אינגריד (ג'וליאן מור) היא סופרת שעסוקה בקידום ספרה החדש, שהנושא המרכזי בו הוא החרדה שלה מפני המוות. להפתעתה יוצרת איתה קשר חברה ותיקה בשם מרתה (טילדה סווינטון), כתבת צבאית שהייתה בעבר מאוד קרובה אליה אבל עם השנים נעלמה מהנוף. מהר מאוד מתבררת העילה לחידוש הקשר: מרתה חולה בסרטן, הסיכויים להחלמתה אפסו, והיא רוצה לבקש מאינגריד ללוות אותה כשתעשה לעצמה המתת חסד.
זאת עלילת "החדר הסמוך", סרטו דובר האנגלית הראשון של פדרו אלמודובר והזוכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון, שתי עובדות שמעוררות בי שאלה זהה: למה. כלומר, למה אלמודובר בחר דווקא בפרויקט הזה כסרטו הדובר-לא-ספרדית הראשון, ולמה מישהו בוונציה - לעזאזל, בעולם - חשב שהתוצאה ראויה לפסלון בצבע זהב.
למען הסר ספק, זה לא ש"החדר הסמוך" הוא סרט כושל באופן מיוחד. כלומר הוא כושל, אבל באופן די סטנדרטי, וחוץ מזה הוא בקושי בסרט. שני הדברים קשורים כמובן זה בזה, ושניהם תוצאה של בעיית תסריט כרונית: התקציר שבפתח הביקורת הזאת הוא בעצם לא תקציר כמו שהוא פשוט הסרט, שדרך כנה לתקצר אותו תהיה "אחת אומרת לחברה שלה 'תהיי איתי כשאתאבד, וההיא אומרת 'טוב'". לא קראתי את "מה אתה עובר", הרומן מאת סיגריד נונז שעליו מבוסס הסרט, וייתכן שיש בו עומק (או רוחב) שנעדרים מהעיבוד הקולנועי. כך או כך, על המסך מדובר ביצירה שאין לה שום דבר נבון או חדש לומר על המוות, על חברות, על חרטה או על גבולות מוסריים - כולם נושאים שהסרט נוגע בהם באותה מידה של שטחיות.
מעולם לא הייתי מעריץ גדול של אלמודובר. אני אוהב את "דבר אליה" ואת "נשים על סף התמוטטות עצבים", אבל דברים אחרים שראיתי מהפילמוגרפיה שלו השאירו אותי פחות או יותר שווה נפש, ובעיקר גרמו לי לתחושה שהאיש מנייריסט. הכל תמיד מלא חושניות, הכל תמיד בצבע אדום, אתם כנראה מכירים את הדיל. "החדר הסמוך" הוא מהבחינה הזאת יציאה מהשטנץ, אבל הוא כן משמר מאפיין אחר של אלמודובר: הנטייה למלודרמה, על גבול אופרת הסבון, שלאורך רוב יצירתו משתלבת היטב בסגנון ה"גדול" שלו. בסרט קטן, באנגלית, פתאום זה סתם סצנות גנריות - בדגש על פלאשבקים מיותרים - ודיאלוגים רעים (מור, ייאמר לזכותה, איכשהו צפה מעליהם. סווינטון, שברגיל אני מת עליה, נקברת תחתיהם).
אלמודובר בן 75. המוות תמיד היה נושא אצלו, אז רק טבעי שבעשור השמיני הוא יהיה גם סרט שלו, אבל מי שמסתובב מאז סוף האייטיז עם כתר של גאון הוא כיום יוצר שבע, וזה מאוד - מאוד! - ניכר בסרטו החדש, שאין בו אפילו רגע אחד של העזה בכתיבה או בקולנוע (ומאידך יש בו רגע קרינג' אחד שבו סווינטון מגלמת דמות שנייה בלי שום סיבה סבירה). זה "סרט איכות" במובן המבאס והמייבש ביותר, יצירה כאילו-משמעותית, זעיר-בורגנית (לא במובן של קהל היעד, אלא של הסגנון). בהתחלה עוד קיוויתי שייצא מזה משהו מעניין, אבל בערך 45 דקות לתוך חוויית הצפייה נותר לי רק לייחל למותה של מרתה או למותי שלי, מה שיבוא קודם.