"זו הייתה הדרך שלי להתחמק מבריונות, הייתי הולכת עם בנים מהכיתה שלי לשירותים, כדי לשמור עליהם בשקט", מספרת באומץ השחקנית והדוגמנית תאלין אבו חנא בתחילת הסרט הדוקומנטרי "היפהפייה מעזה", שפותח הערב (חמישי) את הפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע גאה בתל אביב. בשיחה מול המצלמה, היא מספרת כיצד אולצה לקיים יחסי מין כדי להפסיק את הבריונות נגדה: "כל כך פחדתי להגיד לא".
האומץ של אבו חנא ניכר בכל צעד בחייה. היא נולדה למשפחה נוצרית אורתודוקסית בנצרת, שלא קיבלה את ההחלטה שלה לעשות שינוי מגדרי, והיא נשלחה לטיפולים פסיכולוגיים. אחרי שאביה ניתק איתה קשר, היא עזבה את בית משפחתה ועברה להתגורר בתל אביב - העיר שאפשרה לה לעשות שלום בין הגוף לנפש שלה במרחב של קבלה ונחת. כיום היא מתגוררת בחיפה.
"לא ידעתי על מה הסרט, היא סודית"
הקריירה של תאלין בת ה-30 כוללת עבודות דוגמנות לצד עבודה כשחקנית. ב-2016 זכתה בתחרות מיס טרנס ישראל ובאותה שנה השתתפה בעונה השמינית של "האח הגדול". בהמשך הקהל הישראלי נחשף אליה גם ב"גולסטאריות", והיא שיחקה, בין היתר, בסדרה "מלכות" ובסרט "קריוקי".
אנחנו משוחחות לקראת הקרנת הסרט הדוקומנטרי של הבמאית הצרפתייה-יהודייה יולנד זאוברמן שבו היא משתתפת. זאוברמן שמעה ספק סיפור, ספק אגדה אורבנית, על צעירה טרנסית שנמלטה ברגל מרצועת עזה אחרי איומים ברצח והגיעה לתל אביב כדי להגשים את זהותה. בסרט הבמאית מגיעה לתל אביב כדי למצוא את הצעירה שעליה שמעה, ובמהלך החיפוש היא פוגשת שלל נשים טרנסיות, פלסטיניות וישראליות ושומעת את סיפורן. אחת מהן היא תאלין.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"הקשר בינינו נוצר כשהיא חיפשה שחקנית טרנסית לפני כמה שנים לסרט שלה, 'M'", מספרת תאלין. "הכרנו, התקרבנו, היא שמעה את הסיפור שלי, על המשפחה, על השינוי. למען האמת לא ידעתי בכלל מה הנושא של הסרט כשהיא הציעה לי. היא מאוד סודית, לא משתפת יותר מדי".
הסרט, כולל כאמור חשיפה גבוהה. היכולת לדבר בפתיחות כזאת, אומרת תאלין, הגיעה הודות ליולנד שהצליחה לגעת בנקודות הרגישות והחשוכות יותר בחוכמה. "היא צילמה קטעים שבהם היא שאלה שאלות לגיטימיות, על השינוי שלי, על בני הזוג שהיו לי. היא שילבה שאלות חשופות יותר ושאלות חשופות פחות וחיברה בין כל החומרים שלה. הייתי מגיעה לצילומים ולא הבנתי מה היא רוצה, מה קורה. היא קצת בלבלה אותי. לא ידעתי מה הולכת להיות התוצאה. אין מקצוענית ממנה, היא ידעה בדיוק מה היא רוצה והיא קיבלה תוצאות".
"בגלל השם של הסרט עברתי חצי גיהינום. בגלל שאני נוצרייה דוברת ערבית. פתאום התחילו לחשוב שאני מעזה, אבל לא, אני מישראל. זה ביאס אותי. ציפיתי ליותר אהבה"
"זה החלום, לא האמנתי שיתגשם"
"היפהפייה מעזה" התקבל למסגרת לא תחרותית אך נחשבת בפסטיבל קאן. הוא הוקרן שם בפעם הראשונה בחודש מאי האחרון ועורר עניין רב. "היה לי חלום כזה, אבל לא ידעתי שזה יכול לקרות. הבמה זה חלק בלתי נפרד ממני, הייתי עוצמת עיניים ומדמיינת את עצמי על שטיח אדום. אלוהים מפתיע וההפתעות שלו מדהימות. לא אשכח את היום שבו הודיעו שהסרט התקבל, הייתי ב'היי' שאי אפשר להסביר, ריחפתי מעל האדמה", היא נזכרת.
"ישבתי בבית, פתחנו את הלייב של ההכרזה. תהינו, ישראלה המנהלת שלי ואני, איך נבין? הם מדברים בצרפתית. אבל זה היה פשוט. ההכרזה נפתחה והסרט שלנו היה הסרט הראשון שדובר עליו. זה היה טירוף. משם התחלנו להתארגן. חלמתי איך אני מרחפת שם ועשיתי שיתוף פעולה עם שירן אבוחצירא שעיצבה לי את השמלה. רציתי שלא יהיה מעצור לרגע וככה זה היה. בכתבה בעיתון יפני כתבו עליי 'הפרפר הלבן'. זה בדיוק מה שרציתי".
מלבד ההליכה על השטיח האדום, איך הייתה החוויה להיות שם? בפסטיבל הסרטים הנחשב ביותר בעולם?
