נוסי, משה נוסבאום, אני לא יודעת איך להתחיל. טוב, נתחיל רגיל. האמת, שעבר הרבה זמן מאז ששנינו ישבנו ככה זה עם זהה.
"נכון, והאמת היא שאני מאוד התגעגעתי למעמד הזה".
גם אני, זה ברור. כולנו. בזמנו, כשקיימנו את הריאיון הקודם, חשפת שחלית ב-ALS וזו הייתה רק ההתחלה. כבר אז דיברת לאט, ובתוך תוכי חשבתי שלא נשב ככה יותר.
"גם אני לא האמנתי, אבל למזלי המציאו את הקסם הזה, את ה-AI, ועכשיו - תראי", הוא מסמן ביד, ובעזרת טכנולוגיית בינה מלאכותית הוא "חוזר" לדבר בריאיון המצולם כמו בימים ההם. "תראי, ורשה, זה אני. אותו נוסי".
זה קסם, כל כך משמח ועוד נדבר על איך זה עובד. אבל אם כבר יש לי הזדמנות לשוחח איתך "כמו פעם", אז ספר לי קצת מה עובר עליך מאז שנפגשנו. בטח בתקופה האחרונה מאז שנעדרת מהמסך.
"בגדול, אני ממשיך את חיי השגרה שלי. עובד, עושה ספורט, ואיפה שאפשר - משפחה וחברים. הכול נעשה במגבלות מסוימות ובמינונים אחרים ממה שידעתי פעם. בעיקרון, אני מאוד מנסה לחיות כרגיל אבל אי אפשר כמובן להתעלם מהעובדה שהדיבור הפך להיות מאוד לא ברור. כבר קשה להבין אותי".
אני רואה את המאמץ האדיר שאתה משקיע בשביל לדבר. מהצד זה נראה שאתה כמעט נחנק.
"נכון, זה מצריך מאמץ גדול. אני מדבר עד שנגמר לי האוויר, ובשיחה רצופה זה קורה אחרי שתי דקות בערך. אני מנסה למשוך את זה עד שאני מרגיש שאני נחנק, ואז אני עושה את מה שכולכם רק חלמתם עליו - פשוט סותם".
טוב, זה אתה עם ההומור השחור, אבל אני גם יכולה לחשוב שזה מגיע עם תסכול. לקחו את הכלי המרכזי שלך - גם את הכלי המקצועי וגם להיות נוסי השטותניק שעושה בדיחות, שתמיד מדבר הכי הרבה ונמצא במרכז תשומת הלב. גם בעבודה וגם בחיים האישיים.
"לגמרי, וזה עולה לי בדמים. רק תדמייני מה את היית עושה, ורשה, את, דנה הפולנייה, אם היית נאלצת לשתוק כי נגמר לך האוויר - היית קופצת מהגג כמו שאני מכיר אותך".
נכון, בוודאי אם הייתי מבינה שזה רק הולך ומידרדר.
"לצערי, הדיבור הפך ללא ברור עד כדי כך שאני ממעט לדבר בטלפון. בלי לראות את תנועות השפתיים או את שפת הגוף שלי, אי אפשר להבין אותי. לכן, אני עובר מהר מאוד להתכתבות בוואטסאפ או שנעזר במתורגמנים, כאלה שמצליחים בכל זאת להבין אותי - נאוו'קה (אשתו של נוסבאום) או הילדים. במערכת זה וייסי (אבי וייס, מנכ"ל חדשות 12), ה'מנוול' הזה מבין כל מילה או קללה שאני מסנן. וגם, כמובן, החברים הקרובים שלי".
ALS זו אבחנה בכיוון אחד. ידעת שזה יקרה, אבל כמה זה שונה ממה שחשבת כשהכול התחיל?
"זה שונה, אבל לא דרמטית. אני לא יכול לומר שהמגבלות לא משפיעות עליי. המחלה והתרופות גורמות לעייפות מרובה. ביד ימין יש לי ירידת כוח משמעותית והיא הפכה להיות יד תומכת בלבד. עם כל זאת, אני מתיישר ומחפש איך להמשיך כרגיל. בקיצור, צריך טיפול 100 אלף ואז את יכולה לקבל עליי אחלה מחיר".
מה אני אעשה איתך… אבל אני עדיין רוצה לשאול ברשותך אם זה אומר שאתה קם בבוקר ובודק מה השתנה? סקר מערכות לראות מה עובד היום ומה עובד קצת פחות?
