מפעל הפיס יקיים הערב (שלישי) את טקס פרס ספיר, הפרס היוקרתי והנחשב ביותר לספרות בישראל. הטקס יתקיים במעלות תרשיחא, "כחלק מהזדהות עם תושבי הצפון ומתוך אמונה בכוחה של התרבות והאומנות לחזק ולרפא". כל חמשת הסופרים שיצירותיהם נכללו ברשימה הקצרה יקבלו פרס בסך 60 אלף שקל. הזוכה בפרס הגדול יקבל מענק בסך 180 אלף שקל. לקריאת הפרקים הראשונים בספרים: 

הילד של לגיון הזרים / לאה איני

"סדר חדש" / אבנר וישניצר

"הבית הכחול" / דנה חפץ

"שלושה ימים בקיץ" / יוסי אבני-לוי

"חביבה" / נטלי מסיקה

 "הילד של לגיון הזרים" / לאה איני

הילד של לגיון הזרים - לאה איני
הילד של לגיון הזרים - לאה איני

1. התיירת

אוגוסט 1962 

התיירת התקשתה להתיק את מבטה מהזוג הצעיר היפה שהתקוטט בסערה כבושה בחנות התכשיטים של המלון. היא ישבה מולם על ספת לובי רכה, שקועה במקצת, כצופה בסרט אילם שהוקרן בחלון הראווה של החנות כמו כדי להקהות את עליבות המקום. המלון גבל בירקון סטריט, איפה שהתנוססו מלונות מפוארים ובתי שגרירויות, אך שכן ברחוב צר ונופל שמשמו התעלמה. היא שנאה לעשות שימוש בשפה הזו עם האותיות הגרוניות שהוריה הטילו עליה ללמוד בילדותה בסאנדיי-סקול של הרפורמיק סינאגוג, והמלון היה באמת פַאר פֶצ'ט. מיקומו גם הסביר מדוע הים רק הציץ מבין בנייני הפאר לתוך שמשות הלובי שבגבה כאציל מתקצף שנקלע לשוק.

הזוג בחנות התכשיטים העצים את מריבתו הדמומה. אתמול, כשעדנה שוב התעכבה בחדרן, איש בחליפה אפורה, מגבעת ותיק מסמכים שנראָה כניצב בסרט של בוגרט, הפעיל לפתע את מערכת השמע בהיכנסו לחנות. היא לפחות שמעה את צלצול אגרופו של מוכר התכשיטים על דלפק הזכוכית. אחר כך היו נפנופי זרועות באוויר, ביניהן אלו הדקות של אשתו, שנבהלה לעצור בו.

לשווא. דוב פצוע יצא הבעל אל האיש עם המגבעת, ובפרצוף וצוואר שהתנפחו מצעקות חנוקות דחק בו החוצה, החוצה! למרבה השעשוע נתקל המסולק בסחבה הרטובה של אמיל, שהיה מנפק לה כל רסיס רכילות שעלה בידו לספק. כך שלאחר שהמנקה ייצב שם את בעל המגבעת שלא יחליק, סובב את ראשו אל הלובי לחפש את מבטה. אבל הבוקר הזה, החמישי לשהותן כאן, הדרמה נועדה לזוג השחקנים הראשיים בלבד, והיא התלחששה באקווריום החנות. מרותקת לשפת הגוף של הבעל, ראתה התיירת איך ערם גְבַה הבלורית את קופסות התכשיטים ששלף מהכספת על דלפק החנות בזעם עצור, ובאותו זעם עצור רָשף באשתו. קנרית נכלמת ניתרה זו עם שדיה המלאים סביב בעלה וסביב הקופסאות; מרימה קופסה ומניחה אותה בצד הערמה, מרימה שתי קופסאות ומניחה על האחת. וכשהלך הבעל והתקדר, חבקה אשתו את זרועותיה כמו ניצב בחנות במאי מסופק שקרא עכשיו: קאט!

ארץ הקוידש-ארץ הקוידש, ליקקה התיירת את הליפסטיק שלה וברגע האחרון חסמה בידה את הגרעפס שעלה בגרונה. להיטלטל יהודייה טובה כל הדרך מג'רזי לבר-המצווה של בן הדודן הצילייגער ששיכן אותן בזירוֹ-וְיוּ הזה, ושילם על יומיים בלבד - התברר כבזבוז מוחלט של חופשה! של קיץ שלם! ואף שממרפסת חדרן שבקומה הרביעית חלק עימן הים פיסה מגלימות הטורקיז אשר לו, חשף כנגדה חוף של גושישי זפת וכיסאות נוח שעליהם נצלו תיירים ומקומיים בשמש קדחתנית. האחרונים גם הטיחו כל היום כדורי פינג פונג מצד לצד בעזרת זוג מחבטי עץ עצומים. 'פושטקים', לימדו אותה לומר בקיוסק שעל החוף, שם מכרו בקבוק סודה בקוורטר! התיירת גיחכה והסלטים החמצמצים של בּוּפה ארוחת הבוקר שוב טיפסו לה בוושט עם מרירות הקפה. יותר מתמיד היא התגעגעה למגש שסֶם היה נוהג להגיש לה למיטה בבוקרי ראשון: צנים-שניים עם חמאת בוטנים, כוס מיץ תפוזים, ומאג מקפה הפרקולטור העדין.

אבל הזוג הזה, כמה נחת הוא הסב לה! בידור עצום! לראשונה נתקלה בהם בצהרי הגעתן. עדנה עשתה צ'ק-אין בקבלה, והיא סבבה מרוטה מהטיסה אנה ואנה בלובי עד שעצרה מול שתי החנויות שליד המעלית. החנות של בגדי הים והקוסמטיקה הייתה סגורה אך בזו של התכשיטים, שהייתה ריקה מקונים, ליטף הגבר את ישבנה של האישה הצעירה, ובאותו חיוך זימה גברי, מוכר ואחיד כל כך, גם צבט לה בשד. כן, הם נשואים, צחק אמיל המנקה, כשהעלה מאוחר יותר את המזוודות לחדרן. נשואים, ורבים כמו חתול ועכבר! ולמרות שמאז התחלפה סערת התשוקה בסערת המריבות, המוכרת הצעירה נראתה –

הו, מזלטוף! פלטה לפתע התיירת כשמוכרת התכשיטים סוף סוף העזה הבוקר והתריסה משהו כנגד בעלה. אלא שנפשה כבר כרעה מגודש המקום - שלשום עדנה והיא נחרדו מיפו העתיקה! מזועזעות היו מהחיילים (ראו גם חיילת!) שהילכו בסמטאות המלוכלכות עם נשק, ומהערבים מוכרי המזכרות שלא בחלו בשום שטיק כדי לרמותן! – התיירת התנשמה, זהו זה, נראתה כתיירת! המוכרת! כעוד אחת שאיבדה את דרכה! כי באמת, מה המוכרת הצעירה הזו עושה כאן?! מה היא ועדנה? כולם! התיירת צחקה-נחרה קצת והציצה בשעון האירוסין של סם שמעך את השומן של פרק ידה. חברתה המבוגרת (זה תמיד נסך בה עידוד) עדיין התעכבה. עדנה המסכנה, עוד פעם יותר מדי לפתן משמשים בארוחת הבוקר? משקפיה הזוויתיים, שכמו מתחו את רקותיה בזוג חוטים שקופים, הלכו ותלו על פניה לעג מלוכסן.

הצעירים מושכי העין האלה הפליאו להתייסר שם, בחלון הראווה.

*

אז את רואה, לא כל מי שנראה כמו - היא עצרה כשהתלבטה אמש בחדרן באוזני עדנה לגבי ההשוואה הנכונה. חברתה הייתה מחפשת את משחת השיזוף שלה אף שזו נחה בשלווה על השידה שבין מיטותיהן.

אמרת משהו, אתל?

הזוג הצעיר, הדרמטי הזה, שמוכר תכשיטים בלובי, בחנות - הבעל, עדנה! הוא לא נראה לך כמו - אורסון ולס! זהו זה! היא צרדה באצבעותיה בתנופה. נכון? עוד התענגה על עוצמת הדיוק.

מה? כן, אפשר להגיד. כן, דומה למדי. חברתה טלטלה עכשיו מולה את שפופרת השיזוף בניצחון עצבני.

והיא, מה? בריז'יט בארדו מתל אביב? או יותר טוב, בארדו תוצרת ורשה! איש לא הצחיק אותה כמוה, ועתה גנחה מצחוק.

מי? הקטנטונת? אשתו? מצטערת, היא לא כ ז א ת יפה בעיניי, סקסית אולי, כן. כעת הגיע תור חלוק הים להיעלם ומשלחות החיפוש בעיני עדנה התפזרו ברחבי החדר. החלוק נפרש על כיסא הנוח במרפסת והיה נקלה שם כטוסט. אגב, שתינו במקור משם, יקירתי, את יודעת, או לפחות מקרקוב, אני, זאת אומרת, הוריי. עדנה, שתמיד היטיבה לקלקל את הכול, נראתה נואשת וטוב שכך.

כן, אבל היא בכלל נולדה באלכסנדריה, הגברת! את יודעת, הנופך האקזוטי, הקוסמופוליטי, וכל זה. ומכיוון שעדנה השתתקה, היא התנשפה, אני מדברת על היהודים העשירים האלה, עדנה! אלה שהיגרו מפולין, מלפני המלחמה, למצרים, מכל המקומות, ודיברו צרפתית!

עדנה חדלה מחיפושיה ונעצה בה את המבט הזה, שאחת לכמה זמן תהה על זהותה האמיתית. אלוהים אדירים, אתל! מנין לך כל זה? מדובר בזרים! ומפני ששריר לא זע בפניה, חברתה מלמלה, סי-אַיי-אֵיי. את, בחיי! ואחר כך חודשו החיפושים.

היא חשה בגל חום מתפשט בחזה, אך מיאנה להיכנע לו בשעה כה מוקדמת של היום. מנין לי! גיחכה. כבר אמרתי לך, לא? אמיל מאוד מחשיב את העניין הזה אצלה. טוב, אני מניחה שאפשר להבין את הבחור המסכן, אם הוא נולד בחור התנ"כי הזה, הֶברון. ואף שלא הגתה את החית, גרונה הומלח.

אמיל? המנקה? הבל-בוי? כן, טוב, עדנה עוד חשדה בה, אך כבר נטפלה למזוודה. החלוק, אתל, אני יכולה להישבע שלא שמתי אותו כאן - מה? אמרת משהו? דעתה הייתה פזורה. אני רק אומרת שבעוד שבוע או פחות, כמה נשאר לנו, למען השם? לא נראה אותם יותר, והם לא אותנו לצורך העניין. בדיוק כמו שאמרתי: זרים מוחלטים - אני מתכוונת, אה, חלוק הים שלי, אתל, ראית אולי - בכל מקרה, שמעתי ששני אלה איבדו משהו, זה נכון?

האמת היא שהיא הייתה פורצת בצחוק אלמלא שנאה שעדנה הקלה ראש בכל מה שלָפת את תשומת ליבה, בייחוד כשאמיל רמז לה בחוצפתו שתגדיל את הטיפ. היא פתחה ברצף נשימות עמוקות סדירות ונלחמה להירגע. מאז מה שקרה הפכה עדנה כה למעמסה עליה עד שלעיתים נדרשה להזכיר לעצמה מדוע הן חברות, עדיין חברות! היא חטפה את בלוק המכתבים המאובק משולחן המלון (מפתח החדר נפל לרצפה) והחלה לנפנף בו כנגד גל החום החדש שהציפה. הללויה, עדנה! אני רואה שהחלוק שלי נמצא!

עדנה, שאיתרה את חלוקה במרפסת והייתה משום מה בסוף קיפולו, קפאה. מה? זה לא - שלי? חלוק הים העבה, הטיפשי, שחברתה סחבה עימה מהבית ביחד עם קומץ מצעים ומגבות בשל פריחה מדומה שנטתה לקבל במלונות – חזר לאורכו הרגיל.

מה-את-בעצמך, עדנה! רק אמרתי שמצאת את החלוק.

אה, הנה הוא. כן. ואגב זרים, מה התחלת לומר קודם על הזוג הזה? קולה של עדנה הונמך כשמסע החיפושים עבר לסנדלים. את יודעת שקראתי פעם באיזה מאמר – אגב, הם מוכרים בחנות גם מזכרות ומגזינים מחו"ל, לא שמת לב? קניתי מהם אתמול את ה'ווג' מהשבוע שעבר - בכל מקרה, היה כתוב שם, במאמר הישן, אני מתכוונת, שזרים מהווים עבורנו מראה פנימית. טוב, אני מניחה – אלוהים, קשה לומר שהם מנקים פה, מתחת למיטות – אה כן, אני מניחה שזה קשור למתח הזה שבין פחד לסקרנות? או משיכה אולי?

'מראה פנימית'! היא כמעט נחרה את צמד המילים הזה שהסכימה לשאוב מהלהג של עדנה, וסירבה להתיק את מבטה מהתמונה התיירותית של שיירת גמלים שפסעה על הקיר.

כן, אני יודעת, יקירה, לא מוזר? מה שמתחבא לנו שם בתת-ההכרה, קול חברתה התעבה. כן-כן, ידידיי, הנה אתם! לא תחמקו! עדנה זחלה עתה מתחתית המיטה אחורה, עקמת הגב שלה מתאזנת עם ישבנה הזקור, וגררה מלפניה את זוג הסנדלים.

הו, לא משנה! היא לא יכלה לשאתה עוד. אני מחכה לך בלובי, לך ולסנדלים! בבקשה, הפעם תדייקו!

*

סוף סוף יצאה מוכרת התכשיטים מהאקווריום הנוצץ, נעמדה בגבה אליה וסקרה מבחוץ את מראה חנותם השכורה (בטח שכורה! המתיק אמיל). הבעל היה מסדר בחלון הראווה את התכשיטים. התיירת ידעה שהייתה זו דרכה של הצעירה לספוג את המדון. זרועותיה המקופלות שהתרוממו לרוחב חזה, ואגודליה, שזקרה כתינוקת בעת שאצבעותיה מחו את הדמעות, לא העידו אחרת. 'איבדו משהו'! 'איבדו משהו' זו רק דרך אחת לתאר את אסונם. הבעיה הייתה שעכשיו הם לא ידעו מה עליהם לחפש! היא רצתה לומר זאת אמש לעדנה, אך בשל דיאלוג החירשים עימה מלמלה את הדברים לעצמה במעלית.

