איפשהו בין סרט הדוקו-פשע ה-700 ל-800 כל הז'אנר הזה מתחיל להימאס, והמאמצים הטריים - אולי אפילו האחרונים - להחיות אותו כמעט תמיד יביאו איתם גימיקים כלשהם. רק שב"רצח במגדל המים", סרטם של דניאל נחנסון ועודד פרבר ששודר בכאן 11, יש הרבה יותר מדי כאלה: גם קריינות וגם שחזורים דרמטיים-קומיים, גם ראיונות עם אנשים בשר ודם וגם אנימציית בינה מלאכותית. וזה עוד בנוסף לכמה תחנות ברורות מאליהן (חומרי ארכיון מקוריים) וכמה מיותרות לחלוטין ("החייאת" תמונות ישנות בעזרת אותה בינה, כשהתוצאה לא אמינה ולא משכנעת בעליל).
נחנסון, אחד מבמאי "רצח במגדל המים", עומד במוקד הסרט גם בהיבט הקולנועי וגם בהיבט הסיפורי: הוא פיתח לאורך השנים אובססיה לדוד תדהר, הבלש הפרטי הראשון בישראל שפעל בה עוד לפני שהיא קמה, והאובססיה הזאת ניכרת בכל רגע - נחנסון מכור לסיפור שלו, מרצה עליו, מקליט פודקאסטים אודותיו, ובעיקר מונע על ידי העובדה שלמרות 28 חוברות בלשיות שעסקו בו, עדיין לא מדובר באיש מוכר. מכאן נסללת הדרך חזרה לשנת 1937, לחקירת רצח שתדבר נגע בה ומעולם לא נפתרה.
גולת הכותרת של "רצח במגדל המים" היא השימוש באותה אנימציית בינה מלאכותית, שלוקחת צילומים של שחקנים אמיתיים (בהם יחזקאל לזרוב, טלי שרון, עומר עציון וגם נחנסון עצמו בתפקיד תדהר) ו"מלבישה" אותם על גרפיקה יפהפייה. ובעוד שאי אפשר לבוא בטענות לתחקיר המקיף שקדם להפקה, או למשאבים המקצועיים שהוסבו עבורה, סרטם של נחנסון ופרבר עדיין מעורר תחושה של חובבנות מסוימת - בעיקר בשל הקושי להפוך סיפור מעניין-חלקית למעניין-מספיק, וכן חוסר היכולת לרוץ למרחקים ארוכים עם גימיק אחד בלבד. ובסוף "רצח במגדל המים" יוצאים ממנו בעיקר עם דבר אחד, שתמיד טוב שיש אותו ובמיוחד עכשיו: תזכורת מספר מיליון להתנהלות המחפירה של הצנזורה שפעלה ועוד פועלת כאן.