בשבוע שעבר נערכו הצילומים ל"מאחורי הקלעים" של הסרט החדש "הטבעת". אדיר מילר פגש שם את משה אדרי, המפיק והמממן של הפרויקט. "במחיר של הסרט - דירה בתל אביב, בקומה 14, בחיי", מצהיר אדרי. "רוצים לדעת כמה נשאר מעשרה מיליון שקל שהשקענו, אם נשאר עודף", ומילר ממהר להשיב: "איך הוספת עוד שלושה מיליון? בכל שיחה מוסיף לי עוד מיליון, התחלנו ב-5", ואדרי מצהיר: "האמת היא שסגרנו בעשרה בגלל האפקטים".
מילר מספר: "הוא שנים רוצה שאני אעשה קומדיה - 'מילר, בוא נעשה קומדיה, מילר, בוא נעשה ג'ובות, תעזוב את הטלוויזיה, מילר'. ואני אומר לו 'יום אחד אני אעשה סרט קומדיה, אני אתקשר אליך'. עלה לי הרעיון הזה והתחלתי לכתוב, ואני פונה אליו. הוא בא לי לפגישה, אני רואה כבר את הדולרים בעיניים שלו, הוא אומר לי 'כן, דבר איתי, מה הרעיון?' ואני אומר לו - שואה. אדרי, מרוקאי מדימונה, מסתכל עליי ושואל 'מה שואה? איך שואה?', אבל הוא איש עסקים ממולח ואני קולט שהוא קולט בחושים שלו שאם הוא רוצה ממני סרט קומדיה, זו משוכה שהוא צריך לעבור, כי הוא קולט שאצלי זה רגשי, הסרט הזה".
הסרט הזה חשוב לאדיר מילר מאוד, יותר מכל דבר אחר שעשה בקריירה שלו: "הסרט 'הטבעת' הוא פרויקט חיי", הוא מצהיר. זאת הפעם הראשונה שאדיר יוצר סרט, הפעם הראשונה שהוא כותב תסריט דרמטי - ולא סתם תסריט, אלא הסיפור על קורות משפחתו בשואה: "נשבע לך, ציון, אני יושב, אני כותב, ואני מתרגש".
"הסרט החיה אותה ממש מחדש"
מילר עבד על הפרויקט שלוש שנים כתסריטאי, במאי ושחקן ראשי מבלי לקחת שכר. הוא התעקש לצלם בתחנת הרכבת בהונגריה שבה סבתו ואימו נמלטו מהנאצים, רגע לפני הטרנספורט לאושוויץ. "מעמידים 150 ניצבים ואומרים 'מי שהבמאי מצביע עליו, צעד קדימה'. ואני ניגש ומצביע והוא הולך, צעד קדימה, מוריד את הראש ואני, הבמאי היהודי, אומר 'יואו, מה קורה פה?'".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
מילר שמר בסרט על השמות האמיתיים של בני המשפחה שנרדפו על ידי הנאצים, מה שיצר חשש מסוים: "בהתחלה הוא אמר שיש בדיחות בסרט, אז מה הבדיחות בסרט של שואה? זה לא מתאים", אומרת אימו מריאן, אך אדיר מצהיר: "אני לא יכול לעשות סרט לא מצחיק".
כך, בגיל 50, הקומיקאי הכי מצליח בישראל מתחבר לילד שגדל בחולון עם סבתא ניצולת שואה שסיפרה וסיפרה על הימים ההם, ואליה הוא היה קשור במיוחד. "הסרט הזה פתאום החיה אותה ממש מחדש, ואני לרגע הולך הצידה ומסתכל לשמיים ואומר לה 'סבתי, תראי, תראי מה נהיה מזה'", הוא נזכר. "סבתא שלנו שקראנו לה סבתי, 'סבתי ויולטה' - הדמות של תיקי דיין בסרט מבוססת עליה", הוא אומר, ואימו מסבירה: "כולם היו קשורים, אבל הוא היה באופן מאוד מיוחד". אדיר מגלה: "אני לא יודע אם אימא שלי יודעת - אני כל כך הייתי קשור לסבתא שלי, שהייתי פעמיים בכותל בתור ילד ויש שני פתקים בכותל שאני מבקש שבחתונה שלי סבתא שלי תהיה".