"דין וחשבון לעצמי זה בדיוק הדבר האחרון שאני עושה בחיים. אני רואה רק קדימה בצבעים בהירים, הצבעים הכהים לא קיימים אצלי".
אבל איך אתה מצליח לעשות את זה? מילא בהתחלה, אבל עכשיו אתה מרגיש את הסיפור הזה יותר ויותר.
"אמרתי לך כבר בפעם הקודמת, אני אופטימי חסר תקנה עד כדי טמטום. כל עוד אני הולך, רץ, נוהג ועצמאי ברוב פעולות היום-יום, אני ממש לא מרגיש את המחלה. אני לא נותן לקושי בדיבור ולקושי לתקשר עם אנשים להשתלט לי על החיים. אני חי חיים לא פחות מעניינים מאלה שלך. כשאת יושבת באולפן וחופרת לצופים בראש - וואי, כמה את חופרת - אני כבר הייתי העונה בקלאסיקו במדריד. 0:4, ורשה! 0:4 ברסה ניצחה את ריאל מדריד. אלה החיים האמיתיים".
הצופים אומנם לא יודעים את זה, אך בשנה האחרונה נוסבאום ממשיך להגיע למערכת כמעט מדי יום עם אותו תיק חום מפורסם ומשקיע מאמץ עילאי להיות נוסי של פעם. "על זה אני לא מוותר", הוא אומר. "אני מרגיש שאני חייב להמשיך ולהיות מחובר. זה קורה רק כאן במערכת שלנו. זה פשוט זורם לי בדם. מעבר לכך, יש לי את הבייבי החדש שלי ב-N12, 'משה נוסבאום מקליד...'". היית מאמינה שאני, מכל האנשים, אראיין את נועה קירל?"
בחיים לא. זאת אומרת, אם עכשיו זו נועה קירל או איתמר בן גביר, באמת דילמה.
"תאמיני לי, ברומן הקצר שאני מנהל עם הגולשים, למדתי שנועה קירל מעניינת אותם לא פחות מבן גביר. אם את שואלת אותי, בצדק".
בתקופה הכי סוערת שעוברת על המדינה, הקול שלך לא נשמע כמו פעם - תרתי משמע. כאילו אתה מגיע בכל פעם למערכת, רק כדי לפגוש את הקיר.
"זה נכון, ואני מודה שזה די תסכל אותי. לראות מהצד את כל מה שעשיתי רק לפני שעה, ועכשיו אחרים עושים כי אתה לא יכול. ריחמתי על עצמי במשך כמה דקות, וזה מה שגרם לי להסתער על 'נוסי מקליד...'". אי אפשר באמת להשוות בין זה לבין מה שעשיתי שנים רבות: חשיפת פרשות, שידורים מזירות פיגועים, טלטלות במשטרה, אבל היה לי ברור שיגיע הרגע שבו אפסיק לרוץ לאירועים בשטח ואשאיר את זה לחבר'ה הצעירים. אז הנה, זה הגיע, ואני לומד להסתגל למציאות החדשה".
"7 באוקטובר היה היום שבו הבנתי שקצב האירועים כבר לא מתאים לקצב הדיבור שלי"
הפעם האחרונה שבה נוסבאום דיווח מאולפן החדשות בנווה אילן הייתה ב-2 באוקטובר 2023, ימים אחדים לפני מתקפת הפתע של חמאס. כשיללות האזעקה פילחו את השקט ופרצה המלחמה באותה שבת, הוא היה מהעובדים הראשונים שזינקו למערכת - אבל לא נכנס לשדר. "אני זוכר שהגעתי בבוקר, ובעוד כולנו ניסינו להבין את גודל האירוע, תרזה העורכת ניגשה אליי וביקשה ממני לברר אם יש שבעה או תשעה הרוגים. אחרי שעה של בדיקות והרבה מאוד שיחות, חזרתי אליה עם התשובה: 'אומרים לי שיש מאות הרוגים'. זה היה סופו של עידן, היום שבו הבנתי שקצב האירועים כבר לא מתאים לקצב הדיבור שלי. את זוכרת את המייל ההוא, שבו סיפרתי לכם על האבחון עם ALS? כתבתי בין השאר שאני לא רוצה לתקוע את השידור, אז החלטתי להישאר בחוץ".
ועדיין, גם באותה נקודה שהרבה אחרים היו נשברים, החלטת להמציא את עצמך מחדש במלחמה.