כן, היא לגמרי בוכה שם, הגברת הקטנה! עיניה עוד אכלו אותם. בלעו. הנה לכם: צעירים יפי תואר, ציונים, או מה שזה לא יהיה, בארץ חדשה, ו-כלום! "החיים הם פח זבל מתמלא ומתרוקן, ולמרות הכול החתולים והעכברים נוברים בו בנפרד!" היא נזכרה באחת מאמרות השפר האיומות האלה של סם שהיא מצאה ביומנים שלו בגרז' כשחיפשה וחיפשה אחר המכתב. או כמו שהרבנית מהסאנדיי-סקול הייתה גוערת בהם כשאזלה לה הסבלנות: יוּ אַר קוֹמפּליטלי שלֵיימַזלס, מַיין קינדֶר! גוּד פוֹר גוּרנישט! היא צחקקה ופיהקה יחדיו. החומציות בחזה שככה, ואת מקומה תפסה דשנות ארוחת הבוקר שיחד עם המשב הנעים שחוללו מאווררי התקרה שמעל לראשה גרמו לשמורות עיניה ליפול. שוכחת את חברתה כליל היא רפרפה סביבה. עמדת הקבלה הייתה שוממה, מצעד היורדים לבריכה פסק, ומהזאטוט שכמו בכל בוקר ישב ליד כד אלומות החיטים המעופש עם פנים טמונות בספר היא התעלמה. כן, לבדה בלובי הריק היא תנמנם קצת על הספה, ותחסוך מעצמה את הזיעה המזומזמת על החוף. כן.

רק ש-

היי, מה-מה? היי! נמנומה הופרע באחת. כמה שניות נדרשו לה עד שכובד הירדמותה נפוג. ליטל פוּל! יוּ סקֶרד מי! היא קראה באנגלית כשזיהתה את משבית השמחה, ואז גם הכישה אותו בעברית: פושטק!

הילד שהגיח מגב הספה גחן לעברה, השיב לעצמו – היא רכנה בעוינות לראות – את מכונית הפח שהתגלגלה אל בין נעלי הבד שלה, והתיישב על ברכיו הרזות. מכנסיו הקצרים הכחולים חשפו את כתמתמות שיזפונו, צחור חולצתו הדגיש אותה, והצעצוע המחליד נחסה בין ידיו. לוטשת בו את מבטה, היא מצאה שהיא נטבלת בכחולים עמוקים, שקטים, אולי משום שגון שערו, שהיה מדי מוכר לה, כמעט דקר אותה בזהבו. כל הזמן הזה היית פה, מה? מה?! עושה עצמך קורא! יוּ אַר א ליטל סנֵייק, יוּ נוֹאוּ דֶ'ט? יֶה, דֶ'טס ווֹט יוּ אַר! א סניקי סנֵייק! היא כמו רצתה שהילד יודה באשמתו. אך כשהילד הוסיף ושתק, התרככה. וֵייט אה מינֶט, יוּ - את הבן שלהם, רַייט? אמיל אמר משהו. באצבעה, שטבעת של סירת אודם שקעה בבשרה, היא הצביעה נמוך וזהיר על חנות התכשיטים. לוּק דֶ'ר, סאני, לחששה לעברו. זה אימא אבא, יֶה?

הילד פרע את ישיבתו, פנה ממנה והחל להסיע את צעצוע הפח על גבי השטיחים. אוקיי, זה למה לא שמעתי אותָךְ! היא הוסיפה להאשימו; משתוממת הכיצד זה לא בקעו מגרונו קולות משחק, ולו נהמת מנוע אחת! כן, לא רק שאסרו עליו בטח לדבר עם האורחים, היא גיחכה בליבה, אלא שהילד נראה כמשחק בכוכב משלו. יֶה, נוֹ דאוּט, יוּ אַר הבן שלהם! היא שבה ופסקה בקול רם כמו היה זה גזר דין. רק גולדי כזה, מאיפה ה- היא שכחה איך אומרים בעברית שיער, וברגע האחרון הסיגה את היד ששלחה לגעת בו. סוֹ, איך קוראים אותָךְ, סאני? דודה אתל פה, שואל אותָךְ שם, איך - היא ניסתה הפעם בכנות להתיידד עימו, אף שגרונה שוב הומלח מהחית.

עירד, הוא אמר כמבקש להשתיקה, ורחק ממנה יותר.

ווֹט?! המילה נמלטה מפיה כעיטוש.

זה מהתנ"ך, הסביר כמבוגר.

מהבַּייבּל, אה? היא לא אהבה את חוכמתו. ואת יודעת מספר לי, אור רק מה שאבא אימא שמו בפה –

הוא סב אליה. בתנ"ך, לבן של חנוך קראו עירד. עד כאן דקלם. ולאט. אך כשאמר: הוא בנה את העיר הראשונה! עיניו וקולו ניצתו. 

נדרשו לה כמה שניות. אוקיי, סוֹ אבא בג'וּלֶרי שוֹפּ הוא אנוך? הח' והכ' בשם היו בעבורה כעונש הסלט. פני הילד שחזר להסיע את המכונית בכביש הצמרירי נאטמו. היא בהתה בריסיו הזהובים שפוררו נגוהות על לחייו, וחשה שליבה נצבט. חוששת להרפות, משכה בכתפו: ואימא? מה שם אימא? אוקיי, היא נאנחה לשתיקתו וניסתה לדייק בעברית: סוֹ, בת כמה את, סאני? אור גם זה את לא -

בחורף יש לי יומולדת, הוא אמר לפתע, ועצר את משחקו.

צחוקה היה מופגן. אוקיי, סוֹ לֶטס סי, את בת - חמש האצבעות הדבוקות שהניפה מולו דמו לסופגנייה. אוֹנלי לוּקינג ריל בּיג! שימשען, לַייק דֶד! תגיד, היא רכנה לעברו כחומדת חמוקיים של סוד. את מי את לאהוב יותר, אבא אור אימא? חיוכה שב והתלכסן. רק שפתאום עדנה התייצבה שם, היא וסל החוף המרשרש שלה, היא וכובע קשקשי הדג מניילון ירקרק, היא וחלוק המגבת הפרחוני שהתפרווה בו, והסנדלים האדומים, המזוויעים, שנמרחו על הארץ בכל צעד שעשתה, ונראתה ככתם של מיץ פירות מהלך. הילד התבונן בה בעמוקיו. מאי גאד, יוּ אַר אֶן אֵיינג'ל! חברתה סערה באנגלית. אתל, ראית כמה מלאכי הליטל-ואן הזה?

עירד, עי-רד! שתי התיירות הפנו את ראשיהן. מוכרת התכשיטים טפפה עכשיו על עקביה הדקים בין פינות הישיבה בלובי, עציצי הצל, המאפרות העומדות, מצמידה למותניה ספר ילדים. קוראת לזאטוט ברוגז מהוסה, פזלה האם הצעירה לעבר עמדת הקבלה, שם נזפו בה עיניו של כלכלן המלון לאות שפה זה לא גן ילדים! כי באמת, להביא איתם כל בוקר ילד לעבודה, עם כל השערוריות שהם לא מפסיקים לחולל! לא, מוכרת התכשיטים כבר לא ידעה מה אמרו מבטיו, היא הייתה סחוטה עוד בטרם היום החל, ולחישותיה הצורמניות היו עתה על סף יבבה: עירד, תפסיק להתחבא ובוא לאכול! עי-ראאד!

הוא כאן! הנה, הִיר! התיירת, שהצביעה בידה עם טבעת האודם על הילד שבגב הספה, משל היה טרף שנלכד, זעה מעט שאימו תבחין בציצית שערו. היא כל כך התאוותה פתאום שמוכרת התכשיטים הזו תיגש ותפצח איתן בשיחה, איתה בשיחה, כל כך נזקקה לדעת שלא שגתה עם סם, שאחרי כל מה שראה במחנה האיום ההוא ששחרר, היא עשתה ככל אשר יכלה, אם בכלל היה מה לעשות - אלא שלא גל החום שהתנחשל שוב בגופה עצר בה. הזקיף הקטן, שנעמד עתה כמתרה באימו לבל תקרב.

הו, הוא הבן שלך! כמה מתוק! נמסה עדנה. והרי אתמול בצהריים, נדמה לה, כשחזרו מהחוף ואתל הכריזה שהיא הראשונה להתרחץ (מאז סם נמנעה לעמוד בדרכה), היא התגמלנה פנימה לחנות התכשיטים עם הסקרנות האינסופית הזו שלה, וכמעט שקנתה לבתה רפסודה עשויה סלילוני זהב נושאי פנינה (אוונגרד בהשראה מסורתית, אמר לה המוכר). אך כשהאשליה דעכה במוחה, היא הניחה בזהירות את סיכת הבגד הזעירה על מגש הקטיפה ואמרה שעוד תחשוב, בגלל המחיר, ואז גם אמרה לצאת. כשלפתע מבלי לדעת למה, חזרה ומלמלה שתקנה את ה'ווג'. אחר כך בחדרן היא אמרה לאתל שהתכשיטים שלהם נהדרים, מקוריים מאוד, הבעל יוצר אותם, הוא צורף. אבל אתל, שבדיוק יצאה מהמקלחת והייתה מייבשת את שערה במגבת שהצחינה מכלור, כמעט צעקה: הוא לא שום צורף, הבעל! זאת אומרת, לא מקצועי. ולמראה גבותיה שהונפו, חברתה התרעמה, הו עדנה, הוא צרה צרורה!

לא, הוא באמת מיוחד! התעקשה עוד עדנה על מחמדיו של הזאטוט, מתאווה לשלוח אליו יד. אלא שאז, וכמו היו שרשרת חרוזים קרועה שהתפזרה, יצא האב אל סף החנות, מגדל נוטה הוא ובלוריתו, וקרא לאשתו כמבקש להשיב אליו ולו חרוז אחד. חווה, חווה! הבריטון שלו היה תובעני. לאם הצעירה די היה בכך. חיוכה המלאכותי שאך קודם הופנה לעברן התכווץ, והיא חפזה אל בעלה. הילד התנודד על מקומו. לרגע מבטיו נהו אחר אימו וממנה אל אביו; מין חומרה כחולה שהייתה נמסה בעיניו, הולכת ורחבה ומבריקה עד שהגיעה ללחך את חלוקה של עדנה. כן, התיירת בהחלט שמה לב שהילד השתהה. אך כשחברתה צנחה ברעש על הספה לצידה וטמנה את פרצופה בסל, הילד נאטם. הוא נטל את מכונית הפח שלו ופנה לחבור להוריו.

ילדון מושלם! כל המשפחה! חייכה עדנה בעת שדגה מהסל את משקפי השמש הכהים שלה, הרכיבה אותם והנידה בראשה לעבר כל השלושה שהתכנסו בחנות.

שטויות! בדיוק להפך, עדנה! התיזה התיירת לעבר מומחית הזרים הגדולה. אם לא הילד, שני אלה לא היו נשארים יחד רגע אחד! ואז השתנקה-נרעדה, משום מה נדמה היה לה שקולו של סם בקע מגרונה.

לאה איני
לאה איני

 "סדר חדש" / אבנר וישניצר

סדר חדש - אבנר וישניצר
סדר חדש - אבנר וישניצר

סאג'דה

בתחילת השנה שבה נולד עלי חזה האסטרולוג הראשי בחצר הסולטאן ניצחונות גדולים על הכופרים הרוסים, ויבול טוב של חיטה ושעורה. עלי לא נכלל בתחזיות. תינוקות מסוגו לא נזכרים בלוחות השנה שמרכיב האסטרולוג הראשי. אבל סאג'דה היתה משוכנעת שגם לבנה יש גורל, וכשהיה בן חודש וחצי לקחה אותו לדוכן של פואד האסטרולוג ליד מסגד הַסֵקִי סולטאן. פואד אפנדי ישב שם עם ספריו, שיכור לעתים קרובות, וערך הורוסקופים על פי דרישה. לו עצמו כתבו הכוכבים שמומחיותו תיוודע למרחוק והוא יעלה מעלה מעלה, עד לחצר הסולטאן. אבל הכוכבים רימו אותו, או שהוא כשל בקריאתם, ואם כשל, אולי ממילא לא היה ראוי להיות האסטרולוג הראשי של הארמון. או שמא הכול הבלים? מחשבות מעין אלה התגנבו למוחו מדי פעם אבל הוא שמר אותן לעצמו. כל אחד צריך להתפרנס ממשהו.

כשהופיעה אמו של עלי אצל דוכנו, הוא העיף בה ובתינוק מבט אדיש, שאל אם היא יכולה לשלם, וכשהנהנה פנה לערוך את המפה של עלי בחוסר עניין ניכר. הוא שאל לשמו של הילד וביקש לדעת מתי ואיפה נולד.

״עלי. לפני חודש וחצי. בשכונת קסאפּ אִליאס. זה ליד ה-״

״אני יודע איפה זה.״

"ומה שם האב?" הוא שאל וסאג'דה ענתה והוא רשם. "לי קוראים סאג'דה," היא הוסיפה, אך האסטרולוג רק הרים מבט תמה מן הדלפק וגלגל את עיניו.

אחר החל לערוך את חישוביו, מעלעל בטבלאות הכוכבים ומשרטט את הקווים על גיליון נייר שהיה מונח על הדלפק.

כשלא הטרידו אותו לקוחות שקד פואד על חיבור שבלא ספק יזכה אותו בתשומת הלב של הארמון. בינו לבינו הוא כבר מכנה את החיבור "הפרכת הכזבים במדעי הכוכבים". אבל בינתיים הוא תקוע כאן, בין סדנאות של סנדלרים לדוכנים של מוכרי נקניקים. בתחזיות שסיפק ללקוחות הוא התעניין בדיוק במידה שחמור המסובב את אבן הריחיים מתעניין בקמח.

אבל משהו במפה הזו נראה מוזר. הוא שאל שוב על זמן הלידה והוציא מתחת לדלפק כתב יד מלא בתרשימים ובטבלאות ומיד אחר־כך עוד אחד ועוד אחד. עיניו נעו הלוך ושוב בין כתבי היד לבין גיליון המפה, כמו המטוטלת בשעון האנגלי שניצב במסגד הסמוך. הוא קימט את מצחו. אין כאן טעות.

פואד הרים את עיניו והסתכל שוב באם ובתינוק, הפעם במבט שסקרנות, ביטול, עניין ובעיקר פקפוק שימשו בו בערבוביה. אולי הכול הבלים? הוא חשב רגע איך לתרגם את המפה למילים. הוא בז לאותם אסטרולוגים, "מסגרים" הוא קרא להם, שהיו מנפקים תחזיות על פי נוסחאות קבועות. בצעירותו היה כותב שירה, בעיקר שירי אהבה, וסבר שהוא עושה זאת היטב. אם לא אסטרולוג חצר, אולי משורר חצר?