והיא הייתה?
אדיר: "לא, לא הייתה. זה הפתק שכתבתי, שהייתי ילד".
מריאן: "אני לא ידעתי אז אפילו".
"ברחה איתי בחושך והצילה אותי"
תחשבו על זה רגע: ילד בן עשר, באמצע שנות ה-80, חלם על משחק אטארי או על נעלי אדידס חדשות - בטח לא על חתונה בעתיד הרחוק או המוות של הסבתא. "מתברר שכבר בתור ילד הוא מאוד לקח ללב את הסיפורים העצובים שהיא סיפרה, וכאב לו שהיא הייתה צריכה לעבור את הדברים האלו", מסבירה האם מריאן, ואדיר משתף: "לי היה חלום, וגיליתי שלאח שלי היה את אותו חלום, שאנחנו מתחבאים מתחת למיטה ומגיעים מגפיים של גרמנים, ואנחנו מסתכלים ככה".
מגיל חמש שמע אדיר את הסיפור המכונן: איך בימים שבהם הנאצים שלחו את תושבי בודפסט לאושוויץ, סבתא הצליחה לברוח כשבידיה התינוקת - אימא של אדיר. ואז תפס אותה חייל נאצי שכבר התכונן להרוג אותה: "ואז היא פתאום מורידה את טבעת הנישואין, הדבר היחיד שהיה לה", משחזרת מריאן, "והיא פונה בלהט לנאצי הצעיר - 'תראה, תראה, היום אתה מקבל זהב, יהלום, כסף. תראה, על הטבעת הזאת אין דם. זה יביא לך מזל. קח את הטבעת, היא תשמור עליך'. הוא סובב את הטבעת באצבעות שלו והיא באותה שנייה ברחה איתי בחושך וככה הצילה אותי".
אדיר שמע את הסיפור הזה אלפי פעמים - אבל עדיין, כשאימא סיפרה אותו בצילומים, העיניים שלו החלו לדמוע: "אני, חלק מהטיקט שלי זה האלתורים, אתה יודע 'אדיר מאלתר' זה כאילו חלק מתעודת הזהות שלי. ופתאום חשבתי על זה, זה גם היה האלתור שלה. הטבעת - כן, היא הצילה את אימא שלי באלתור של רגע".
"הומור אצלי הוא מעל לכול"
בסרט "הטבעת" הפך אדיר את התינוקת שניצלה בשואה, אימא שלו, לתינוק זכר כדי שהוא עצמו יוכל לשחק בתפקיד הראשי - התינוק של ויולטה שבגר ו-40 שנה אחר כך יוצא למסע להונגריה עם בתו המנוכרת, כדי להחזיר את הטבעת לאימא שלו. המסע הזה מייצר רגעים מלאי רגש, חמלה, כעס - ובסרט שיוצר אדיר מילר, כמובן יש גם רגעים שלא אופייניים לסרט שואה: "הומור אצלי זה מעל לכול - אז אם אני עושה סרט, הוא חייב להיות מצחיק, גם אם הוא נוגע בנושא הזה".
מריאן מודה: "הוא אמר שיש בדיחות בסרט ופחדתי שלא ייגע בזה ביד עדינה או שיטעה במשהו, זה ארון הקודש שלי", ואדיר מסביר: "אלה שיחות שיש אצלי בראש, הרבה פעמים אצלי בראש יש את השאלה - אפשר לצחוק על זה, אי אפשר לצחוק על זה? זה תפר דק הדברים האלה, גם לפעמים הומור שחור משחרר".
למרות הסיפורים הקשים, אומר אדיר, סבתא התעקשה שהשואה לא תגדיר את המשפחה: "היינו בבית שמח". הסבתא הקפידה לשמור על כך אפילו כשאושפזה בבית חולים: "היינו במיטה שלה ואימא שלי אומרת לה 'אימא, אנחנו פה, אדיר פה. את זוכרת את אדיר?' וסבתא בשארית כוחותיה אומרת לה 'אני חלשה, אני לא מטומטמת'" - במשפט שנכנס גם לסרט. במפגש על הסט, מריאן מילר מספרת לתיקי דיין: "את עושה את אימא שלי, ואני כולי מתרגשת. אדיר התאהב בך במבט ראשון, נשבעת לך - הוא בא הביתה ואמר 'יש, אני סוגר את האודישן'".