"פשוט החלטתי שהתרומה שלי תהיה בביקורים אצל שוטרים וחיילים פצועים בכל בתי החולים בארץ. נסעתי לחזק אותם ואת בני המשפחות, וכמו בקלישאה המוכרת - הם חיזקו אותי. זה שוב הזרים לי את האדרנלין, עד שיום אחד נאוו'קה אמרה לי: 'זהו, לא מבינים את מה שאתה אומר'. נסעתי למחרת למערכת, לקחתי את הקלטת השידור, והבנתי שבאמת אי אפשר להבין אותי. זה היה הרגע שבו נפרדתי מהמיקרופון, עד עכשיו".
איך הרעיון החדש נולד? זה הרגע שאתה מבין שאתה נאלץ להיפרד מהמיקרופון אחרי 40 שנה ואומר לעצמך שאתה אפילו לא מסוגל לחשוב שזה יקרה?
"איזה אני, הכי לא טכנולוג. כמו בכל התהליך הזה שאני עובר, מי שחשב על האופציה היה וייסי המנכ"ל. עוד לפני כן, גם תרזה זיסמן, עורכת התוכנית "שש עם עודד בן עמי", פנתה במקביל ועל דעת עצמה לגורמים בשוק שעוסקים ב-AI וזרקה להם את השם שלי. משם זה התגלגל".
כאשר לירון דהן, אחראי מחלקת פיתוח טכנולוגי בחדשות 12, הכין את הגרסה הראשונית של נוסבאום מדבר בעזרת AI, הוא ניגש לוייס. "הוא בא אליי בהתרגשות שיא ואומר לי: 'אתה חייב לראות, אתה חייב לשמוע', והיו לי דמעות", מספר וייס. "כשקראתי לנוסי, הוא שיחק אותה קול אבל לדעתי היו דמעות גם שם".
נוסבאום ב-AI: איך זה עובד?
הריאיון עם נוסבאום התנהל בוואטסאפ, לאחר מכן צולם, ועליו הולבשו כלי בינה מלאכותית. "לקח לי כמה דקות לעכל לראות את עצמי עכשיו מדבר כמו פעם", אומר העיתונאי הוותיק, "ואז קרה משהו מעניין. אחרי שתיים-שלוש דקות זה נשמע לי רגיל, והקשבתי רק למה שאני אומר ולא לאופן שבו אני מדבר. פתאום זה היה לי די טבעי".
"כשסודרי (גיא סודרי, סמנכ"ל התוכן של החברה) שמע על האופציה הזו בפעם הראשונה, הוא החוויר. המזל שלהם שבינתיים הכול מתבצע בהקלטה מראש, אז הם יכולים לחתוך ולהתעלל בי. אבל עוד מעט יצא הפתרון המתאים ואוכל לשדר גם בלייב. וואו, איזו נקמה מתוקה זו תהיה".
"בעשר בלילה קיבלתי שיחת טלפון מתושב באר שבע שאמר לי: 'אני עיוור בשתי עיניי, איך ה-AI יכול לעזור לי גם לי?'. אם זו תהיה התרומה שלנו לבעלי מוגבלויות, עשינו משהו"
הטעימה הראשונה של נוסי בגרסת AI נחשפה באירוע שקיימה חברת החדשות לרגל השנה האזרחית החדשה. ברגע שזה פורסם, גם בכלי תקשורת מעבר לים גילו עניין, ומהודו דרך אירופה ועד ארצות הברית - נוסבאום הפך לכוכב. "ענבל, הבת שלי, קוראת לי ביונסה", מספר משה. "אני חייב לספר על שיחת טלפון שקיבלתי השבוע בעשר בלילה מתושב באר שבע שאמר לי: 'אני עיוור בשתי עיניי, איך ה-AI יכול לעזור לי גם לי?'. אם זו תהיה התרומה שלנו לבעלי מוגבלויות, עשינו משהו".
איך ההתמודדות מבחינתם של נאווה, המשפחה והילדים?
"נאוו'קה והילדים הם מה שמישהו אחר, לא זוכר בדיוק מי, אמר 'המשענת של חיי'. הם ממשיכים לנהל אותי ואת המחלה, מה שבדרך כלל רופאים עושים. אנחנו ממשיכים לנסוע לבוסטון בכל שלושה חודשים לטיפולים ובדיקות אצל הרופאה שלי, כשיותר ויותר הם טורחים להבהיר לי שאני ממש מיותר בנסיעות האלה".