לבסוף כתב על פיסת נייר את התחזית שלו, והגיש אותה לאם. הוא כבר הושיט את ידו לגבות את התשלום, אך היא הנידה ראשה בתנועה עדינה. היא לא יודעת לקרוא. הוא משך את פיסת הנייר חזרה והקריא, תוך שהוא מנסה לחזור ולעטות את הארשת האדישה שאיתה קיבל את פניהם. אבל מילותיו קילפו את הבעתו מעל פניו וחשפו משהו אחר מתחתיה, אולי פליאה: "הילד הזה, עלילות נכתבו על מצחו והוא לא יידע לקרוא אותן. בבלי דעת יטה ממסלולם את כוכביהם של רמי מעלה, אך יעזוב את העולם הזה אלמוני כפי שהגיע אליו." האם שתקה. לא לזה ציפתה. מה רע בלחם על שולחנו וקצת כסף בכיסו ושידוך טוב? היא תלתה בפואד עיניים שואלות אבל לא אמרה דבר.

"אל תדאגי," הוא אמר לה. יותר מִצפונות היקום, על האסטרולוג להכיר את הצפון בפניהם של לקוחותיו. "אני רואה כאן גם שמזל טוב ילווה את הילד בכל אשר ילך."

"אז למה לא כתבת את זה?" שאלה האישה. פיקחית. "את הדברים הכלליים אני לא תמיד כותב." הוא שיקר כמובן. בדרך כלל הדברים הכלליים הם הדבר היחידי שהכוכבים אומרים לו. אבל הוא רצה להרגיע את האישה המודאגת ואולי גם את עצמו. "אל תדאגי," הוא חזר ואמר, ימינו לוחצת את שמאלו על הדלפק. "ילד יפה כזה בהכרח נולד במזל טוב."

"אבל בשביל זה לא צריך אסטרולוג," אמרה האם ועל פניה הבעה שפואד התקשה לפענח. הוא הרגיש שהוא כועס אבל לא ידע למה בדיוק. האישה הותירה את התשלום על הדלפק והלכה. אז מה בכך? חשב פואד. מי יזכור את התחזית הזו? אפילו האם לא תזכור אותה והתינוק בטח שלא ועוד פחות מכך הוא עצמו. הוא כבר קיבל את התשלום שלו ויכול עכשיו להתפנות לכתיבת חיבורו. ובכל זאת, איזה משקע נותר בו, כמו טעם לוואי על לשונו.

עד סופה של אותה שנה הנחילו הכופרים הרוסים תבוסה ניצחת לחייליו של הסולטאן, והמחסור בדגנים הביא למהומות לחם בכמה שכונות באיסטנבול. בהמולה הכללית, אף אחד לא זכר את התחזיות שניפק האסטרולוג הראשי של הארמון בתחילתה של אותה שנה, והוא כבר טרח על התחזית לשנה הבאה. פואד זנח בינתיים את החיבור שעבד עליו והאשים את הכוכבים. אולי זה הכול הבלים. אבל אומרים שגם שעון מקולקל מורה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אולי גם אסטרולוג כושל עשוי לנפק תחזית נכונה פעם או פעמיים בחייו.

עלי
"סוגרים."

עלי הרים את מבטו בשאלה. מוסקו עמד מעליו, עגלגל, מטאטא בידו. "אנחנו סוגרים. מאוחר. לך הביתה." עלי העיף מבט סביב. המסבאה היתה ריקה אבל האוויר היה דחוס עדיין. השרפרפים כבר נאספו מן הרצפה וכתמי היין נמחו מן השולחנות הנמוכים. רק כמה נרות נותרו דולקים וגם הם כבר הכירו בתבוסתם הקרֵבה. עלי ישב בגבו אל הקיר, ברכיו אסופות אליו וידיו מחבקות את ברכיו. הכוס הריקה, שכמעט שכח מקיומה, היתה עדיין בידו. מוסקו חזר לטאטוא ועלי למחשבותיו, ככל שאִפשר לו מוחו ההלום מראקי.

הגשם שהחל לרדת מוקדם יותר בערב נקש עדיין על הגג, ועלי נזכר שנכנס למוסקו רטוב לגמרי, רק כדי למצוא מחסה לזמן קצר, רק עד שתשכך מעט חמתו של החורף. אך הגשם לא נרגע וכוס אחת הזמינה את הבאה אחריה. הוא לא ידע לומר כמה זמן היה כאן, אבל בגדיו היו כבר יבשים לגמרי.

הוא אמור להיות בחוץ עכשיו, העיניים והאוזניים של הסולטאן. כך אמר לו אז מידהת כשבא לגייס אותו לפני שנתיים. "זה יהיה תפקידך, להיות לסולטאן עיניים ואוזניים." אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באחריות כבדה, ששכר בצידה. האמת היא שזו היתה סתם עבודה מחורבנת. אבל איזו ברירה היתה לו? הוא חזר אז לאיסטנבול אחרי שבילה כמעט חמש־עשרה שנה בכל חור אפשרי של המדינה הנעלה, חייל יניצ'רי בשירות הדת והמדינה. הוא בכלל לא רצה לחזור. כמו קפה שמוסיף לבעבע עוד כמה שניות אחרי שהוסר מן האש, כך סבב עלי ברחובות חסר שקט, מאיים לגלוש. העיר היתה צפופה משזכר אותה, סואנת יותר, קשה יותר. היא תקפה אותו במרפקי העוברים ושבים הנדחקים מכל עבר, בצעקות הסוורים והרוכלים, במבטיהם החקרניים של שותפיו לקסרקטין.

הוא חזר לקסרקטינים באזור אקסראי וזה לא היה נורא כמו שחשש. אותה המולה שהיתה זכורה לו מנערותו. הקסרקטינים האלה כונו "חדשים" אבל הם היו יותר ישנים מ"המסגד החדש", וגם הוא לא היה חדש בכלל. באחד הצריפים של הגדוד שלו הקצו לו מספיק מקום בשביל לפרוש מזרן, לו ולפשפשים, וזהו. אבל זו היתה קורת גג, והיו גם ארוחות.

אז הוא נשאר שם. הוא לא ידע את שמותיהם של שכניו לקסרקטין ולא טרח לשאול, והם, אחרי כמה פעמים שניסו בלא הצלחה לקשור איתו שיחה, עזבו אותו לנפשו. לא היו בצריף חלונות, והאוויר היה כבד, ספוג הבל פיות רעבים תמיד, וריח זיעה וזרע, ובדיחות גסות עם צחוק קולני, ופחדים מהוסים. בכל פעם שעלי התעורר מבועת, לבו הולם בפראות וגופו שטוף זיעה קרה, היה האוויר הזה, כמו עופרת, ממלא ריאותיו מועקה.

אף שמתחם הקסרקטינים החדשים היה בלב העיר, הוא היה מוקף חומה שהפרידה אותו מן הרחובות. עלי שמח על כך. הוא כמעט לא יצא את שער המתחם. צריפי הגדודים, עשרות רבות מהם, היו מסודרים סביב רחבה גדולה שבמרכזה מסגד או בית תפילה בֶּקְטַאשי, או גם וגם. לעלי זה לא ממש שינה. הוא לא ידע איך המקום נראה מבפנים.

גם הרחבה שלפני שער המתחם לא השתנתה בכלל. היא כונתה "כיכר הבשר" על שם דוכני הקצבים של הגדודים שהיו מסודרים סביבה. גם טקס הבאת הבשר נותר בדיוק כשהיה. בכל יום, לפנות בוקר, היתה יוצאת שיירה של יניצ'רים אל בתי המטבחיים שמחוץ לחומות ביֵדִיקוּלֵה כדי להביא את אספקת הבשר היומית ליניצ'רים. כמו כל דבר בחיל, היתה גם השגרה הזו כרוכה באין ספור טקסים קטנים. עלי מאס בהם, עד האחרון. לבסוף, כשהגיעה השיירה אל יעדה, היו הכבשים השחוטות מחולקות בין הגדודים, והקצבים הגדודיים היו מנתחים אותן ומחלקים את בשרן בין הפלוגות. כמה פעמים יצאו מחשבותיו בכיוון ההפוך, לעבר בתי המטבחיים, אך בכל פעם כינס אותן לפני שהספיקו להתרחק.

הוא העביר את רוב ימיו אז בין חומות מתחם הקסרקטינים, לבדו, כלומר לבד עד כמה שיכול להרשות לעצמו. צריך היה להעלות את המס הקבוע לאחוות הגדוד. לשבת עם האחרים ולאכול, לשתות קפה ולעשן. אפילו שהוא לא הכיר אף אחד מהם. כמעט כולם היו צעירים ממנו ורבים מהם לא יצאו מעולם מאיסטנבול. יניצ'רים בשם בלבד הם היו. בושה לחיל. אבל היה צריך לשבת איתם ולאכול, ולשתות קפה ולעשן. רק לדבר הוא לא הצליח להביא את עצמו. אפילו הגדוד, שסמלו היה מקועקע בגדול על זרועו הימנית, לא יכול לדרוש את שיעור המס הזה. זה כבר היה זוּלְם, עושק. אז אם יגידו עליו מי הוא חושב שהוא וכל זה, שיגידו. הוא העביר את רוב היום בחברתם, לבדו.

אלה היו ימים עגומים אך במבט לאחור גם פשוטים יותר. אחר־כך, כשכבר היה מסובך בקורי הקנוניה העכבישית הזו, שאל את עצמו לא פעם ממה בעצם סבל כל־כך אז, ולמה נענה להצעתו של מידהת, ואיך הכול יכול היה להיות אחרת. או שאולי לא.

הוא היה עדיין מכווץ על המזרן, השמיכה מעל ראשו, כשמידהת נכנס לקסרקטין באותו בוקר ארור לפני שנתיים. "בוקר טוב לכל הסרסורים של הגדוד השישים וארבעה, עופו החוצה." עלי הפשיל את השמיכה והרים את ראשו. קרעי החלום התערבבו במוחו עם הדמות הניצבת ממש לפניו, משחירה באור הבהיר שהגיע מן הדלת הפתוחה מאחוריו. כל השנים שעשה הרחק מן העיר הזאת היה ישן כמו אבן. רק אמרו לו שעליו לחזור, והתחילו החלומות האלה. הוא לא היה צריך לחזור.

גם באותו בוקר היה זה הצרפתי מחוץ לחומות עכו שהעיר אותו. הוא עומד לרגע, גבוה ומשופם אבל גופו כאילו עשוי סמרטוטים. הוא מסתכל בעלי בעיניו הבהירות ואז אומר לו משהו בשפתו המוזרה. "אני לא מבין," עלי עונה לו, "אני לא מבין." אבל הצרפתי, במקום להשתדל, נוהם בכעס, מכוון אל עלי את הרובה המכודן שלו ומסתער. עלי יודע, בגוף, שהוא חייב לחמוק בתנועה מהירה הצדה, אך גופו כמו מנותק ממנו, מסרב לנוע. הצרפתי סוגר את המרחק במהירות ועל פניו אותה הבעה שהיתה לו אז, בדיוק אותה הבעה, והוא צועק. ובכל פעם, רגע לפני פגיעת הכידון היה עלי מתעורר, מתנשם.

"האדי, האדי! החוצה! אין לי את כל היום."

עכשיו זיהה את הקול. מידהת. מישהו בטח אמר לו שעלי חזר. מה הוא עושה כאן? איך הם נפגשים שוב, החייל הצרפתי, ועלי ומידהת. מצד שני, החייל הצרפתי פקד את עלי לעתים קרובות. זה רק מידהת שהצטרף הבוקר. זיכרון הלילה ההוא מחוץ לחומות עכו הציף אותו. הוא זכר את רעמי היריות, את הלמות צעדיו בקרקע. בבהירות מפתיעה ראה פתאום לנגד עיניו את המקום שמידהת היה אמור לחכות לו.

"אתה יכול להישאר," אמר מידהת לעלי בנימוס מעושה, "אבל אם לא אכפת לך לשבת."

עלי התיישב על המזרן, זרועותיו מחבקות את ברכיו. מבטו ננעץ בכתם גדול על הרצפה. יין? דם? הוא לא אמר דבר.

"אללה אללה," מלמל מידהת, "אללה אללה." עלי הביט בהבעת פניו המשתאה של מידהת, כמי שמציץ במראה לראשונה זה זמן רב. "שמעתי שלא ממש התארגנת, אבל לא חשבתי שהמצב עד כדי כך גרוע."

עלי התעטף בשמיכתו ובשתיקתו.

"אמרו לי שחזרת, שאתה כאן, שאתה כל הזמן כאן. זה לא טוב, עלי. ראיתי כבר הרבה שחזרו והלכו לאיבוד. אתה צריך לצאת מכאן, לעבוד. לעבוד." השקט והסירחון עמדו בחלל הצריף. מידהת נע מרגל לרגל. "אני יכול לסדר לך משהו אצל הבּוֹגֶ’ק־בַּאשִי, ראש החרקים. אתה יודע מי זה הבּוֹגֶ’ק־בַּאשִי?" עלי נענע בראשו לשלילה.

"הבּוֹגֶ’ק־בַּאשִי אוסף מידע על פעילות פלילית. הוא מפעיל רשתות כאלה, של מודיעים, בכל מיני אזורים של העיר. כאלה יש מכל הסוגים. יש גנבים וכייסים וכל מיני טיפוסים שמעבירים מידע בתמורה להקלה בעונש. יש אנשים שעושים את זה בשביל כמה מטבעות, או בשביל עוד מקטרת אופיום. או גם וגם. לא תאמין כמה אנשים כאלה יש. בעל בית הקפה שאתה אוהב, הנער שמביא לך מגבת בחמאם, ההוא ששותה ראקי על ידך במֶיְהַאנֵה, הזונה המועדפת עליך. כולם מעבירים דיווחים על עבריינים, על שמועות, על מחירים בשוק השחור, ואם יש להם מזל, על איזו קנוניה מדרגה רביעית."

עלי בהה במידהת. מה לו ולכל זה? מידהת לחץ. "אנחנו צריכים אנשים כמוך. זו תקופה קשה, עלי. מי יודע מה ילד יום. הסולטאן צריך עיניים ואוזניים ברחוב. עיניים ואוזניים."