כדי שתיקי דיין תעבור כאשכנזיה הונגריה, שמו לה פאה בלונדינית - ולפתע הדמות של תיקי הפכה להיות דומה פיזית למריאן מילר. "הכנסתי לתסריט המון אלמנטים שלה (של מריאן) לדמות של תיקי, אז הדמות של תיקי היא בעצם שילוב של סבתא שלי ושל אימא שלי. אימא שלי הרבה יותר מצחיקה ממני, רק שאני למדתי לעשות מזה כסף", ומריאן מסכימה: "הוא גדול, אבל אני מצחיקה מאוד".
הסצינה המשפילה בנמל התעופה והשחזור
בקיץ 2023 יצאה ההפקה לצילומים בהונגריה. כבר ביום הראשון אדיר חזר אחורה לחוויה שהייתה לו בביקור במדינה לפני 15 שנה. "זה קרה לי, זו ממש סצינה שקרתה לי - הוצאנו דרכונים הונגרים, אני מגיע לנמל תעופה. היה שם תור של ישראלים, ובמקומיים אין תור. אני מוציא את הדרכון ההונגרי ושם לו, אתה יודע, 'כוכב קולנוע מגיע להונגריה'. הוא שואל אותי שאלה בהונגרית, אני עונה 'אני לא מדבר הונגרית' והוא אומר 'אז אל תיכנס עם זה', הוא פשוט מטיח לי את הדרכון ואומר לי 'תחזור לתור שלך'".
"אני זוכר את ההרגשה - מכוכב הקולנוע הגדול אתה בשניות חוזר להיות יהודון, זר ומפוחד. הרגע שאני הכי זוכר זה שרק במזוודות אני אומר 'איך נתתי לזה לקרות? למה הסכמתי? למה לא אמרתי - מה זאת אומרת? יש לי דרכון'". אותה סצינה מצאה את דרכה גם לסרט.
ההפקה בהונגריה הייתה מרשימה - סט ענק עם שחזורים היסטוריים שעוד לא נראו בסרט ישראלי: "גם הביאו את קרונות הרכבת האמיתיים - אלף איש בקרון. זה לא נתפס", הוא מספר. אדיר ידע מראש שיצלם בתחנת הרכבת בבודפסט שבה בוצע הטרנספורט, וידע גם שיצלם על גדות הדנובה שם נרצחו חלק מבני משפחתו. אבל לוקיישן אחד היה מבחינתו הפתעה גמורה: "אני לא איש רוחני, באמת שאני לא. אבל בסרט הזה היו כל מיני דברים שאתה לא יודע מאיפה זה בא, יש עלינו איזו ברכה".
בשלב מסוים בסרט מגיעים הגיבורים לבית קברות הונגרי, לחפש בו קבר של חייל נאצי. שלושה חודשים לפני הצילומים הגיע מילר להונגריה ופגש את הצוות המקומי, שהיה צריך לבחור בית קברות מתאים כלוקיישן לסצנה: "אנחנו נכנסים ואני מסתכל על בית הקברות ואני מקבל איזו צמרמורת, משהו מוכר לי. ואני נזכר שההורים של סבתא שלי, שאני הנין שלהם למעשה, קבורים בבודפסט ויש להם קבר לבן כזה, נוצץ משיש - שזה היה הדבר הכי חשוב לסבתא שלי: פעמיים בשנה הייתה מתקשרת שינקו את הקבר, וזו הייתה השליחות שלה. ואני אומר 'יכול להיות שזה בית הקברות הזה?', כי הוא מאוד מוכר לי".