"שם, מהצד שלי, אני מקבל את התזכורת", אומר ירדן, אחד מילדיו של נוסבאום. "רואים שחור על גבי לבן מספרים. יש דברים שאנחנו חווים ביום-יום, קשים יותר וקשים פחות, שם זו איזושהי תמונת מראה". רועי, בנו של נוסבאום, מוסיף: "הייתה נקודה שעבורי אישית הייתה קשה - מחולה שמוגדר כמידרדר בצורה איטית, הפרוגנוזה של הרופאים הפכה להידרדרות מהירה בעקבות התוצאות האחרונות. זה אגרוף בבטן, אבל ממשיכים בדרך. זה עדיין כואב ומכווץ".
"לדעתי, אני די מצליח להדביק אותם באופטימיות, אבל בסוף הם הרבה יותר מציאותיים וריאליים ממני", אומר נוסבאום. "עברנו לפני כמה חודשים להרצליה. הדבר הראשון שנאוו'קה טרחה לעשות היה להזמין פועלים שירחיבו את הכניסות לחדרים ולחדרי השירותים, כך שיהיו מונגשים ויאפשרו בבוא העת מעבר לכיסא גלגלים. אני בכלל לא חשבתי על זה".
ומה אתה רואה על נאווה ברגעים האלה?
"היא הנוסי האמיתי. בלעדיה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי, ובלעדיה היה לי הרבה יותר קשה בחיים. היא זו שמצליחה בכל פעם מחדש להוריד אותי אל קרקע המציאות. זה סוג של מצפן ומצפון. נורא קל ונעים להיסחף על האהדה והחמימות שאנשים מרעיפים עליי, וכן, כששואלים אותי - אני עונה שהכול סבבה".
והאמת היא?
"האמת היא שזה לא באמת הכי קל. אני נוהג להתעלם מהקשיים. למשל, התרופות הרבות והזריקות זה קצת מסרבל לי את החיים. התרופות מכתיבות לי סדר יום ולילה די קשוחים. לא הייתי עומד בזה בחיים לבד. אני מגיע לפעמים למצבים של השתנקות וחנק שלמתבונן מהצד קשה לראות, צריך מיומנות לטפל בזה והכול נופל עליה".
"עברנו להרצליה. הדבר הראשון שנאוו'קה טרחה לעשות היה להזמין פועלים שירחיבו את הכניסות לחדרים, כך שיהיו מונגשים ויאפשרו בבוא העת מעבר לכיסא גלגלים. אני בכלל לא חשבתי על זה"
ועכשיו, המשפחה שלך גם עוזרת לנו עם הקול שלך.
"חייב להודות שלא חשבתי על זה עד עכשיו, וזה נשמע לי די מדהים. לא קשה לחקות אותי, יש אפילו כמה שמתפרנסים מזה. הם, הילדים, עושים את זה הכי טבעי. למרות שאני ממש לא מאמין בזה, אלה ההפתעות שהחיים והגורל מזמנים לנו. בלי להתכונן או להתכוון".
"זה המקום הכי מדהים שבה הטכנולוגיה יכולה לעזור בקצה", אומר הבן ירדן. "לא מעניין אותי כל מה שמסביב. מעניין אותי שאבא שלי ירגיש שהוא עדיין אדם עובד, נחוץ והכרחי, שהוא יכול לקיים את עצמו בכבוד ושהוא לא נזקק לטובות". ענבל הבת מוסיפה: "לי זה מוזר שפעם הוא בכלל דיבר אחרת מאיך שהוא היום. באמת, זה פתאום מרגיש לי מהר מדי ביחס אליו. אפילו לא נורמלי". כשהם מנסים להישען על מעט הומור ואופטימיות שמאפיינים את נוסבאום, שלושת הילדים מסכמים: "זה מדהים, מהגבות של המדינה הוא הפך ל-AI של המדינה".
הילדים סיפרו שהם לא ידעו מה עובר עליך עד הריאיון הזה. בשיחות ביניכם אתם נשארים ברמת ההומור השחור, ורק עכשיו הם מבינים מה באמת עובר עליך.