עלי נזכר שתמיד היה לו, למידהת, הרגל לחזור פעמיים על סופי המשפטים שלו, כאילו מבקש לעצמו עוד ארכה לפני שיצטרך להתמודד עם התשובה. אבל עלי לא ענה. הוא היה שרוי עדיין בין הלילה לבוקר, בין הלילה ההוא לבוקר הזה, כמו בשעת דמדומים שהתארכה לה.

אחרי עכו הם הוצבו שוב בבלקן, אבל מידהת חזר לאיסטנבול, ולפחות על פי הבגדים שלו נראה שהוא הסתדר. עלי העדיף להישאר שם, בסרביה, ולחכות למלחמה הבאה. הוא ידע שלא יצטרך לחכות הרבה. ככה היו החיים שלו כבר שנים: ממצודה למצודה, מחזית לחזית. הקבוע היחידי בחייו הוא הארעיות. הוא התרגל להיות בתנועה והתרגל להיות רחוק. רחוק ממה בעצם?

כשאמרו לו שעליו לחזור לאיסטנבול הוא אמר שהוא לא רוצה. הוא אמר שאין לו בשביל מה לחזור, אבל המפקדים שלו התייחסו לדבריו בביטול. ברור שיש לך בשביל מה לחזור, הם אמרו, הבית שלך שם. הגדוד שלנו חוזר וגם אתה. הוא רצה לומר שיעבירו אותו לגדוד אחר אבל ידע שזה חילול קודש. כאילו דלת כבשן נסגרה עליו, הוא הרגיש את האוויר חורך את נחיריו, את היובש בפיו. אני לא רוצה לחזור. ברור שאתה רוצה. אם היו שואלים אותו באותו בוקר, שעון על הקיר והקסרקטין ריק וראשו ריק, היה מסנן "אמרתי לכם." אבל לא היה מי שישאל.

רק מידהת: "עלי! עלי! איפה נעלמת לי? תקשיב לי רגע. זאת הצעה טובה, תחשוב עליה רגע. לא תקבל הצעה יותר טובה. שכר חייל יניצ'רי לא מכסה כלום בעיר הזאת. פה זה לא ניש או נוֹבי פזאר או אללה יודע מאיזה חור סרבי הגעת לכאן. פה הכול יקר שהאצבעות נשרפות. בקבוק וחצי של ראקי גרוע, ביקור אחד אצל זונה עקומת רגליים בבּהְצֵ'ה קַאפִּי, והלכה המשכורת. אתה רוצה להישאר תקוע בדיר חזירים המסריח הזה? איתנו יהיה לך שכר אמיתי ותוכל לצאת מכאן, לשכור איזה חדר לעצמך."

סוף־סוף הרים עלי את עיניו אך פיו נותר חתום. מידהת נאנח ופנה כבר ללכת כשעלי הנהן קלות. הוא ידע שמידהת גם שיקר וגם אמר את האמת. הוא שיקר כי זו היתה הצעה דפוקה. העיניים והאוזניים של הסולטאן? סתם להסתובב כל היום בין כייסים ומכורים לאופיום ולהעביר מידע על עבריינים. הוא אמר את האמת, כי עלי לא יקבל הצעה טובה יותר. ולפחות יהיה לו מה לעשות, במקום להיות כל היום כאן. זה באמת דיר חזירים מסריח. הוא יחזור לשרת. יהיה לו אדון, יהיה לו תפקיד.

מידהת חייך. "טוב מאוד, עלי. טוב מאוד. נסדר לך עבודה באורוות כאן בקסרקטינים. אם מישהו ישאל, אתה שומר שם, גם משמרות לילה, הכול. ככה תוכל לצאת ולבוא מתי שתרצה בלי שאנשים ישאלו שאלות. אתה באמת תצטרך לתת שם משמרת פעם או פעמיים בשבוע, בשביל הכיסוי. בשביל הכיסוי."

עלי נתן במידהת מבט שואל. "אני רואה שנהיית עוד יותר פטפטן משהיית," הפטיר מידהת, כמעט לעצמו. "תראה," הוא המשיך, "איסטנבול היא ענקית. רק אללה יודע כמה אנשים גרים כאן. אבל זאת גם עיר קטנה מאוד. תחשוב על זה ככה: עם כמה אנשים אתה צריך לדבר בשביל לדעת משהו על מישהו? אתה לא יודע מי הוא? תשאל את ראש השכונה, או את האמאם, את ראש הגילדה שבה הוא עובד, את האנשים בבית הקפה שבו הוא יושב. אתה מחפש איזה אלבני? שאל מישהו מן האלבנים. הוא בוסני? שאל את הבוסנים. הוא יהודי? שאל אותם. כמה שעות, עוד כמה שאלות ואתה עולה על קצה חוט. קשה להיות אלמוני לגמרי בעיר הזאת. עם הכפריים המטומטמים האלה, שמגיעים לכאן מן הפרובינציות כמו זבובים לחרא, זה יותר קשה. אלה, אף אחד לא מכיר אותם. הם כמו גוש שחור בשבילנו. אבל יש לנו כבר ניסיון ואנחנו מסתדרים איכשהו. רק תזכור שכמו שאתה יכול לברר על אחרים, אחרים יכולים לברר עליך. ואם מישהו יבוא לשאול עליך באורוות, עדיף שתהיה מכוסה. "כן, עלי, בטח, הוא שומר כאן."

"נארגן לך גם מסמך מהממונה על האורוות שאומר שאתה שומר שם, שהוא ערב לך, וזה יעזור לך למצוא איזה חדר איפשהו. בקיצור, נסדר אותך. ואם בכל זאת מישהו חושד בך ומנחש את תפקידך, אף פעם אל תאשר, אל תאשר. הערכה אינה ודאות, וכל עוד אתה לא מאשר את החשדות, אתה מותיר ספק. הספק הזה עשוי להיות פתח המילוט שלך. פתח המילוט."

עלי רק הביט בו והנהן.

"אני רואה שאתה מהסס עדיין, עליג'ים, אבל אתה לא תצטער. לא תצטער."

כעבור כמה ימים חזר מידהת כדי להכניס את עלי לתפקיד. הם הלכו לאורוות וסידרו את העניינים שם. אחר־כך יצאו מן המתחם. עלי הרגיש כמו חייל המגיע לעיר רחוקה בפעם הראשונה, והיא מביטה בו, בזר, בחשדנות, והוא מקשיח לבו ופניו כאדון, וכובש בו משהו שאין לו מילים. "אתה תעבוד בשתי דרכים עיקריות," הסביר מידהת. "קודם כל, אתה עצמך תפקח עיניים ואוזניים, ואם צריך, תעקוב אחר אנשים שנראים לך חשודים. אבל את עיקר הדברים אתה תדע דרך האוזניים והעיניים של המודיעים שלך. הם יספרו לך ואתה תספר לי. סיפורים." מידהת חייך אל עלי כאילו אמר משהו משעשע.

עלי הופקד על רשת המודיעים ברבעים של גִ'יבַּאלִי, אוּנְקַאפַּאנִי וקראמאן, ובמיוחד על האזורים בין המסגדים של הסולטאן יַאבּוּז סֶלים ופַאתִהְ ולכיוון רובע בָּלָט. מאז ילדותו לא היה בחלק הזה של העיר ולכן הזכירו לו הרחובות את ילדותו. מידהת אמר שזו בדיוק הסיבה שהציב אותו באזור הזה. "שם אף אחד לא יזהה אותך, בטח לא אחרי שלא היית בעיר חמש־עשרה שנה. אתה תהיה בדיוק מי שאתה, חייל ששב הביתה אחרי הרבה שנים. הכיסוי הכי טוב הוא זה שרובו אמת. השקר הכי טוב הוא זה שאנשים, וגם אתה עצמך, יכולים להאמין לו בקלות. כמוך יש עוד אלף, עשרות אלפים בעיר הזאת. חיילים וחיילים־בכאילו שחיים מהיד לפה. אף אחד לא ישים לב אליך. אתה מן האנשים האלה," הוא אמר בחיוך סתום. "עכשיו לך תסתובב שם. תתחיל להכיר את האזור. את האזור."

רגע לפני שנפרדו הוציא מידהת פיסת נייר עבה כתובה בכתב צפוף. "זה מסמך חתום בידי הווזיר הגדול המאשר שאתה עובד בשביל ראש מערך המודיעים, הבוג'ק־באשי. קח אותו איתך תמיד, לכל מקום, כמו את הפגיונות שלך. בעצם, מעכשיו הפתק הזה חשוב יותר מהפגיונות שלך. יותר. אם יעצור אותך משמר הלילה, או אפילו הסולטאן ירום הודו באחד מסיוריו החשאיים, תוכל להראות את המסמך הזה ולחסוך לעצמך הרבה בעיות. הרבה.״

מידהת עזב אותו באמצע הרחוב והלך. עלי עמד שם עוד רגע, מבטו מתרוצץ, כמו ילד שהלך לאיבוד בקהל. אחר מצא לו מקלט זמני בצל הבתים בצד הרחוב. ככל ששנא את הקסרקטינים, עד שמידהת הוציא אותו הוא בקושי עזב את המתחם. הוא העדיף את החומות. אחרי כל-כך הרבה שנים בין חיילים הוא לא ידע איך להתהלך בין אזרחים. או שאולי היה זה משהו אחר. בקסרקטינים אף אחד לא הכיר אותו. הם היו צעירים. אבל בחוץ, בחוץ היו כל מיני אנשים. אולי מישהו יזהה אותו, יזכור אותו. הוא התחיל ללכת, מסוגר, ראשו מחופר בין כתפיו, פניו מוגפות.

עלי ירד מכיוון מסגד פאתִה ברחובות הצרים לכיוון ההליץ'. חדרים זולים להשכרה, שתי חנויות טבק, מוכר גרגרי חומוס מיובשים, כמה סדנאות קטנות של יצרני בקבוקים, בית קפה, יצרני סכינים, אוכפי משא, נעליים, עוד בית קפה, דוכן קבאב. ריח הבשר הזכיר לו דווקא את בוקרשט, רק אללה יודע למה. כמה מאפיות, דוכן חלווה, קצבים, עוד בית קפה. הוא הרגיש כאילו כולם מסתכלים רק עליו, כאילו כולם רואים את מי שהוא באמת. הוא פחד ולא ידע למה. הוא נצמד לצד הרחוב ולדבריו של מידהת. אף אחד לא ישים לב אליך.

מידהת בוודאי התכוון לכך שעלי לא היה גבוה או גדול במיוחד. עיניים מיומנות היו מבחינות במהירות האצורה בו, בתואם תנועותיו, אולי אף בחן פניו שהבעתו הקשה הצליחה אך בקושי להסוות. עורו היה כהה, גבותיו הקשיתו מעל עיני שקד גדולות, שהתרוממו מעט לעבר הצדעיים והעניקו למבטו מראה מעט חתולי. אלא שעיניו היו כבושות בקרקע רוב הזמן והוא נטה להתרחק מעיניים מיומנות, מעיניים בכלל. בבגדי היניצ'רי שלו, בשפמו, בדלותו, כמוהו יש עוד אלף, עשרות אלפים בעיר הזאת. הוא מן האנשים האלה.

השרוואל שלו, שהגיע כדרך היניצ'רים עד למטה מברכיו, כבר היה מהוה ולא ניכר בו צבעו הכחול, המקורי. הירוק העמוק של מעילו – צבע שהזכיר לעלי ברושים – הפך כמעט לאפור עם השנים. אבק הזמן. נעלי הסירה שלו, האדומות במקורן, הידמו זה מכבר לעפר רחובותיה של העיר. אך עלי לא הוטרד מכל אלה. הנה, אחרי הכול, אין עוד אלפים כמוהו. בגדיו שלו התבלו באין ספור ימים ששירת בכל חזית אפשרית, בניגוד לכל אותם חיילים־בכאילו. בגאווה נסתרת לבש את בלוייו בחצר הקסרקטינים החדשים, בהתרסה דוממת פסע, ידו מונחת על קת הפגיון הארוך התחוב באלכסון באזור מותניו, ופגיון קצר יותר, שבע קרבות גם הוא, מוכן ליד אחיו הגדול ממנו. עלי ידע להשתמש בשניהם, בשתי ידיו. אך לא נראה שמישהו שם לב.

מידהת אמר שהוא צריך ללמוד את העיר מחדש. אתה צריך להסתובב, להסתכל סביב, להקשיב לשיחות בבתי קפה, לשבת עם מוכרי הסימיט שליד הברזיות הציבוריות או במספרות. אנשים תמיד מדברים עם ספרים, לא יודע למה. אתה צריך להתחיל להכיר את העבריינים באזור שלך, לדעת מי מכיר את מי, מי עובד עם מי, מי בוגד במי. אתה צריך להסתובב, עלי, להסתובב.

הוא לימד את עלי לעקוב אחרי אנשים ברחובות עמוסים, כשקשה לשמור על קשר עין, וברחובות ריקים, כשאין קהל להיבלע בו. כשאתה עוקב אחרי מישהו, הוא אמר אז, אתה קצת רואה את הדברים דרך העיניים שלו. אתה רואה קצת פחות ממנו, כי אתה לא הוא, אבל קצת יותר ממנו כי אתה לא הוא. מידהת נהנה ממשחקים כאלה. הוא נהנה לראות את עלי מנסה להבין לְמה הוא מתכוון, אבל עלי לא נתן לו את התענוג. הוא הכיר את מידהת וידע שעוד שנייה או שתיים הוא יסביר, ויהנה מההסבר, מחוכמתו. אתה רואה פחות ויותר ממנו, כי אתה מציץ מעבר לכתף שלו אבל רואה גם את הכתף עצמה. אתה רואה את מה שהוא רואה אבל גם אותו. אם אתה טוב, אתה קצת נכנס לו לראש ככה.

עלי תרגל מעקבים שכאלה אחרי אנשים מקריים, רק בשביל ללמוד את המלאכה, והסתובב ברחובות כפי שהורה לו מידהת. הוא באמת השתדל. לעקוב הוא הצליח, וגם להאזין ולהתבונן. רק לקשור שיחה לא. רק שלא יקשרו שיחה איתו. מה כבר יוכל להגיד למוכרי הסימיט, או לספר? הרי הם יזהו את ההתחזות ברגע. הם יראו, דרך הבגדים, את מה שהוא באמת, את מי שהיה. הוא הרגיש את המבטים שלהם משוטטים על בגדיו, מחטטים לו בכיסים. לכן לא עצר באף מקום באותם ימים. תנועה מתמדת. הוא הלך בצעד מהיר, כתפיו נוקשות, ורק רצה לחזור לחדר הקטן שששכר בּשכונת עתיק עלי בבָּלָט. מחוץ לחומות עכו הוא זחל, מוקף מאות חיילי אויב, ולא נרתע, וכאן, בעיר הולדתו, הוא כל הזמן עומד על המשמר, כל הזמן נכון לברוח.