"הייתי בשוק, כולי צמרמורת"
"אני זוכר שתמיד סבתי אמרה לי 'ההורים שלי היו קבורים בשורה הראשונה של בית הקברות, זה היה מכובד מאוד', זה היה חשוב לה להגיד. אז אני ניגש למשרד, יושבת שם גויה כזאת על המחשב, ואני אומר לה 'נגל, מרצל ולילי' והיא מתקתקת במחשב ואומרת לי 'כן, 3A, שורה ראשונה' - ואני שומע בראש 'השורה הראשונה של בית הקברות'. אני מחפש ואני רואה קבר מלוכלך, ממש, ויש שם הרבה טקסט שהם כתבו על ההורים שלהם - אי אפשר להבין מילה ואני מזדעזע".
"מגיע איש מבוגר, נעמד ליד הקבר ואני אומר לו 'למה זה כל כך מלוכלך, למה?' והוא אומר לי 'עד לפני 20 שנה בערך הייתה אישה מבוגרת מישראל שהייתה מתקשרת, והיינו מנקים פעמיים בשנה את הקבר, אבל 24 שנים לא... אף אחד לא התקשר'. אני אומר שאני רוצה שהקבר הזה יחזור להיות כמו ביום שהוא היה: 'אני עוד שלושה חודשים חוזר לפה, לצלם סרט, ואני רוצה שזה יהיה מוכן'".
"כשאני מגיע ליום הצילום, אני מחכה לראות את התוצאה, ואני ככה לא רואה את הקבר, ופתאום אני קולט - תגיד לי אם זה לא מיסטי - שהמשאית של הציוד חונה על הקבר. יש שם אלפי קברים, אלפי מצבות, מה הסבירות שהוא חנה דווקא על הקבר? ואני הולך מאחורה, כולי צמרמורת - עשו את זה חדש לגמרי. אני רואה את הקבר לבן, נוצץ, חדש, עם כל הטקסט. וזה היה רגע... וואו". בזמן אמת הוא סיפר למצלמה: "אמרתי שכנראה זה התפקיד שלי עכשיו, לדאוג לקבר הזה. אני בשוק, זה חדש לגמרי" - ובמהרה קראו לו לחזור: "יאללה, מצלמים, תבכה ובוא".
"על מה אנחנו כל הזמן רבים?"
צילומי הסרט הסתיימו רגע לפני החגים, בספטמבר 2023. אדיר היה בעריכות כשפרצה המלחמה: "אני ביום הראשון אומר לעצמי - הסרט לא רלוונטי. השואה כבר לא רלוונטית. אבל במהירות שיא, האנטישמיות באירופה מתעוררת כאילו לא הייתה שואה - זורקים יהודים בנהר באמסטרדם, קוראים 'מהים לנהר', בעצם למחוק אותנו - ובשניות הסרט הזה הופך להיות רלוונטי מאי פעם. זה מתכתב יחד. יש לנו גורל כעם שאסור לנו לשכוח אותו".
בניגוד לקומיקאים אחרים אתה פחות מדבר על המצב הפוליטי. עדי אשכנזי הלכה ונאמה בכנסת, ראו את ליטל שוורץ בהפגנות על התנהלות הממשלה, רשף לוי ושחר חסון מזכירים את זה בהופעות - אין לך צד שאומר, בתור הקומיקאי הפופולרי ביותר, שיש לך כוח ושאתה יכול להעלות איתו נושאים כמו החטופים לסדר היום או את הדאגה לעתיד המדינה?
"ציון, המעורבות שלי היא לבקר פצועים. מ-8 באוקטובר אני הולך ומבקר פצועים, חיילים, מפונים. באתי לעולם הזה כדי לחבר אנשים, כל אחד והתפקיד שלו".
יותר מההפגנות בקפלן או בכיכר החטופים?
"יותר מכל דבר אחר - לגבש ולאחד. אני בן לניצולי שואה, על מה אנחנו כל הזמן רבים פה? על יועמ"שית-לא יועמ"שית? רבאק, תסתכלו על התמונה הגדולה, תעשו זום-אאוט. אנחנו מוקפים בכל כך הרבה סכנות, אנחנו עם אחד קטן ומסכן, עם שכולם רוצים למחוק אותו. אז אנחנו נריב אחד עם השני?"