"תראי, הוריי היו ניצולי שואה אבל בבית אחותי ואני לא שמענו משניהם מילה אחת. מילה אחת הם לא סיפרו על מה שעבר עליהם. כשקראנו את העדות המפורטת והמרתקת שאבי מסר ביד ושם, למדנו והבנו. בלי להתכוון, כנראה שמשהו מהוריי עבר גם אליי. אני רואה את הילדים מהצד, את המסירות האין-סופית שלהם לעזור לנאוו'קה ולי במאבק. כנראה שבתת-מודע אני לא רוצה להכביד עליהם עוד. אני רוצה יותר להרחיק אותם מהקשיים הקטנים שלי שאיתם אני עוד יכול להתמודד לבד. גם ככה נפל עליהם תיק לא פשוט, אז איפה שאפשר - אני מנסה להקל".
בריאיון שבו נחשפת ב-2022, אמרת: "אני לא רוצה לשרוד, אני רוצה לחיות". זה מצליח?
"את זה בדיוק אני מתאמץ לעשות. להרגיש שאני עושה וחי, לצד המאבק הבלתי פוסק במחלה".
יש תחושה של להספיק כמה שיותר, של שעון חול שהולך ואוזל?
"אני ממש לא שם, אלא חי חיים מלאים ועושה את זה כדי לחיות ולא רק כדי לשרוד. אני ממש לא רואה את הסוף. לדעתי אני עוד אספיק להספיד כמה מאלה שקצת מרחמים עליי".
אני מניחה שיש בכל זאת כמה רגעים קשים, רגעי שבירה.
"כשהבנתי בפעם הראשונה שאני לא יכול להרים את הנכדות שלי כשהן רצות אליי זה היה רגע מתסכל. אבל אני מכפר על כך בחיבוקים אין-סופיים. יש גם את הרגעים האלה שאנשים זרים לא מבינים מה אני אומר, ואז אני נאלץ לכתוב להם באייפון. זה לא בדיוק הכי נעים. אבל לא יעזור לך, ורשה, אני אופטימי".
"אני חי חיים מלאים, ממש לא רואה את הסוף. לדעתי, עוד אספיק להספיד כמה מאלה שקצת מרחמים עליי"
אתה נהנה יותר מדברים שהיו פעם מובנים מאליהם?
"ממש ככה. ההנאות הקטנות שמקבלות משמעות אחרת, דברים בסיסיים שאת בכלל לא חושבת עליהם, כמו לנהל שיחה רצופה עם מישהו או לזרוק הערה מהירה במהלך ויכוח. ללכת על רגליי אני יודע שזה לא לאורך זמן, ואני כל כך אוהב לעשות את זה כל עוד אני יכול. כך גם הנהיגה. עצם זה שאני מצליח לנסוע כמעט כל יום שישי לבד לשוק מחנה יהודה, לקנות את המצרכים שאנחנו אוהבים ותוך כדי גם להיות מסונג'ר על ידי הילדים לרשימת קניות שהם מעבירים לי, וגם לשמור על פרלמנט החברים שהולכים איתי כבר שנים. את לא מבינה איזה כיף זה".
החברים מסתכלים עליך קצת אחרת?
"אחרי תקופת הסתגלות קצרה במיוחד שבה הם קצת ליטפו אותי, החברים חזרו להיות מהר מאוד במחיצתי כמו פעם. הם יורדים עליי, הם ציניים עם הומור שחור שאני אוהב, ולדעתי הם לא משחקים לידי. הכול אצלנו על השולחן. כל החמישה בני יותר מ-70, לכל אחד מהם יש את החבילה שלו, ועדיין - נותרה בעינה שאלה אחת גורלית: מי האחרון מבינינו שיישאר לבד עם כל האלמנות".
אותם אתה משתף במה שעובר עליך?
"יש את חבר הילדות שלי, אבי שקד, שלו אני מספר כמעט הכול. הוא האח שאף פעם לא היה לי. על זה, דרך אגב, אני הולך לחטוף חזק מאחותי הגדולה שהיא פולנייה כמעט כמוך. בסוף, יש את נאוו'קה שמכירה אותי יותר טוב מאשר אני את עצמי. אני לא צריך לספר לה, היא מרגישה וקוראת כל שינוי שחל בי. פעם אמרתי לאבא שלה שאני לא איש עסקים ולכן לא אהיה מיליונר אף פעם. ובכל זאת, את העסקה הכי טובה שלי עשיתי איתו. לא נהייתי עשיר מהעסקה, אבל אני כל כך מאושר".
ה-ALS כפי שאנחנו יודעים היא מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא, אין לה תרופה כרגע. יחד עם זאת, אתה לוקח חלק במחקר מתקדם בבוסטון. יש בשורה?