כמעט בלי משים החל יוצא לסיבוביו מאוחר יותר ביום, נמשך כמו תן אל שעות בין הערביים ואחר־כך אל החשכה. הרחובות האפלים קיבלו אותו בשתיקתם, כמו בן השב הביתה, ללא שאלות. רק אז, לראשונה מאז שחזר, התעוררו בו זיכרונות. קהים, מטושטשים, זיכרונות של זיכרונות.

בחסות החשכה יכול היה סוף־סוף להתחיל למלא את תפקידו כפי שרצה, והוא רצה. הוא למד את הלילות של האזור שלו בשקדנות, בקפדנות, בלי להחסיר פרט. הוא הכיר כל קרן רחוב, כל מסבאה לא חוקית. הוא ידע מתי מבריחים בשר דרך שער ג'יבאלי ואיפה יושבים המהמרים הכבדים. הוא ידע את שמותיהם של כל המכורים לאופיום, כל הזונות, כל הגנבים, קטנים וגדולים. הוא הכיר את הסיפורים והשמועות, את החברויות והבריתות, את היריבויות והסכסוכים.

אל שכונות המגורים, שם כולם הכירו את כולם, וכולם פיקחו על כולם, היה קשה להיכנס אפילו בלילה, בעיקר בגלל הכלבים שנמנמו ברחוב, או אכלו שאריות שהשאירו להם שכנים טובים. הם מצדם גמלו בשירותי שמירה. כמו שאר תושבי העיר היו הכלבים חיות טריטוריאליות, וכמו שאר התושבים היו גם הם חשדנים מאוד כלפי זרים. אם זר היה נכנס לשכונה, היה עלול למצוא עצמו מול כלב גדול הנחוש להדוף את הפולש, לעתים מול להקה שלמה.

עלי נאלץ על כן ללמוד את העיר גם דרך עיניהם של ההולכים על ארבע: מיהו האֶמִיר של כל אזור, מה סגנון שלטונו ואיפה עוברים הגבולות בין האמירויות. עלי כיבד את ריבונותם של הכלבים בנחלותיהם. כל שרצה הוא לקבל מהם אישור מעבר. הוא שילם בנקניקי סוג'וק. במשך כמה שבועות עבר בכל לילה בשכונות השונות שתחת אחריותו וחילק נקניקים. הנביחות החשדניות התחלפו בהדרגה בזנבות מכשכשים. עלי השיג מעבר חופשי.

בשביל שיתוף הפעולה של המודיעים, נקניקים לא הועילו. בהתחלה זה הלך קשה. הוא קיבל ממידהת רשימה של אנשים; מרזוק הספּר, רשידה שהתפרנסה מן הגברים שהצטופפו בחדרים להשכרה על גבול קאדי־עָסְכֶּר, ואסתר שהיתה מקבלת לקוחות בחדר הצנוע שלה קרוב לבָּלָט; גֶ'וְדֶת שהיה אולי הכייס המגושם ביותר בצד הזה של הבוספורוס, ועוד ועוד. הוא הקפיד לעבור בין מודיעיו רק בלילה ולהסתיר מהם את זהותו. הוא היה מחכה שהמודיע יֵצא מבית הקפה או מן המסבאה ואז מגיח מבין הצללים, ברדס מצל על פניו, ומוביל אותו לפינה האפלה ביותר ברחוב, "מה חדש?"

עלי שוב ביקש להוכיח את עצמו, להצטיין. ואולי בכלל היתה זו הזדמנות להשיב לעיר מלחמה. זה לפחות היה מוכר. הוא חשד בכל אחד. הוא יחזיק אותם קצר. אותו אף אחד לא יסובב. הוא ידע שינסו. למשל סארי מהמוד. סארי מהמוד היה פורץ קטן שנתפס כבר כמה פעמים בעבר והסכים להפוך למודיע בשביל שלא יוכרז עבריין סדרתי וייענש בחומרה. כשעלי ניגש אליו בפעם הראשונה, סארי מהמוד זיהה מיד את ההזדמנות. "אני לא מכיר אותך ולא מדבר איתך. איפה הקבוע?"

"הוא הלך. עכשיו אני הקבוע."

"לא מכיר אותך ולא מדבר איתך."

עלי נבוך. הוא לא חשב על אפשרות כזאת. הוא לא היה בטוח מה עליו לעשות, והעובדה שהעבריין הקטן הזה גרם לו לתחושה כזו של חוסר אונים הרגיזה אותו. הקפה שוב בעבע במעלה גרונו, ואז גלש. הוא תפס את דש בגדו של מהמוד ובשני צעדים מהירים הצמיד אותו לקיר אחד הבתים. עוצמת המכה הוציאה את האוויר מריאותיו של מהמוד. בידו השנייה לחץ עלי על לחייו בעוצמה שאיימה לפוקק את גולגלתו של האיש, קירב את פניו עד שאפו כמעט נגע באפו של מהמוד. "עכשיו אני הקבוע," הוא אמר שוב. "היום אני סבלני. בפעם הבאה לא אהיה." הוא הטיל את האיש על הקרקע והלך משם עם התחושה הגרגרית, המרה, של הקפה בפיו.

הביקור הראשון שלו אצל אלכסנדרה, שניהלה בית זונות כמעט יוקרתי ברובע פֶנֶר, גם הוא לא עבר חלק. אולי זה היה צפוי, בהתחשב בכמה מן המפגשים הקודמים של עלי עם זונות, מפגשים שניסה לגרש עכשיו מראשו. בשנים הארוכות שלו כחייל היה פוקד מדי פעם את אזורי הזונות בערים שבהן היה מוצב. אך שלא כמו חבריו, עוררו בו המפגשים האלה דחייה. הוא שכב עם הזונות כמעט כפי שהיה אוכל את הפכסמים היבשים שסופקו להם בחזית כדי שלא ירעבו. הוא היה אוכל מהר, להשביע את צורכי הגוף. בין הזונות של סופיה היה מוכר בכינוי "הממהר", שכן הקפיד להסתלק מיד אחרי שסיים, בלי לומר מילה. רוב הזונות היו מרוצות מכך שלא תבע עוד מזמנן. בסלוניקי כינתה אותו הזונה הקבועה שהיה פוקד "השתקן", אך הוא לא הבין יוונית וממילא לא היה אכפת לו. רק זונה בוסנית אחת, שאללה לבדו יודע איך התגלגלה לעכו בזמן המצור, שאלה אותו פעם "אבל למה אתה כל־כך עצוב?" והוא לא הבין למה היא מתכוונת.

כשנכנס לבית הזונות של אלכסנדרה והברדס על פניו היא טעתה לראות בו לקוח מזדמן, והציעה לו בחיוך להוריד את האדרת ולשבת. הוא לא היה מורגל בחיוכים, בטח לא כאלה. שערה היה פזור על כתפיה ועיניה בחנו אותו מלמטה למעלה בסנטר שהזדקר מעט קדימה והצִדה, כך שיכלה להשפיל מבטה וללכסן אותו באופן שהיו בו גם סקרנות וגם הזמנה, התוצאה המושלמת של תרגול ארוך־שנים. היא היתה מבוגרת מעלי בשנים רבות, ובכל זאת, הוא הרגיש זאת כנגד רצונו, עדיין לא איבדה את קסמה.

עלי הרגיש מגושם, כמו ילד מגודל שלא יודע מה לעשות עם ידיו. הוא נטע את רגליו ברצפה בפישוק נוקשה שלא התאים למעמד. אלכסנדרה המשיכה לחייך את חיוכה המקסים אבל בעיניה כבר ניכר חשש. "בבקשה, בני, מה אוכל לעשות —" אבל היא לא השלימה את המשפט. מתחת לברדס היא ראתה את פיו של עלי נקפץ ועוד לפני שהבינה מה קורה, הוא תפס בידה בכוח, וידו השנייה איימה עליה בסטירה. "אל תקראי לי בן. אני לא הבן שלך." אלכסנדרה התכווצה ומלמלה דברי התנצלות מבולבלים. "אני עובד בשביל השער העליון," אמר עלי ורופף קצת את אחיזתו. "בשביל השער העליון," הוא מלמל, כאילו רצה לנסות עוד פעם את טעם המילים על לשונו. הן היו תפלות. הוא עזב את אלכסנדרה ופנה ללכת אך אז נזכר שבעצם לא הסביר למה בא. שוב הרגיש מסורבל, מטומטם, עלוב. לבו עדיין הלם במהירות. "אני אבקר מדי פעם, לשמוע מה חדש, את יודעת," אמר ומיהר לצאת. "השער העליון" היא סיננה אחריו בשקט, בבוז, ומיששה בימינה את אמתה השמאלית, הכואבת עדיין.

היו עוד כמה קשיים שכאלה, אבל בהדרגה עלי למד את העבודה, והמודיעים שלו נאלצו לקבל את מרותו. היו גם כמה שהוא גייס. למשל מהמת. מהמת היה חותר זקן שהעברת נוסעים מצדו האחד של ההליץ׳ לצדו האחר היתה עבודתו המשנית. את עיקר פרנסתו עשה בלילות, בהברחה של פירות וירקות מן הכפרים שלאורך הבוספורוס לתוך העיר. סחורות שהגיעו לשוק בבוקר היו חייבות במסים והיטלים. בלילה היה השוק שחור. אחרי שנים רבות של חתירה, כשהכוח החל אוזל מזרועותיו, לקחו בניו התאומים את המשוטים ומאוחר יותר, כשמת אחד האחים בגיל צעיר מאוד, החליף אותו בן דודו. מהמת שמר לעצמו את עמדת הפיקוד. הוא היה מכנה עצמו "קאפודן פאשא", אדמירל הצי, וצוחק בקול, חושף את חורבות שיניו. לרוע מזלו של הקפיטן, עלי תפס אותו לילה אחד על חם עם סירה מלאה בתפוחים. מהמת הופתע כשעלי הגיח פתאום מן החשכה בדיוק כשהוא ובנו קשרו את הסירה למזח בשער ג'יבּאלי. אך מהר מאוד הוא התעשת. "אתה חדש כאן, הא? אז אתה אולי לא מכיר את האגרה המיוחדת." הוא הוציא מכיסו צרור ודאג שקרקוש המטבעות שבתוכו יישמע. "היא נקראת 'אגרת לא ראית אותנו'." עלי התקשח. הוא יעלים עין, הציע לזקן, אם זה יסכים לשתף אותו בכל מיני דברים שהוא שומע. "בגילי," אמר הזקן, "כבר לא שומעים כל־כך טוב."

"תעשה מאמץ," אמר לו עלי. "בפעם הבאה אני עלול לקחת את התפוחים אלי, ואותך ואת החותרים שלך אל השופט." מהמת הבין שלא יוכל להוציא יותר מהעסקה הזו, וחתם עליה במנוד ראש.

הוא קיים את חלקו. בעשרות שנותיו על המים הוא כבר ראה הרבה פרצופים ולא שכח אף אחד מהם. הוא נהג לחלק אותם, בצורה גסה, לאלה שהוא רימה ולאלה שרימו אותו. לפעמים, כשסיפר את אחד מסיפוריו המפותלים, היה משתהה מעט כשהציג אדם כזה או אחר, כמנסה להכריע לאיזו מן הקטגוריות הוא שייך. נראה כי רק הבן של הקפיטן, בחור עצום ממדים שענה לשם ג'מיל, אך בדרך כלל לא ענה בכלל, רק הוא לא התאים לאף אחת מן הקטגוריות. הוא היה קבוצה לעצמו. כשעלי נפגש עם מהמת, ג'מיל מעולם לא פצה פה, ועל פניו היתה אותה הבעה, כמו לבש מסכה של אדם לא חריף במיוחד. עלי תמה אם הבחור רפה שכל. אך הוא מעולם לא שאל את מהמת דבר. אולי חשש לצער את הזקן.

"האדי, עלי," העיר אותו פתאום מוסקו מהרהוריו. "תסתלק. מספיק. אני סוגר." עלי נאנח והתרומם בכבדות, נשען על השולחן, ואחר החל לעשות את דרכו לעבר הדלת. "היי," קרא מוסקו, "הכוס." עלי הביט בכוס כאילו זה עתה בקעה מתוך ידו, מעשה קסם, אך נאלץ להכיר בממשותה. הוא חזר והניח את הכוס על הדלפק שמול הדלת. "סליחה," מלמל, וגרר עצמו החוצה.

הוא נשען עוד רגע על קיר המסבאה של מוסקו. הגשם הוסיף לרדת ורוח קרה עלתה מן ההליץ'. צללים מן העבר חמקו בסמטאות מוחו מוכה הראקי, כהים ומהירים מכדי שיוכל לזהותם. רק אד דק הם הותירו אחריהם, כמו שובל של ריחות מושק וזיעה המרחף עוד רגע באוויר אחרי שהגבירה שהדיפה אותם כבר נעלמה מעבר לפינה. והנה גם השובל כבר התנדף. עלי החל עושה דרכו הביתה בחשכה הגמורה של לילה בלי ירח. הרחובות היו מלאים בוץ כהה, ושלוליות גדולות ארבו לקהי עיניים ולכבדי רגליים ולסתם שיכורים.

ועלי, מה נותר עוד מקפיציות צעדיו הישנה, מערנות שריריו, מחדות מבטו? הוא נע באטיות באפלה הסמיכה של רובע בָּלָט, ראשו כבד עליו כניצן הפרג על גבעולו. נדמה שאפילו בתי העץ הדו־קומתיים איבדו את אחיזתם בקרקע. הם סבבו סביבו ונעו מעלה ומטה כמו סביבון שכבר איבד מתנופתו. ובכל זאת, עלי לא מעד, ומלבד נעליו שהתכסו עוד שכבה של בוץ, הוא נותר נקי. נקי ורטוב מגשם. כעבור כמה דקות הגיע לסמטה הקטנה שבה נמצא ביתו, או יותר נכון, החדר הקטן שבו הוא מתגורר בחצי השנה האחרונה. שיכור ככל שהיה, הוא בירך לשלום את הכלב של השכונה, שכולם קראו לו פשוט "כלב". זה היה מצונף עכשיו מתחת לאחת הג'וּמְבּו‎‏ת, אותם חדרים שנבנו כשחזיתם בולטת במקצת אל הרחוב. מתחת לגג המאולתר הזה, זרק מישהו שמיכה, שייחם לכלב בלילות החורף הקרים.