"אימא שלי צלצלה בדמעות, התרגשתי"
באפריל האחרון, במהלך המלחמה בישראל, ליוו אדיר ואחיו את האם במצעד החיים בהונגריה. התינוקת שהוברחה מהגטו בנס, באלתור של הטבעת, חזרה לשם כמנצחת. אחרי ששבו לארץ, הראה אדיר לאימו לראשונה את הסרט המלא: "ברעד פנימי הלכתי לראות ועכשיו אני בוכה מאושר ואני אומרת ככה 'זה הבן שלי, הוא אומן גדול'", היא מספרת.
אתה רואה בעצמך אומן?
"אם אני רואה בעצמי אומן, זו שאלה מעניינת. אני לא יודע, איך אתה מגדיר אומן? אני באמת רואה את החיים בצורה פשוטה יותר, החיים פשוטים ואנשים מסבכים אותם".
בכל הקריירה המצליחה מאוד שלו - בסטנדאפ, ברמזור, בצומת מילר - האשימו את אדיר שהוא רק בדרן, שיעשה הכול בשביל הפאנץ', אבל לא מנסה אפילו לומר משהו חשוב.
ואתה לא אומר - אני אראה להם? שאני לא רק עם ההומור על 'אשתי שלחה אותי לסופר' וכאלה?
"אין לי שום רצון להראות לאף אחד שום דבר, אני מקדש את העשייה".
הוא לא יודה בזה בפה מלא, נזהר מאוד מהגדרות כמו "אומן", אבל לא סתם הוא מספר את הסיפור הבא: "שלשום אימא שלי עשתה הרצאה על הסרט ואחרי זה הקרינו את הסרט. ואז אימא שלי אומרת 'הבן שלי הוא הקומיקאי', והיא מספרת לי 'אדירי, אתה לא מאמין, קמה מישהי כשאמרתי את זה ואמרה לי - סליחה, גברת, הבן שלך הוא כבר הרבה יותר מקומיקאי. כל הקהל מחא כפיים ואז אימא שלי צלצלה בדמעות להגיד לי את זה, אז זה מאוד מרגש אותי".
"בטוח שמלמעלה אומרים תודה"
כן, למרות הפאסון כלפי חוץ, ההכרה הזו משמעותית לאדיר מאוד: "בפעם הראשונה כשהייתה את ההקרנה מול קהל אמיתי אני חיכיתי בחוץ. לראות אותם ניגשים אליי, עם עיניים דומעות - אנשים באים אליי ומשתמשים במילה חשוב, 'איזה סרט חשוב עשית, כמה זה חשוב', וזה מרגש אותי".
וזו הפעם הראשונה שאומרים לך?
"המילה חשוב? כן".
השבוע הלך לעולמו בגיל 87 יואל, אביו של אדיר, שהיה בעצמו ניצול שואה מגטו טרזינשטט. אדיר שקל לדחות את יציאת הסרט, אבל עשרות אולמות בכל הארץ כבר שוריינו ואנשים קנו כרטיסים. הסרט ייצא כמתוכנן בשבוע הבא. אדיר יצא לעשות סרט על הסיפור המשפחתי, אבל תוך כדי הבין שהוא בשליחות: "חובה על כולנו לספר לדורות הבאים את מה שקרה לנו שם, ממש כפי שאנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים, כדי לוודא שגם בעוד 3,000 שנה אף אחד לא ישכח את מה שקרה לנו שם", אומרת הדמות שלו בסרט.
נדמה שכל הקריירה הכינה אותו לרגע הזה: הרגע שבו הוא משתמש בכישרון העצום, בהבנת הקהל הפנומנלית וביכולות ששכלל במשך 30 שנה כדי ליצור את הסרט הזה - וכך בעצם להמשיך את השליחות המשפחתית. "אם אתה ילד קטן שגדל בחולון, בתור ילד אתה שומע את הסיפורים שלהם ויום אחד אתה גדל, אתה לוקח את הסיפורים שלהם ואתה שם אותם על המסך הגדול ואתה מסתכל עם אולם מלא על הדבר הזה ואתה אומר 'וואו, תודה, תודה' ואתה בטוח שמלמעלה אומרים לך גם תודה".
סבתא אומרת?
"כן. כן".