את התקציר של "קוויר" (Queer), סרטו החדש של הבמאי האיטלקי לוקה גוואדנינו ("קרא לי בשמך") שעלה בסוף השבוע לאקרנים בארץ, אפשר לסכם במשפט אחד: דניאל קרייג מגלם הומו מזדקן שמחפש סטוצים במקסיקו סיטי. גוואדנינו, שסרטו "מתחרים" כבש את רשימות סיכומי 2024 בקרב כל מבקרי ומגזיני העולם בערך (דל"פ: אוברייטד לגמרי), התפנה לביים סרט להט"בי נוסף והפעם על פי הרומן "קוויר" של ויליאם ס' בורוז, שהטייטל שלו לא משאיר מקום של ספק לגבי תוכנו.
בסרט הנ"ל ויליאם לי (קרייג) הוא אזרח אמריקאי גולה שמשוטט ברחבי מקסיקו סיטי ומקפץ מבר אחד לשני כדי לצוד גברים צעירים לסטוצים ליליים. באחד הלילות הוא פוגש את יוג'ין אלרטון (דרו סטארקי, "באהבה סיימון"), גם הוא אמריקאי, אבל בניגוד לוויליאם - הוא לא בטוח בקוויריותו ומשחק אותה קשה להשגה, מה שעוד יותר מושך את לי וגורם לו לכרכר אחריו, לפעמים בצורה מביכה ביותר.
העיבוד הקולנועי לספרו של בורוז, שעלילתו מבוססת על על חוויותיו של הסופר הקווירי במקסיקו של שנות החמישים, מציג את דניאל קרייג, ג'יימס בונד בדימוס, בתור הומו מתבגר ומסוקס, ותכלס - בתור הדבר הטוב היחיד שיש לסרט המפוהק הזה להציע. הבריטי נותן כאן משחק טוטאלי, נועז וחשוף תרתי משמע. וזה לא ש"קוויר" בוטה באופן חריג במיוחד (על אף שנאסר להקרנה בטורקיה) שלא נראה קודם לכן בסרט להט"בי, אבל קרייג יוצא כאן מהעור הרגיל שלו בתור מאצ'ו חתיך שהטסטוסטרון דולף ממנו ומגלם גבר עדין, פגיע ורגיש עם כל המניירות הנלוות - וזה כבר מרתק בפני עצמו. אבל כאן ההתרשמות המוגבלת מהסרט מסתיימת ומתחילה ההתפרקות שלו כפיצ'ר מעניין לניתוח קולנועי מעשיר.
מבלי להתייחס ליצירה הספרותית עליה הוא מבוסס, התסריט של "קוויר" פשוט לא עובד והסיפור שלו תקוע בניוטרל בלי יכולת ממשית להעביר הילוך. וזה קצת לא מפתיע כשמגלים שמי שכתב אותו הוא ג'סטין קוריצקס, אותו תסריטאי צעיר וחסר ניסיון, שאחראי גם על כתיבת התסריט של "מתחרים". וכמו בטלנובלה ההומו-אירוטית ההיא, כך גם "קוויר": עמוס, לעוס וגדוש בעיקר בכלום ושום דבר. כי את חצאי הדיאלוגים המביכים אפשר לספור על אצבע אחת, ובסיפור שבו לדמויות מגיע להיות קצת יותר מורכבות ובעלות עומק, הן פשוט לא.
איך אפשר להבין את הכאב העצום והעולם העצוב שוויליאם חי בו, כאדם שמשווע למגע, חום ואהבה אם לא יודעים עליו כלום? ולמי אכפת בכלל מבחור צעיר ומעצבן ברמות שעדיין לא החליט אם הוא הומו, סטרייט או דו-מיני, אם כל הטקסט שלו בתסריט מסתכם בעשר מילים גג? לעזאזל, התסריט של "קוויר" מעוטר בכל כך הרבה מינוסים, שכל תקווה לקבל איזשהו דבר חיובי (חרף פסקול אנכרוניסטי יפה) חוץ מדניאל קרייג בסרט המשמים הזה - מתפוצצת ומתפיידת כלא קיימת.
בחצי השעה האחרונה שלו, "קוויר" משנה כיוון ולוקח את הדמויות למסע. זה קורה אחרי שוויליאם מפציר באלרטון לצאת איתו למסע בחיפוש אחרי צמח מיוחד שנחשב למעורר יכולות טלפתיות. הם מגיעים ליעד ומעבירים לילה של אקסטזות, הזיות ותובנות. על הנייר זה נשמע כמו משהו מסקרן שיכול לקחת את הסרט לכיוונים הרבה יותר מעניינים ומרעננים, אבל גוואדנינו ממשיך בריסוק, ויחד עם התסריט נמוך הקומה הוא משאיר את הצופים עם תהיות של "וואט דה פאק היה פה עכשיו", ולא בקטע אניגמטי מרתק שעושה חשק לפרש ולנתח בפודקאסטים ומאמרים אינטרנטיים.
בקיצור, "קוויר" מרגיש כמו משהו שבמאים ותסריטאים מוכשרים יותר למשימה היו יכולים להוציא ממנו את המיטב (עיינו ערך דייוויד קרוננברג עם "ארוחה עירומה", גם הוא מבוסס על ספר של בורוז). "קוויר" הוא סרט לא טוב, של במאי חצי כוח ותסריטאי חצי קלאץ' - וזה בדיוק כמו ב"מתחרים". שיתוף הפעולה הזה מניב סרטים שהם פשוט מנת יתר, התקפה על כל החושים ובצורה הכי חסרת טעם שיש. כאן לפחות יש את דניאל קרייג, שבאמת עושה מאמצים ומשתדל להוציא את המיטב והמירב מחומרי הגלם שנתנו לו. אבל גם איתו, אפשר כבר להכתיר את "קוויר" כאחד הסרטים המייגעים של 2025 והמנופחים מיח"צ בומבסטי של פסטיבלים. ואם מישהו יצליח לשרוד עד סופו מבלי לסטור לעצמו כדי להישאר ער - ראוי שיקבל על זה אוסקר.