארבעה חלקים, כשמגישי החדשות בשני הערוצים המתחרים - מיקי חיימוביץ', יעקב אילון וכן דני קושמרו - הופיעו כדי לברך את יבין לרגל פרישתו, יחד עם מחליפיו בערוץ הראשון מירב מילר וינון מגל.

בין פועליו של יבין בטלוויזיה היו סדרות התעודה אותן ערך והגיש, ביניהן הסדרה "גחלת לוחשת" (1991) על מצבה של יהדות ברית המועצות לאחר נפילת הקומוניזם, סדרות על מערכות הבחירות לכנסת "הנבחרים" (1981), "המהפך השני" (1992) ו"בין המהפכים" (1999) אשר סקרו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית באותה עת, וסדרה על ערביי ישראל בשם "תעודה כחולה" (2008). בנובמבר 2009 זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ב-2010 הוציא את האוטוביוגרפיה שלו "עובר מסך". בסוף שנת 2016 הוקרן סרטו התיעודי האחרון, "ירושלים - עיר של חלומות שבורים".