הכלב הענק הרים ראשו וזקף אוזניו, אך כשזיהה את עלי השתרע חזרה בנחת, כשכש בזנבו פעמיים או שלוש ושקע שוב בשינה. עלי חלף על פניו בצעדים רכים וניסה לפתוח את הדלת בשקט, אך זו מחתה בחריקה. עלי ענה לה בקללה חרישית. בבית ממול, בקומה העליונה, נפקחו עיניים והורמו גבות. בשעה כזו?

בתוך החדר שררה עלטה גמורה אבל עלי כבר הכיר את החלל הקטן כמו בעל מלאכה ותיק בסדנתו. הוא צעד שני צעדים ימינה והתכופף בגמישות שהיה בה כדי להפתיע, בהתחשב ברמת שכרותו. בביטחון של עיוור שלח ימינו ואסף את המזרן המגולגל ליד הקיר. הוא פרש אותו על הרצפה ובלי שטרח להוריד את בגדיו נשכב עליו. הוא נאבק בדחף להדליק נר. בעֵרותו הסתדר בחשכה ללא כל קושי, אך זה זמן רב שהעדיף להירדם עם נר. אלא שהוא לא יכול להרשות לעצמו את ההוצאה עכשיו, כשהנרות כל־כך יקרים. אז הוא שכב בחושך, עיניו פקוחות, ואפילו השמיכה המיטיבה של הראקי, גם היא לא הועילה. מה שחסך כאן הוציא שם, אבל התוצאה דומה. הוא התהפך על משכבו.

ואז שמע את זה שוב. טאק. כמה שניות של דממה ואז פעם שנייה, טאק. עוד פעם הם זורקים אבנים על ביתה של זהרה. האבנים ניתזו מקירות העץ, והבית כולו כתיבת תהודה ענקית: טאאק. בחוץ החל כלב לנבוח. עלי ידע מי אלה. סלצ'וק הגבוה ודורמוש; שני חארות מהגדוד העשרים וחמישה. בזמן האחרון החלו מסתובבים באזור הזה, בעיקר בלילה, יחד עם כמה מחבריהם לגדוד. הוא אפילו ראה אותם כמה פעמים במסבאה של מוסקו. זה היה מוזר. זאת לא היתה הטריטוריה שלהם.

טאק. עלי לא הכיר את השכנה, אבל אי־אפשר להגיד שלא הבחין בה. היא היתה גרושה צעירה שהגיעה לשכונה עם הבן שלה לפני חצי שנה אולי, אפילו שאין לה כאן אף אחד. טרף קל. אמרו שהיא ובעלה גרו בצד השני קודם, באוסקודר. אמרו שהם הגיעו במקור מאזור אָפִיוֹנְקָרַאהִסַאר. אבל לא היו להם קרובים או מכרים בעיר. מי מגיע בלי להכיר אף אחד? שאלו. אללה אללה! לבד אף אחד לא יכול לשרוד בעיר הזאת, אמרו. אמרו שבעלה היה טיפוס אלים ושהוא הסתבך שם, באֶמִירְדַאג. או שאולי זה היה באיזה חור אחר באזור ההוא. בגלל זה הם הגיעו. לא היתה להם ברירה. הוא היה חוזר שיכור כל ערב ומרביץ לה, עד שהיא לא יכלה יותר והלכה לבית משפט. השכנים העידו לטובתה והקאדי פסק נגדו. אותו הגלו לעיר בורסה והיא בטח שמחה, אבל עכשיו איך תתפרנס? היא נותרה לבדה. כלומר לא לגמרי לבדה. יש לה גם ילד, אולי בן שש או שבע. אבל לבדה, בלי בעל. מי יערוב לה? מי ישכיר לה דירה?

היא הופיעה יום אחד וחיפשה את אפטוללה, בעל המכולת. המשפחה של אפטוללה הגיעה מבּולָבַאדִין, מאותו אזור. אללה יודע איך היא מצאה אותו. היא דיברה על לבו, והוא, לב רך יש לו. כששמע בלהגה של האישה את הוריו מדברים אליו לא יכול היה להשיב פניה ריקם. הוא ערב לה והיא שכרה חדר מסלמה, גיסתו. סלמה גם סיפקה חומרים לאריגה, שתהיה פרנסה, ולו דחוקה. וככה הם חיו, איכשהו, היא ובנה. לבד. טרף קל. אבל עלי, מה אכפת לו? גם הוא חדש כאן. גם הוא לא מכיר כאן כמעט אף אחד. טאק. כלב המשיך לנבוח, ועלי התכווץ על המזרן וחיכה שסלצ'וק הגבוה ודורמוש יסתלקו.

המולת הנביחות כבר נרגעה והלילה שוב התעטף בשתיקתו. רק נקישות הגשם נשמעו עכשיו ויבבת הרוח שהתגברה פתאום, ונשימתו של עלי, כבדה עדיין, וציוצו של עכבר שניצל את העלטה ואת המרחב שפינה לו בעל הבית. לרגע דימה עלי לשמוע שוב אבן נחבטת בקיר ביתה של זהרה. הוא נדרך שוב והקשיב אך הגיע למסקנה שהיתה זו הרוח. רק הרוח. כשנרדם סוף־סוף היתה שנתו טרופה ומסוכסכת עוד יותר משהיתה בדרך כלל. חלומות תקפו אותו אחד אחרי השני עד לזה האחרון. זה לא היה החלום עם הצרפתי. הלוואי שהיה החלום עם הצרפתי.

זה היה חלום אחר, שהופיע בפעם הראשונה כשעשה את דרכו חזרה לאיסטנבול. מאז חזר החלום לפחות פעם בשבוע, לפעמים יותר. כמו בפעמים הקודמות שוב ראה עלי אנשים הולכים אחריו, הפעם היה זה באזור המזח של בָּלָט. הוא לא זיהה אף אחד מהם אך ידע שהם אנשים מן השכונה. הוא ניסה לחמוק מהם אך בלא הצלחה. הוא החל לברוח, אך הם רצו אחריו. בתמונה הבאה מצא עצמו בחדרו, אבל באורח מוזר הוא ידע שהוא נמצא בבית ילדותו, אותו הבית שלא היה בו כבר כמעט עשרים שנה. והנה הוא ניצב מול התיבה הגדולה, הנעולה, של אמו. הוא מחפש את המפתח ולא מוצא אותו בשום מקום. הוא יודע שהזמן הולך ואוזל והוא מרגיש את הפחד גואה בו. פתאום נפרצת הדלת בבעיטה.

עלי התעורר מזיע, לבו הולם במהירות והאוויר חורך סימפונותיו.

אבנר וישניצר
אבנר וישניצר

 "הבית הכחול" / דנה חפץ

הבית הכחול - דנה חפץ
הבית הכחול - דנה חפץ

תערוכה

[1]

בעיני רוחה היא רואה תערוכה. ענקית. בצורת שמש. בלב התערוכה נטועה כיכר עגולה, מחופה בווילונות קטיפה עבים, עליהם מוקרן מיצג וידיאו המורכב ממאות תמונות מתחלפות של בית כחול על חוף ים, בכל שעות היממה, לצלילי גלים מתנפצים וקולות אדם וצריחות שחפים.

ומן הכיכר יוצאות עשרות קרני־מסדרונות ארוכים, קירותיהם גדושי תמונות, מתמשכים והולכים עד לאינסוף. תמונות של רגעים קטנים וגדולים. של דמויות שקפאו במהלך פעולות. של הבעות פנים. חלקי פנים: עיניים, פיות, אפים, עצמות לחיים, מצחים וגבות וגומות וסנטרים. ידיים. רגליים. בטנים וגבות ועורפים וצווארים וישבנים ומותניים. וגם של בעלי חיים וצמחים. ונופים. ואינספור חפצים.

ותמונות של היעדר. של חוסר. של כבר־לא ועוד־לא ולעולם־לא.

התערוכה הזו לא תהיה.

היא כותבת את הטקסט המלווה לתערוכה שלא תהיה. 

[2]

בתצלום הראשון קופץ מישהו מהצוק אל הים.

הידיים נפרשות הרחק ולמעלה, עד קצות הרצון. הרגליים מקופלות לאחור, לעבר הגב, כמו למנוע אפשרות של כניעה לפיתוי להלך על המים.

הגוף כולו באויר. ואם לא די בכך: בזוית (קרובה לארבעים וחמש מעלות) שאין ממנה חזרה.

דמות יחידה, ממלאת את מרכז התצלום. מלבדה אין איש ולא אשה ולא ילד נראים. רק בתים וחוף מאפילים והולכים.

מפני שזו שעת השקיעה. אדומים וזהובים נפרשים השמים בין קרעי העננים הכהים, ומשתקפים בים. ודווקא בשעה הזו של בין לבין פורשת הדמות ידיים

ומטילה את גופה אל השמים. אל המים. אל רשתית העין המביטה מרותקת ביופייה המרהיב. בשמחה העולה מתואם האיברים.

זו ההתחלה.

מכאן נצוף. או נטבע.

ראו: ים; לכתוב

משפחה

[1]

משפחה היא מוסד חברתי המאגד יחידים בעלי קשרי שארות לקבוצה שיתופית הדוקה. למוסד זה שני יסודות — הראשון הוא קשר רומנטי ו/או מיני בין בני זוג, שלרוב מעוגן בהסכם המכונה "נישואין"; והשני הוא קשר דם (כלומר קשר תורשתי קרוב).

התפיסה המסורתית של משפחה כללה טיפוס אידיאלי שבו זוג נשוי עם ילדים שהם אחים. משמעות מודרנית ורחבה יותר כוללת קבוצה של אנשים המזהים את עצמם כקשורים זה לזה וחיים ביחד ביחסי קרבה ואף תלות הדדית. ככל הידוע, בכל חברה אנושית במהלך ההיסטוריה התקיימו משפחות.

ככה נכתב באנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה.

[2]

בבית הכחול חיו אבא, אמא, ילדה, ילד וכלב.

גם סבתא הייתה, שהרבתה לבקר. ועוד סבא שלא כל כך (היו עוד סבא שנעלם וסבתא שמתה כשהילדה הייתה קטנה מכדי לזכור)

הם היו משפחה מטיפוס אידיאלי.

דנה חפץ (צילום: טל מולכו)
דנה חפץ | צילום: טל מולכו

 "שלושה ימים בקיץ" / יוסי אבני-לוי

שלושה ימים בקיץ - יוסי אבני-לוי
שלושה ימים בקיץ - יוסי אבני-לוי

יום שלישי

1.

 אורחת בלתי צפויה צצה ליד המזבח האורחת נושאת בזרועותיה חבילה משונה  המכשפה שולחת אותה למייזל  היא עוד תתחרט על זה

המכשפה לא ראתה אותו מעולם, אבל הרגישה שהוא צופה בה.

סבתה היתה האחרונה שראתה אותו. בערב ארוך אחד של סוף הקיץ — קרניים זהובות עדיין הסתננו בין הצמרות וטבלו במים החמימים של הנהר — ראתה מעל עצי המחט ראש ענקי נועץ בה מבט. מרוב בהלה צרחה הסבתא בכל כוחה. הנשימה שלי כמעט פרחה, היא סיפרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. אבל הוא חייך אליה בחביבות, הרקיד את שתי קרני התיש שלו ונעלם בין העצים.

כמה זמן נמשך החיזיון הזה? אולי שנייה, אולי שתיים. הוא היה יפה כמו נערה, סבתה אמרה למאזינים שהחלו להתקבץ מולה, המומים ונרעשים. היה גבוה מאוד, תכול מבט, עם תלתלים בגוון של חיטה. ברבות השנים היפכה את הזיכרון והתעקשה שהיה זקן, זעוף ונזעם, ושהיה לו מבט רושף.

כך או כך, מאז לא ראו אותו. בכל פעם שהיא מגיעה לכאן, למזבח שבראש הגבעה המשקיפה לנהר נֵמוּנָאס, היא מתבוננת מסביב בדריכות ומבקשת ממנו שיבוא. ולו לרגע אחד, למענה. לפני שתמות. המזבח שבנתה לכבודו צנוע מאוד, עשוי מעגל של אבני נהר לבנות וחלקלקות שאלף ידיים נישקו אותן, ובתווך — ענפים רכים ועשבים טובים. מזבח של אנשים פשוטים ועניים בעיירה קטנה בעומק היערות.

קשה לה לטפס לכאן פעמיים או שלוש בשבוע. גם הבוקר הגוף שלה כאב, הנשימה היתה מאומצת. בקושי התכופפה והוציאה מהסל שנשאה במעלה הגבעה שקיק ובו חיטה ודוחן, לצד לפת וסלק, שני תפוחי עץ אדומים וחופן של דובדבנים בשלים. היא סידרה את המנחות הללו במזבח ולחשה את

הלחש. בוא, אלִי הטוב, היא נשאה את ראשה אל הצמרות התמירות של האלמון והאלון, השדר, האשוחית והאשור, וידעה שהוא צופה בה כל העת, שהוא לוחש אליה בתוך משבי הרוח, שהוא זורם במימיו של הנמונאס מתחת לגבעה, אבל הוא לא יגלה את פניו, עד שהיא תוכיח לו את אהבתה. את נאמנותה.

עד שתעשה משהו טוב באמת. כמו שעשתה סבתה.

הרוח הסיעה קולות. היא חידדה את אוזניה הזקנות והתקדמה עד למצוק. הם היו קולות של בני אדם. הם צעקו ובכו. היא התאמצה לשמוע, אבל הרוח שברה את המילים לרסיסים ופיזרה אותן. הרוח שרקה בחוזקה. גם הרוח נרעשה. היא הרגישה שהוא כועס. אולי גם פוחד. אחר כך שמעה יריות. הן נשמעו כמו דפיקות של מקל על תוף. דברים רעים מתרחשים בקיץ הזה, את זה כבר ידעה. חיילים נמלטו מזרחה, ובמקומם באו חיילים אחרים. רוסים, ליטאים, פולנים, גרמנים, יהודים, כלום אני לא מבינה. כמה הארץ הקטנה הזאת סובלת משחר ימיה, היא נאנחה וסידרה יפה יפה את הפירות והגרעינים סביב המזבח. אחר כך תיקנה את שמלתה, נטלה את הסל הריק, לחשה עוד לחש, שאולי שכחה ללחוש קודם, והתחילה לפסוע בשביל המפותל שיורד חזרה עד בתיה הראשונים של גִילִישְקִיס. הלכה, עד ששמעה רחש.

מישהו טיפס.

