פייר? מאכזב. לא שהיו סיבות לצפות ש"שלגיה" יהיה מוצלח, לא אחרי מדורי הגיהינום המטופשים שהסרט הזה עבר - בראשם סאגת ה"צילמנו נמוכי קומה כשבעת הגמדים, אבל זה בא רע לנמוכי הקומה, אז עשינו את זה מחדש באנימציית מחשב שתבוא רע לכולם" - אבל מסרט מושמץ כל כך אתה לפחות מצפה שיהיה גרוע בקטע זכיר, ואידיאלית מצחיק. אבל לא, "שלגיה" הוא סתם עוד גרסת לייב-אקשן חיוורת ומיותרת של דיסני לסרט אנימציה אהוב של עצמה, עוד סרט מוכה החלטות כתיבה וליהוק שמנסות ליישר קו עם תרבות ה-woke באופן שנע בין מגושם לאידיוטי. לא תפרגנו לחבר'ה סצנה מחפירה אחת שתהפוך לאינסטנט-מם? לא תביאו נאמבר מוזיקלי אחד שייראה ישר כמו הפרודיה על עצמו?

ספק אם מישהו זקוק לתקציר, אבל בכל זאת: רייצ'ל זגלר היא שלגיה, הנסיכה שחיה באושר ועושר עד היום הזה שבו מגיעה לארמון גל גדות, המלכה הרעה שמקיימת מערכת יחסים אינטימית עם הראי שלה. יום אחד סוטה הראי מהתסריט שלו, מדווח למלכה ששלגיה יותר יפה ממנה, והנסיכה נאלצת לצאת לגלות ביער - שם מאמצים אותה שבעה גמדים קרינג'יים (בסדר, הקרינג' הוא לא באמת חלק מהתקציר, אבל אל אלוהים. בעיקר שטיא, במקור dopey, שנראה כאילו הוא בדיוק התחיל שנה ג' אצל יאנוש קורצ'אק).

מארק ווב היה במאי סופר-מבטיח שזכה לשבחים מוצדקים על "500 ימים עם סאמר", הלהיט שלו שהגיע משומקום ב-2009. מאז האשראי שלו קצת התבזבז על סרטי "ספיידרמן המופלא", אבל "חיבור פשוט" שלו היה חמוד, ומכל מקום לא הייתה סיבה לחשוב שהוא יהיה חלק מהבעיה של "שלגיה". אבל הוא כן: הוויזואליה של הסרט הזה משמימה, הוא מתקשה לעורר אפילו בדלי חיוך, והנאמברים המוזיקליים מאת בנג' פאסק, ג'סטין פול וג'ק פלדמן מצטיינים בעיקר בגנריות המוחלטת שלהם - החל בהלחנה, עבור בטקסטים וכלה בכלום שעושה איתם ווב. עם זאת, יש גם יוצאי דופן, ואולי הבולט שבהם הוא הנאמבר האחד שמבצעת גדות, All is Fair.

טוב, באמת הגיע הזמן לדבר על גדות, אבל כדי לעשות את זה כראוי צריך לדבר קודם על זגלר - והיא לא טובה. לא כי אין לה את זה, מי שראה אותה ב"סיפור הפרברים" של סטיבן ספילברג יודע שיש, אלא כי ווב לא נתן לה שום דבר לעבוד איתו. לשלגיה אין שום אפיון מלבד "טובה" (תודה באמת), וזה מאוד ניכר בהופעה של זגלר, שנראית מתאמצת להתנחמד ולא יותר מזה. גדות לעומתה היא היחידה שנראית כמו אחת שנהנית, והצפייה בה (וכאמור גם ההאזנה לה, שזאת נוצה נפרדת ונכבדת בכובע) מהנה בהתאם. לא כל הזמן, ובטח לא מספיק בשביל להציל את הסרט, אבל מי שזכתה השבוע בכוכב משלה בשדרה ההיא בלוס אנג'לס היא מנקודות האור הבודדות בישימון של "שלגיה". 

אם במונחי פרפורמנס גדות היא המלכה הטובה ושלגיה היא הנסיכה הרעה, אז אנדרו בורנאפ הוא הנסיך המחריד. צריך לראות כדי להאמין - כלומר לא צריך לראות, אבל באמת שאי אפשר להאמין - כמה איומה יכולה להיות הופעה של שחקן בתפקיד נסיך-דיסני. בורנאפ הוא מקרה יוצא דופן ביולוגית של כריזמה מועטה כל כך שהיא שלילית ומנעד הבעות שגורם לו להיות יותר קרינג'י משבעת הגמדים ביחד; הוא גם נראה סובל, מה שבולט במיוחד על רקע ההתפננות רבתי של גדות על כל מה שאנחנו מכירים כמכשפת-דיסני.

אני מניח שבני ובנות 6-9 ימצאו ממה ליהנות ב"שלגיה", אבל אני ובת ה-19 שלי לא מצאנו. אני שם בצד את הבעיה המפורסמת של זגלר עם ישראל, וגם את החיבה שתמיד הייתה לי לפרסונה הקולנועית של גדות, ומנסח שורה תחתונה נטולת פניות: זה סרט שלא היה צריך להיעשות, והוא בהחלט נראה ככה.