ב"הסטודיו", קומדיית המופת החדשה של סת' רוגן שתעלה בהמשך החודש באפל TV פלוס, יש פרק שלם שמוקדש ל-"The Oner" - הוואן-שוט המושלם שעליו לכאורה יקום או ייפול הסרט, אלמנט שמאז ומתמיד חוזר על עצמו בסרטים וסדרות שרוצים לקפוץ מעל הפופיק (כש"הסטודיו" עצמה חומדת אותו בתורה). בטלוויזיה אחד הזכורים שבהם היה בעונת הבכורה של "בלש אמיתי", לאחרונה היו גם "הדוב" ו"מפלצות" על האחים מננדז. אבל נדמה שמעולם לא היו וואן-שוטים כמו אלה של "התבגרות" ("Adolescence"), מופתית אף היא.

בעצם לא "נדמה", זה בדוק: "התבגרות" הבריטית, שארבעת פרקיה עלו לנטפליקס וכל אחד מהם מורכב משוט אחד בלבד באורך של שעה, היא הסדרה הראשונה אי פעם מבית ענקית הסטרימינג שבנויה ככה במלואה. על החזון הזה אחראים היוצרים ג'ק ת'ורן וסטיבן גראהם האדיר, מי שגם משחק בה בתפקיד הראשי - ושברזומה העשיר שלו נמצא הסרט "השף" (שהמשיך לסדרה "נקודת רתיחה") שצולם אף הוא בשוט אחד בלבד. את הסרט ההוא ביים פיליפ ברנטיני וצילם מת'יו לואיס, כולם מתאחדים כעת בסדרה. אבל אם ב"השף" הכוריאוגרפיה המורכבת של וואן-שוט התמקדה במטבח אחד, ב"התבגרות" היא כבר מתפרשת על פני עיירה שלמה.

גראהם מגלם ב"התבגרות" את אדי מילר, גבר בריטי מרקע די פשוט שבקרוב ימלאו לו 50. חייו וחיי משפחתו מתהפכים בוקר אחר, עם פתיחה עוצמתית שבה בנו בן ה-13 נעצר בחשד לרצח. האם הוא רצח, את מי הוא רצח, למה הוא רצח? הדברים האלה יתבררו עם הזמן - חלקם כבר במהלך הפרק הראשון, שמלווה בזמן אמת את הליך קליטתו של הנער ג'יימי במעצר ואת הבירוקרטיות הראשונות שנדרשות איתו. הפרק השני מתרחש יומיים לאחר מכן, כשחוקרי המשטרה מבקרים בבית הספר שבו הוא לומד. הפרק השלישי קופץ כמה חודשים קדימה, לפגישה בין הנער לפסיכולוגית ששודכה לו. הרביעי כבר מתרחש יותר משנה אחרי אותו מעצר. את הפערים בין פרק לפרק "התבגרות" משלימה בלי שום בעיה, ות'ורן וגראהם פילחו את הסיפור כך שכל פרק הוא חתיכת אירוע. כזה שאי אפשר לנשום אחריו, ובטח שלא להמשיך ישר לפרק נוסף.

למרות ש"התבגרות" היא הרבה יותר מהגימיק שלה, חובה להסביר עד כמה מדובר בהישג לוגיסטי מפואר. הסדרה צולמה ב"בלוקים" של מספר שבועות, האחרונים שבהם הוקדשו לחזרות אינטנסיביות - כי בסדרות שמצולמות בשוט אחד אין מקום לאלתורים, ספונטניות או הפסקות. הלוקיישנים נבחרו כך שייראו במרחק סביר האחד מהשני, אך מנגד לא ידרשו נסיעות בלתי נגמרות ברכב, והטקסטים הכבדים שוננו במלואם כי לא קיימת שום ברירה אחרת. השבוע האחרון של כל בלוק הוקדש לצילומים: בכל יום מצלמים שני טייקים מלאים. פרק הפתיחה, למשל, הוא הטייק השני שצולם. לפרק השני נבחר הטייק ה-13.

בלי להיגרר לספוילרים, ניכר ש"התבגרות" נותנת לצופים די והותר זמן להתלבט בעצמם אם הנער שבמוקד העלילה אכן ביצע את אותו רצח שמיוחס לו - בדיוק כשם שהוריו ניצבים בפני אותה דילמה אכזרית מאין כמותה. מצד שני, כבר בפרק הראשון עורך הדין שהוקצה לו חושד בו ומעודד אותו להיצמד ל"אין תגובה". ובכל מקרה, זה לא העניין: "התבגרות" אינה סדרת תעלומה, אלא דרמה אנושית עם מעמסות רגשיות של להיט טורקי. שיאי הדרמה האלה מתגשמים במישור הגלוי (המעצר) והסמוי (ההחלטה איזה הורה ילווה את ג'יימי), וכל אחד מהם הוא אגרוף בבטן מהטופ של הטרגדיה הבריטית או המשפחתית. 

מהפתיח - שמציג בכל פעם תמונות ילדות של השחקנים הרלוונטיים - ועד לקרשנדו הדרמטי, כל אחת מארבע השעות של "התבגרות" בנויה באופן חכם, כזה שמייתר כל המכניקה החקירתית-משטרתית-משפטית שהיא מדלגת עליה ביודעין. ארבעה פרקים שהם כמו ארבע פצצות אכזריות לפרצוף, עם פסגות של איכות בסצינות מורכבות של עשרות ניצבים או לחילופין בדיאלוגים בלתי נגמרים של רכבת הרים רגשית. גראהם תותח, גם כיוצר וגם כשחקן. אוון קופר בתפקיד בנו הוא תגלית אמיתית. יתר השחקנים, למשל אשלי וולטרס או ארין דוהרטי שבטח תזהו מסדרות בריטיות אחרות, לא פחות מצוינים. לכן אסור לזכור אותה רק בגלל הגימיק שלה, על אף היותו גימיק. הרבה זמן לא היה מפגש טלוויזיוני כל כך נשגב של צורה ותוכן, ובטח שלא בנטפליקס.