"אין תרופה שיכולה לעצור את ה-ALS, על ריפוי בכלל לא מדברים. בכמה מקומות בעולם מתבצעים ניסויים שבחלקם אני משתתף, שנועדו בעיקר לבלום את ההידרדרות. זה קצת מעודד אבל אני עדיין לא יוצא מגדרי. מאותה סיבה שלא שקעתי בדיכאון כשהתברר לי שאני חולה".
עם כל הכבוד למדענים ולחוקרים שפועלים למצוא דרך לעכב את המחלה, בחדשות 12 הצליחו "להחזיר את הזמן לאחור" באמצעות ה-AI. בעתיד הנראה לעין נקבל את נוסבאום בחזרה למסך, וביקשנו ממנו לתת פרומו לקראת מה שהוא מתכוון להביא. בעיקר, מרחפת השאלה אם במשטרה צריכים להיכנס לכוננות ספיגה. "אני מתחיל לבשל, כמו פעם", הוא משיב. "זה עושה לי כל כך טוב. סוג של ריגוש בעבודה עיתונאית שמי שלא עוסק בכך, יתקשה להבין. יחד עם זאת, אני חייב לציין שקצב החזרה שלי לשידור יהיה הדרגתי. אני לא רואה את עצמי מופיע בכל ערב, כך שבמובן הזה את יכולה להירגע. לא אקח ממך את זמן המסך שלך, פולנייה שלי", אומר נוסבאום לדנה ויס.
"אנחנו לא עושים לו טובה, הרי היינו יכולים 'לחזל"ש' את זה", מסביר אבי וייס. "אנחנו רוצים אותו במהדורות ורוצים אותו ממשיך. הרי היכולות העיתונאיות, מה שיש לו להגיד ומה שהוא יביא, זה דבר חשוב שיהיה".
משטרה בשירות בן גביר
דרך אגב, שמרת על קשר עם המקורות?
"כן, אבל על אש קטנה", אומר משה. "כאשר לשני הצדדים ברור שאין תכלית להשקעה בך, אז גם אם ייתנו לי סיפור טוב אני אעביר אותו לכתב אחר במערכת או לאחד העורכים. הקשר אומנם נשמר אך הוא פחות אינטנסיבי. בואי נגיד שמדברים איתי בעיקר כדי להתייעץ או לכאוב את המצב שאליו נקלעה המשטרה".
אחרי שסיקרת את המשטרה במשך שנים רבות, זה בטח כואב לראות מה קורה עכשיו.
"כן, מאוד. אני מלווה ומסקר את הארגון הזה 39 שנים על כל ההישגים והטלטלות שעברו עליו. דווקא המלחמה האירה את המשטרה כאחד הגופים היחידים שתפקד כהלכה, וזו הייתה אמורה להיות התפנית ביחס לארגון. לרגע קל, הציבור העריך ואהב את המשטרה, ומכאן היא הייתה חייבת לזנק למעלה בדבר שהכי חשוב לתפקודה - אמון הציבור. אבל אז, השר איתמר בן גביר החליט לממש, ליישם ולהחדיר את משנתו הפוליטית אל תוך שורות הקצונה הבכירה. זה חלחל למטה. קצינים בכירים, מנוסים וערכיים נטשו רק בגללו ובגלל המדיניות שהוא מכתיב. קרה למשטרה הדבר שאני אישית הכי שונא: היא הפכה בחלקים ממנה להיות ארגון בינוני".
לפני שאתה חוזר, יש משהו שחשוב לך להגיד לצופים שיידעו על הגרסה החדשה שלך?
"קודם כל, שזה 99% אני ו-1% של טכנולוגיה שעוזרת לי להגיע שוב אליכם ולעשות את העבודה שאני הכי אוהב. בדרך כלל חושבים על חולי ALS עם כיסא גלגלים, אז אצלי העזרה באה מצד AI. אחד המסרים החשובים בעשייה שלנו מופנה לציבור כולו - ההוכחה שאסור להרים ידיים. אנחנו, בעלי המוגבלויות, נשארנו אותו הדבר, רק שקשה לנו יותר מלכל אדם רגיל. לכן, אם בכל מקום שמעסיק עובדים ילמדו מערוץ 12 ומחבריי בחברת החדשות איך ממשיכים לתת במה גם למי שלא נראה ונשמע מיליון דולר, אז המקום שבו אנחנו חיים יהיה טוב יותר. אישית, אני רוצה רק לומר: תנו לי להמשיך לחיות כמו פעם".
תגובות