היא הסתתרה מאחורי גזע של שדר והציצה מבעד לענפים. דמות טיפסה בקושי לעבר המזבח. הנשימות שלה היו כבדות. הדמות אחזה משהו בידיה. לרגע מעדה וכמעט הידרדרה במורד השביל, אבל נאחזה בענפי העצים והתקדמה לאט.

אישה היתה זאת. אישה לא צעירה ולא זקנה. פניה טובות ובהירות, והיא נושאת בידה תינוק גדול, כמעט ילד.

שתי הנשים מיצמצו זו מול זו על השביל.

"שלום, גברתי המכשפה הטובה," האישה הזרה בירכה אותה.

נו, מכשפה היא קוראת לי, המכשפה התחייכה מבלי להתרעם. הליטאית של האישה הזרה היתה נכונה, אבל ההיגוי עקום. לא רוסי. לא פולני. ההברות שורקות באי־נחת, מתרוצצות, מחפשות את המקומות הנכונים.

"מי האורחת?" היא חסמה בגופה את הדרך, להגן על המזבח.

"פאולה שמי," האישה אמרה במבוכה. "פאולה וייס."

"וייס כמו הכולבו?" המכשפה אמרה מיד. נו, יהודייה! התווכחה עם עצמה. לרגע נזכרה בקולות שהרוח הסיעה. יש קשר בין הקולות ששמעה ובין היהודים, היא חשבה. דברים חשובים קורים עכשיו, ואני לא מבינה אותם.

האישה לא השיבה, אבל הרכינה ראש. אולי התחרטה שחשפה את זהותה. הילד שרכב על ידיה הביט במכשפה בסקרנות. הוא היה ילד חזק עם לסת מרובעת ועיניים יפות, כהות מאוד, ערניות. עיניים של איש זקן.

"ולמה פאולה באה לכאן?" המכשפה פנתה אל הזרה בשמה אבל בגוף שלישי, כדרכם המנומסת של הכפריים.

"אני צריכה עזרה. וגם ברכה," אמרה הזרה. "בשביל הבן שלי."

"מה יש לו?" המכשפה הציצה מקרוב בילד. הוא נראה בן שנתיים או שלוש, ילד שמנמן ובריא איברים. ילד צעיר מדי לאמא מבוגרת. הוא אחז חזק בזרועותיה של הזרה, שכוחותיה תשו.

"הוא לא רוצה ללכת," אמרה האישה.

"מה זאת אומרת, לא רוצה ללכת?" המכשפה הציצה בו שוב. הילד הציץ בה חזרה.

"את רואה. הוא רוצה רק בידיים," האם אמרה בייאוש.

"ילד גדול, לא?" תהתה המכשפה. ילדים משלה לא היו לה. ובכל זאת, ילדים קטנים ממנו כבר מתרוצצים.

"כן," אמרה הזרה.

"למה אתה לא הולך, ילד?" המכשפה צחקה את צחוק הטקסים שלה והתקרבה אליו.

הילד נהם. המכשפה נרתעה.

"ולדבר הוא מדבר, הילד?" המכשפה שאלה מיד, מקפידה לשמור מהילד מרחק.

"מדבר," הודתה האישה הזרה, "אבל מעט מדי. ורק איתי."

"בואי, שבי כאן, תנוחי, תנוחי," המכשפה החוותה אל הסלע שליד המזבח. על הסלע השטוח הזה, שצורתו ספסל, יושבים החברים בתום הטיפוס לגבעה, להשיב את רוחם לפני תחילת הטקס.

האישה הזרה התיישבה בזהירות, אבל הילד עדיין נתלה בגופה בכל כוחו. פניו הפיקו זעם. החזה הקטן שלו עלה וירד, האגרופים קמוצים באימה.

"רופא ראה את הילד?" שאלה המכשפה, מתרחקת צעד אחד אחורנית.

"כן, ראה," האישה אישרה בעצב. היא היתה יפה מאוד, גבוהה ובעלת מבט נוגה מהסוג שיש לאיקונות הקדושים. השיער שלה היה בהיר ואסוף סביב הראש כמנהג הליטאיות. השמלה שלה היתה לבנה, מסוג השמלות שנשות החבורה לובשות בטקסים, אבל מודרנית לגמרי, חסרת שרוולים וגזורה על פי צו האופנה האחרונה. ומה הפלא בכך, אם אשתו של וייס בעליו של הכולבו טיפסה אליה בכבודה ובעצמה?

"ומה אמר הרופא?" המכשפה המשיכה לחקור.

"כלום," לחשה האישה. "שהילד בריא, הרגליים טובות, הריאות טובות, הלב טוב, גם שכל לא חסר, אבל ללכת הוא לא רוצה."

"אבל למה לא רוצה?" התפלאה המכשפה. ילדיהם של היהודים מפונקים, את זה יודעים כולם. אבל דבר כזה עדיין לא ראתה. היה בו משהו חולני. מעוות. מפלצתי.

"אף אחד לא יודע," לחשה האישה. "בבקשה, תעזרי לי."

"בוודאי שאעזור. איזו שאלה. וה... רב שלכם?" המכשפה הסתקרנה עכשיו עוד יותר. "לרב שלכם פאולה הלכה?"

"הלכתי," הינהנה האישה. "לכל הרבנים. בזה אחר זה."

"ומה אמרו?"

"נתנו ברכה, כמה פתקים לשים מתחת ללשון, מתחת לכרית, נוצה של תרנגול, התפללו עשרים פעמים, אבל הילד לא רוצה ללכת," האישה הסבירה בעייפות.

עצבונה של האישה נגע בלבה של המכשפה. משהו מתרחש בנפשו של הילד, את זה היא חשה בבירור. הקולות ששמעה מעבר לעצים, הבכי, הצעקות, כולם ניעורו באוזניה מחדש. היה לה ברור שיש קשר בינם ובין הביקור. אבל מהו? והיא, היא החוליה שמחברת בין העולמות. לא לחינם היהודייה הגיעה עד אליה. הוא שלח אותה! המכשפה נרעדה. שום דבר לא הועיל, ואליו היא באה. והוא ללא ספק מביט בשתינו עכשיו, הציצה בהתעלות מענגת בעלווה השופעת שזרחה בירוק עז. בנשימות הגליות של העשב.

"ולמה פאולה באה אלינו?" הרהיבה המכשפה שוב.

האישה הרימה אליה מבט טהור ותכול כמימי הנהר.

"פאולה יודעת מי אנחנו?" המכשפה שאלה ברכות, כמעט פשטה את ידיה לחבק את האישה אובדת העצות.

"יודעת," לחשה האישה.

"יהודים אף פעם לא באו אלינו," המכשפה אמרה בפליאה. "ליהודים יש המנהגים שלהם והרבנים שלהם."

"ובכל זאת באתי," האישה היתה על סף בכי.

"טוב ויפה," אמרה המכשפה. עליצות גאתה בה. מה תגידו על זה. שוב הציצה לצדדים, לתפוס את ראשו הזהוב הנהדר של האל הטוב, מלך האלים. את הקרניים הבהירות שלו. "פאולה מרשה לי לגעת בילד?"

"בוודאי," חייכה האישה.

המכשפה התגברה על הפחד, ניגשה אל הילד ונשמה עמוק. הילד הביט בה באי־שקט, עוד מעט יצרח. לא, היא לא תיגע בו. במקום זה כלאה את האוויר בחזהּ עד שחשה סחרחורת נעימה של עילפון. צבעים ריצדו בה, וקולות. ומחשבות. פתאום ידעה. רק אז פלטה את האוויר. כשהתרוקנה, חשה שהיא קלה וטהורה. שהיא מרחפת מעל האדמה.

"הילד בריא, נכון," היא פסקה. "אבל הוא כועס. בגלל זה הוא לא רוצה."

"כועס?" האישה נראתה מבוהלת לגמרי. "כועס על מה?"

"אולי מוטב שאדבר עם הכוחות הטובים. אתייעץ איתם," המכשפה הקיפה במבטה את היער, את הסלע המעוגל ואת המזבח. עזור לו, פַּטְרִימְפָּאס היפה. עזרי לו, גַאבִּיָה הטובה, התחננה המכשפה. הילד יודע דברים שאסור לילד לדעת אותם. אבל שום כוחות לא זרמו בה עכשיו. שום צבעים חזקים. שום תחושות. כמה תתחרט בימים שיבואו שלא שוחחה עם האישה העצובה עוד כמה רגעים, שלא השאירה אותה במחיצתה, שלא הרגיעה אותה, אלא ניסתה להיפטר ממנה מרוב מבוכה.

"תודה," לחשה האישה. "קחי בבקשה," היא שלפה שטר.

"לא ולא," המכשפה דחתה את הנייר המקומט בשתי ידיים, אבל עיניה בלעו אותו בכל זאת בהפתעה. חמישים רובלים. סכום גדול מאוד, היא שרקה בלבה. היא אכן האישה מהכולבו, עכשיו אין בכך שום ספק, המכשפה סיכמה בלבה. עבור העשירים, שטר של חמישים רובל כמוהו כמטבע של רובל אחד.

"סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך," האישה התנצלה מעומק הנשמה, וגם הניחה יד על לבה. "בפעם הבאה אביא לכאן פרחים. אביא פירות. אני מבטיחה. וגם עוגה שאני אכין בעצמי," היא חייכה והציצה בסקרנות אל המזבח. שאריות של דלעת מרקיבה נחו בין האבנים, לצד מחרוזות נבולות למחצה, מעוקלות מרוב כומש, של גבעולי פרחים מיום ראשון האחרון.

"את אלו אכן נקבל באהבה," המכשפה חייכה חזרה.

האישה התרוממה מהסלע בעייפות. הילד נצמד אליה בעקשנות, כמו חושש שייפול לאדמה וייטמא. הסנטר שלו היה קפוץ, הלסת חזקה, עצבנית. והמבט הזה, כהה וחודר. מבט של איש חכם. הוא לא דומה לאמא היפה שלו, המכשפה התחייכה בלבה, אבל הוא קשור אליה מאוד. משהו מפריע לילד, היא הביטה בו שוב.

"פאולה תחזור אלינו בעוד כמה ימים," הציעה המכשפה. "אם לא קשה לפאולה לטפס כל הדרך לכאן."

"כן, אבוא בשמחה," האישה הודתה לה. "אם הם ייתנו לי לצאת," היא ניסתה להסביר אבל השתתקה. המבט שלה היה תשוש, מוטרד מאוד, מיואש. היא אחזה חזק בילד והתחילה לצעוד בזהירות בשביל היורד אל העיירה. הנהר התנוצץ למטה בבוהק כחול.

"שפאולה תחכה רגע!" המכשפה קראה אחריה וגם קמה על רגליה. "את הרוקח שלכם, אדון מַייזֵל, פאולה מכירה?"

האישה נעצרה. "כן, מכירה."

"שפאולה תלך אליו, כבר היום או מחר בבוקר," ציוותה המכשפה. "הוא משלכם, אבל הוא גם משלנו. תבקשי ממנו משהו טוב מהיער. משהו מבריא."

"אבקש ממנו," אמרה האישה.

"ושפאולה תגיד לו שאני אמרתי," התעקשה המכשפה.

"אגיד לו," אמרה פאולה.

הילד השמיע ציוץ והצביע בידו לעבר הענפים.

ראש חום קטן וענוג הציץ מבין העלים. איילה צעירה מאוד יצאה מהסבך וניגשה היישר אליהם. החוטם השחור שלה ריחרח את כף ידו של הילד. הילד צחק וגירגר מאושר. גם האישה צחקה. היא ליטפה את ראשו של הילד ודיברה אליו בשפתם של היהודים. הדיבור שלה היה רך ומתוק כמו פירות היער. הילד מילמל אליה משהו. המכשפה לא הבינה מה, אבל גם קולו של הילד היה רגוע וצלול.

האיילה הצעירה ליוותה אותם כמה צעדים, משוחחת בנחת עם הילד, עד שנעצרה בבת אחת, כאילו שמעה קול פנימי, ריחרחה את האוויר ונמלטה בבת אחת בדהרה לעומק העצים.

המכשפה עמדה נטועה במקומה, מבועתת. חיות היער לא מתקרבות לעולם אל המזבח. היא הביטה בתימהון אחרי האם והילד, עד שנעלמו מאחורי עיקול היער.

תחושה מוזרה חלפה בעמוד השדרה שלה. פחד טמיר, מעקצץ, שאת האישה הטובה הזאת ואת הילד שלה היא לא תפגוש שוב לעולם.

יוסי אבני-לוי
יוסי אבני-לוי

 "חביבה" / נטלי מסיקה

חביבה - נטלי מסיקה
חביבה - נטלי מסיקה



סוף דבר

יום שלישי

1.

 אורחת בלתי צפויה צצה ליד המזבח  האורחת נושאת בזרועותיה חבילה משונה  המכשפה שולחת אותה למייזל  היא עוד תתחרט על זה

המכשפה לא ראתה אותו מעולם, אבל הרגישה שהוא צופה בה.

סבתה היתה האחרונה שראתה אותו. בערב ארוך אחד של סוף הקיץ — קרניים זהובות עדיין הסתננו בין הצמרות וטבלו במים החמימים של הנהר — ראתה מעל עצי המחט ראש ענקי נועץ בה מבט. מרוב בהלה צרחה הסבתא בכל כוחה. הנשימה שלי כמעט פרחה, היא סיפרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. אבל הוא חייך אליה בחביבות, הרקיד את שתי קרני התיש שלו ונעלם בין העצים.

כמה זמן נמשך החיזיון הזה? אולי שנייה, אולי שתיים. הוא היה יפה כמו נערה, סבתה אמרה למאזינים שהחלו להתקבץ מולה, המומים ונרעשים. היה גבוה מאוד, תכול מבט, עם תלתלים בגוון של חיטה. ברבות השנים היפכה את הזיכרון והתעקשה שהיה זקן, זעוף ונזעם, ושהיה לו מבט רושף.

כך או כך, מאז לא ראו אותו. בכל פעם שהיא מגיעה לכאן, למזבח שבראש הגבעה המשקיפה לנהר נֵמוּנָאס, היא מתבוננת מסביב בדריכות ומבקשת ממנו שיבוא. ולו לרגע אחד, למענה. לפני שתמות. המזבח שבנתה לכבודו צנוע מאוד, עשוי מעגל של אבני נהר לבנות וחלקלקות שאלף ידיים נישקו אותן, ובתווך — ענפים רכים ועשבים טובים. מזבח של אנשים פשוטים ועניים בעיירה קטנה בעומק היערות.

קשה לה לטפס לכאן פעמיים או שלוש בשבוע. גם הבוקר הגוף שלה כאב, הנשימה היתה מאומצת. בקושי התכופפה והוציאה מהסל שנשאה במעלה הגבעה שקיק ובו חיטה ודוחן, לצד לפת וסלק, שני תפוחי עץ אדומים וחופן של דובדבנים בשלים. היא סידרה את המנחות הללו במזבח ולחשה את

הלחש. בוא, אלִי הטוב, היא נשאה את ראשה אל הצמרות התמירות של האלמון והאלון, השדר, האשוחית והאשור, וידעה שהוא צופה בה כל העת, שהוא לוחש אליה בתוך משבי הרוח, שהוא זורם במימיו של הנמונאס מתחת לגבעה, אבל הוא לא יגלה את פניו, עד שהיא תוכיח לו את אהבתה. את נאמנותה.

עד שתעשה משהו טוב באמת. כמו שעשתה סבתה.

הרוח הסיעה קולות. היא חידדה את אוזניה הזקנות והתקדמה עד למצוק. הם היו קולות של בני אדם. הם צעקו ובכו. היא התאמצה לשמוע, אבל הרוח שברה את המילים לרסיסים ופיזרה אותן. הרוח שרקה בחוזקה. גם הרוח נרעשה. היא הרגישה שהוא כועס. אולי גם פוחד. אחר כך שמעה יריות. הן נשמעו כמו דפיקות של מקל על תוף. דברים רעים מתרחשים בקיץ הזה, את זה כבר ידעה. חיילים נמלטו מזרחה, ובמקומם באו חיילים אחרים. רוסים, ליטאים, פולנים, גרמנים, יהודים, כלום אני לא מבינה. כמה הארץ הקטנה הזאת סובלת משחר ימיה, היא נאנחה וסידרה יפה יפה את הפירות והגרעינים סביב המזבח. אחר כך תיקנה את שמלתה, נטלה את הסל הריק, לחשה עוד לחש, שאולי שכחה ללחוש קודם, והתחילה לפסוע בשביל המפותל שיורד חזרה עד בתיה הראשונים של גִילִישְקִיס. הלכה, עד ששמעה רחש.

מישהו טיפס.

היא הסתתרה מאחורי גזע של שדר והציצה מבעד לענפים. דמות טיפסה בקושי לעבר המזבח. הנשימות שלה היו כבדות. הדמות אחזה משהו בידיה. לרגע מעדה וכמעט הידרדרה במורד השביל, אבל נאחזה בענפי העצים והתקדמה לאט.

אישה היתה זאת. אישה לא צעירה ולא זקנה. פניה טובות ובהירות, והיא נושאת בידה תינוק גדול, כמעט ילד.

שתי הנשים מיצמצו זו מול זו על השביל.

"שלום, גברתי המכשפה הטובה," האישה הזרה בירכה אותה.

נו, מכשפה היא קוראת לי, המכשפה התחייכה מבלי להתרעם. הליטאית של האישה הזרה היתה נכונה, אבל ההיגוי עקום. לא רוסי. לא פולני. ההברות שורקות באי־נחת, מתרוצצות, מחפשות את המקומות הנכונים.

"מי האורחת?" היא חסמה בגופה את הדרך, להגן על המזבח.

"פאולה שמי," האישה אמרה במבוכה. "פאולה וייס."

"וייס כמו הכולבו?" המכשפה אמרה מיד. נו, יהודייה! התווכחה עם עצמה. לרגע נזכרה בקולות שהרוח הסיעה. יש קשר בין הקולות ששמעה ובין היהודים, היא חשבה. דברים חשובים קורים עכשיו, ואני לא מבינה אותם.

האישה לא השיבה, אבל הרכינה ראש. אולי התחרטה שחשפה את זהותה. הילד שרכב על ידיה הביט במכשפה בסקרנות. הוא היה ילד חזק עם לסת מרובעת ועיניים יפות, כהות מאוד, ערניות. עיניים של איש זקן.

"ולמה פאולה באה לכאן?" המכשפה פנתה אל הזרה בשמה אבל בגוף שלישי, כדרכם המנומסת של הכפריים.

"אני צריכה עזרה. וגם ברכה," אמרה הזרה. "בשביל הבן שלי."

"מה יש לו?" המכשפה הציצה מקרוב בילד. הוא נראה בן שנתיים או שלוש, ילד שמנמן ובריא איברים. ילד צעיר מדי לאמא מבוגרת. הוא אחז חזק בזרועותיה של הזרה, שכוחותיה תשו.

"הוא לא רוצה ללכת," אמרה האישה.

"מה זאת אומרת, לא רוצה ללכת?" המכשפה הציצה בו שוב. הילד הציץ בה חזרה.

"את רואה. הוא רוצה רק בידיים," האם אמרה בייאוש.

"ילד גדול, לא?" תהתה המכשפה. ילדים משלה לא היו לה. ובכל זאת, ילדים קטנים ממנו כבר מתרוצצים.

"כן," אמרה הזרה.

"למה אתה לא הולך, ילד?" המכשפה צחקה את צחוק הטקסים שלה והתקרבה אליו.

הילד נהם. המכשפה נרתעה.

"ולדבר הוא מדבר, הילד?" המכשפה שאלה מיד, מקפידה לשמור מהילד מרחק.

"מדבר," הודתה האישה הזרה, "אבל מעט מדי. ורק איתי."

"בואי, שבי כאן, תנוחי, תנוחי," המכשפה החוותה אל הסלע שליד המזבח. על הסלע השטוח הזה, שצורתו ספסל, יושבים החברים בתום הטיפוס לגבעה, להשיב את רוחם לפני תחילת הטקס.

האישה הזרה התיישבה בזהירות, אבל הילד עדיין נתלה בגופה בכל כוחו. פניו הפיקו זעם. החזה הקטן שלו עלה וירד, האגרופים קמוצים באימה.

"רופא ראה את הילד?" שאלה המכשפה, מתרחקת צעד אחד אחורנית.

"כן, ראה," האישה אישרה בעצב. היא היתה יפה מאוד, גבוהה ובעלת מבט נוגה מהסוג שיש לאיקונות הקדושים. השיער שלה היה בהיר ואסוף סביב הראש כמנהג הליטאיות. השמלה שלה היתה לבנה, מסוג השמלות שנשות החבורה לובשות בטקסים, אבל מודרנית לגמרי, חסרת שרוולים וגזורה על פי צו האופנה האחרונה. ומה הפלא בכך, אם אשתו של וייס בעליו של הכולבו טיפסה אליה בכבודה ובעצמה?

"ומה אמר הרופא?" המכשפה המשיכה לחקור.

"כלום," לחשה האישה. "שהילד בריא, הרגליים טובות, הריאות טובות, הלב טוב, גם שכל לא חסר, אבל ללכת הוא לא רוצה."

"אבל למה לא רוצה?" התפלאה המכשפה. ילדיהם של היהודים מפונקים, את זה יודעים כולם. אבל דבר כזה עדיין לא ראתה. היה בו משהו חולני. מעוות. מפלצתי.

"אף אחד לא יודע," לחשה האישה. "בבקשה, תעזרי לי."

"בוודאי שאעזור. איזו שאלה. וה... רב שלכם?" המכשפה הסתקרנה עכשיו עוד יותר. "לרב שלכם פאולה הלכה?"

"הלכתי," הינהנה האישה. "לכל הרבנים. בזה אחר זה."

"ומה אמרו?"

"נתנו ברכה, כמה פתקים לשים מתחת ללשון, מתחת לכרית, נוצה של תרנגול, התפללו עשרים פעמים, אבל הילד לא רוצה ללכת," האישה הסבירה בעייפות.

עצבונה של האישה נגע בלבה של המכשפה. משהו מתרחש בנפשו של הילד, את זה היא חשה בבירור. הקולות ששמעה מעבר לעצים, הבכי, הצעקות, כולם ניעורו באוזניה מחדש. היה לה ברור שיש קשר בינם ובין הביקור. אבל מהו? והיא, היא החוליה שמחברת בין העולמות. לא לחינם היהודייה הגיעה עד אליה. הוא שלח אותה! המכשפה נרעדה. שום דבר לא הועיל, ואליו היא באה. והוא ללא ספק מביט בשתינו עכשיו, הציצה בהתעלות מענגת בעלווה השופעת שזרחה בירוק עז. בנשימות הגליות של העשב.

"ולמה פאולה באה אלינו?" הרהיבה המכשפה שוב.

האישה הרימה אליה מבט טהור ותכול כמימי הנהר.

"פאולה יודעת מי אנחנו?" המכשפה שאלה ברכות, כמעט פשטה את ידיה לחבק את האישה אובדת העצות.

"יודעת," לחשה האישה.

"יהודים אף פעם לא באו אלינו," המכשפה אמרה בפליאה. "ליהודים יש המנהגים שלהם והרבנים שלהם."

"ובכל זאת באתי," האישה היתה על סף בכי.

"טוב ויפה," אמרה המכשפה. עליצות גאתה בה. מה תגידו על זה. שוב הציצה לצדדים, לתפוס את ראשו הזהוב הנהדר של האל הטוב, מלך האלים. את הקרניים הבהירות שלו. "פאולה מרשה לי לגעת בילד?"

"בוודאי," חייכה האישה.

המכשפה התגברה על הפחד, ניגשה אל הילד ונשמה עמוק. הילד הביט בה באי־שקט, עוד מעט יצרח. לא, היא לא תיגע בו. במקום זה כלאה את האוויר בחזהּ עד שחשה סחרחורת נעימה של עילפון. צבעים ריצדו בה, וקולות. ומחשבות. פתאום ידעה. רק אז פלטה את האוויר. כשהתרוקנה, חשה שהיא קלה וטהורה. שהיא מרחפת מעל האדמה.

"הילד בריא, נכון," היא פסקה. "אבל הוא כועס. בגלל זה הוא לא רוצה."

"כועס?" האישה נראתה מבוהלת לגמרי. "כועס על מה?"

"אולי מוטב שאדבר עם הכוחות הטובים. אתייעץ איתם," המכשפה הקיפה במבטה את היער, את הסלע המעוגל ואת המזבח. עזור לו, פַּטְרִימְפָּאס היפה. עזרי לו, גַאבִּיָה הטובה, התחננה המכשפה. הילד יודע דברים שאסור לילד לדעת אותם. אבל שום כוחות לא זרמו בה עכשיו. שום צבעים חזקים. שום תחושות. כמה תתחרט בימים שיבואו שלא שוחחה עם האישה העצובה עוד כמה רגעים, שלא השאירה אותה במחיצתה, שלא הרגיעה אותה, אלא ניסתה להיפטר ממנה מרוב מבוכה.

"תודה," לחשה האישה. "קחי בבקשה," היא שלפה שטר.

"לא ולא," המכשפה דחתה את הנייר המקומט בשתי ידיים, אבל עיניה בלעו אותו בכל זאת בהפתעה. חמישים רובלים. סכום גדול מאוד, היא שרקה בלבה. היא אכן האישה מהכולבו, עכשיו אין בכך שום ספק, המכשפה סיכמה בלבה. עבור העשירים, שטר של חמישים רובל כמוהו כמטבע של רובל אחד.

"סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך," האישה התנצלה מעומק הנשמה, וגם הניחה יד על לבה. "בפעם הבאה אביא לכאן פרחים. אביא פירות. אני מבטיחה. וגם עוגה שאני אכין בעצמי," היא חייכה והציצה בסקרנות אל המזבח. שאריות של דלעת מרקיבה נחו בין האבנים, לצד מחרוזות נבולות למחצה, מעוקלות מרוב כומש, של גבעולי פרחים מיום ראשון האחרון.

"את אלו אכן נקבל באהבה," המכשפה חייכה חזרה.

האישה התרוממה מהסלע בעייפות. הילד נצמד אליה בעקשנות, כמו חושש שייפול לאדמה וייטמא. הסנטר שלו היה קפוץ, הלסת חזקה, עצבנית. והמבט הזה, כהה וחודר. מבט של איש חכם. הוא לא דומה לאמא היפה שלו, המכשפה התחייכה בלבה, אבל הוא קשור אליה מאוד. משהו מפריע לילד, היא הביטה בו שוב.

"פאולה תחזור אלינו בעוד כמה ימים," הציעה המכשפה. "אם לא קשה לפאולה לטפס כל הדרך לכאן."

"כן, אבוא בשמחה," האישה הודתה לה. "אם הם ייתנו לי לצאת," היא ניסתה להסביר אבל השתתקה. המבט שלה היה תשוש, מוטרד מאוד, מיואש. היא אחזה חזק בילד והתחילה לצעוד בזהירות בשביל היורד אל העיירה. הנהר התנוצץ למטה בבוהק כחול.

"שפאולה תחכה רגע!" המכשפה קראה אחריה וגם קמה על רגליה. "את הרוקח שלכם, אדון מַייזֵל, פאולה מכירה?"

האישה נעצרה. "כן, מכירה."

"שפאולה תלך אליו, כבר היום או מחר בבוקר," ציוותה המכשפה. "הוא משלכם, אבל הוא גם משלנו. תבקשי ממנו משהו טוב מהיער. משהו מבריא."

"אבקש ממנו," אמרה האישה.

"ושפאולה תגיד לו שאני אמרתי," התעקשה המכשפה.

"אגיד לו," אמרה פאולה.

הילד השמיע ציוץ והצביע בידו לעבר הענפים.

ראש חום קטן וענוג הציץ מבין העלים. איילה צעירה מאוד יצאה מהסבך וניגשה היישר אליהם. החוטם השחור שלה ריחרח את כף ידו של הילד. הילד צחק וגירגר מאושר. גם האישה צחקה. היא ליטפה את ראשו של הילד ודיברה אליו בשפתם של היהודים. הדיבור שלה היה רך ומתוק כמו פירות היער. הילד מילמל אליה משהו. המכשפה לא הבינה מה, אבל גם קולו של הילד היה רגוע וצלול.

האיילה הצעירה ליוותה אותם כמה צעדים, משוחחת בנחת עם הילד, עד שנעצרה בבת אחת, כאילו שמעה קול פנימי, ריחרחה את האוויר ונמלטה בבת אחת בדהרה לעומק העצים.

המכשפה עמדה נטועה במקומה, מבועתת. חיות היער לא מתקרבות לעולם אל המזבח. היא הביטה בתימהון אחרי האם והילד, עד שנעלמו מאחורי עיקול היער.

תחושה מוזרה חלפה בעמוד השדרה שלה. פחד טמיר, מעקצץ, שאת האישה הטובה הזאת ואת הילד שלה היא לא תפגוש שוב לעולם. 

נטלי מסיקה
נטלי מסיקה