"אי אפשר לתאר את זה. ישבתי בארוחת צוהריים עם ריצ'רד גיר. בהתחלה לא זיהיתי אותו. שאלתי את מרגו האסיסטנטית שלי מי זה, היא אמרה לי - ריצ'רד גיר. רק בסוף הבנתי עם מי נפגשתי. כשאת שם את משתלבת מהר מאוד בתוך הסצנה, את לא מרגישה אאוטסיידרית. כמו שהוא כוכב - גם אני כוכבת".
איזה תגובות הגיעו אחרי הקרנת הבכורה לסרט?
"אני מחלקת את זה לשני חלקים - לפני ואחרי. בגלל השם של הסרט עברתי חצי גיהינום. הבנתי שהשם היה הכרטיס לכל ההצלחה הזאת. יולנד יודעת מה היא עושה. כשנכנסתי לסרט השם שלו היה רק 'היפהפייה'. מאוד חששתי בהתחלה. בתקשורת הישראלית קישרו את זה אליי, בגלל שאני נוצרייה דוברת ערבית. פתאום התחילו לחשוב שאני מעזה, אבל לא, אני מישראל. כל הפרסום שלי ישראלי. ייצגתי את ישראל במיס טראנס, אחרי חמש שנים הייתי שופטת - כישראלית. זה ביאס אותי. ציפיתי ליותר אהבה. אני לא צריכה להסביר מי אני. יש לי קריירה כל כך עשירה. אבל מצד שני גם הבנתי את הפחד של התקשורת. אחרי שהבינו על מה הסרט - זה הפך למשהו אחר. התחלתי לקבל הודעות מאנשים מהתעשייה, על כמה שהסרט מהמם וכל הכבוד".
"בקאן היה טירוף. חלמתי איך אני מרחפת שם ועשיתי שיתוף פעולה עם עם שירן אבוחצירא שעיצבה לי את השמלה. הייתה כתבה ביפן שכתבו עליי 'הפרפר הלבן'. זה בדיוק מה שרציתי"
נרתעת מהשימוש בעזה בשם של הסרט.
"כמובן. אני לא קשורה לעזה. אני ישראלית לכל דבר. אני לא מכירה משהו אחר. יש בי הרבה חמלה. אני נגד מלחמות, אני בן אדם של שלום, אחרי שעשיתי שלום במלחמה העצמית שלי. אני יודעת מה זה שלום וזה מה שאני מייצגת. פוליטיקה רחוקה ממני. אני משאירה את הנושא הזה לאנשים שזה המקצוע שלהם. חבל לי שעברתי את החוויה הזאת, אבל עבר".
"לצערי לא רואים אותן כבני אדם"
הפעם הראשונה שבה צפתה תאלין ביצירה השלמה הייתה בפסטיבל עצמו, יחד עם קהל של מחויטים ולבושות נוצץ בפסטיבל היוקרתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהבינה את הנרטיב של הסרט וראתה את קווי המתאר של הסיפור ששרטטה היוצרת. "גם את השם של הסרט לא הבנתי עד ההקרנה. היו לי שאלות עליו, 'La belle de Gaza'. ידעתי שאני היפה, אבל לא ידעתי שאני מעזה. אין לי שום קשר לעזה. רק אחרי שצפיתי בו הבנתי. הסרט מביא את המאבק של נשים שעוברות את השינוי בדרך לחופש והחיפוש אחריו".
"באתי ממקום מאוד סגור. לצאת למקום כמו תל אביב, לשלום העצמי, לשלום בין הגוף לנשמה. זה מה שמייצג אותי בתוך האניגמה הזאת של 'היפהפייה מעזה'", היא משתפת, "המעבר בין כלא לחירות - זו המהות של השם".
"גם את השם של הסרט לא הבנתי עד ההקרנה. היו לי שאלות עליו, 'La belle de Gaza'. ידעתי שאני היפה, אבל לא ידעתי שאני מעזה. אין לי שום קשר לעזה. רק אחרי שצפיתי בו הבנתי"
איך הרגשת כשצפית בסרט?
"נדהמתי. אהבתי לראות את הסיפורים האחרים, את הייצוג של הדמויות השונות שנמצאות בחברה הישראלית אבל אין להן קול. לצערי לא רואים אותן כבני אדם, אנשים נורמטיביים לפעמים לא תופסים אותן כאנושיות. פתאום לקבל סיפור ורגש ורגעים אנושיים - זה מדהים. יש סצנה חזקה שבה נאמר על הרחוב: 'במקום הזה מגלים את אלוהים'. הייתי בצמרמורות".
את מרגישה אחריות, בתור מי שקולה כן נשמע?
"אני מרגישה אחריות גדולה ואני חשה כבוד לייצג את הנושא הזה. יש דרך אחרת ואפשר להצליח. צריך להאמין ולמצוא את הבן אדם שיאמין בך, כמו שאני מצאתי את ישראלה המנהלת שלי ואת יולנד הבמאית. כמו בסרט, יש שני צדדים - את הצד האפל ואת הצד של האור. אני חושבת שאני מייצגת את האור ואי אפשר לראות את האור בלי להיות בחושך. זה כל היופי".
עכשיו, על רקע המלחמה, את מרגישה שינוי ביחס אלייך כערבייה ישראלית?
"בתור אישה טרנסית, אני תמיד מקבלת יחס שונה. גם בתוך הקהילה הלהט"בית יש חיכוכים ו'אישיוז'. זה משהו שתמיד מלווה אותי. אני לא נותנת לזה יחס. אני מתעסקת בשלום שלי ובמה שאני מעניקה לי ולסביבה".
"התחבאתי בשירותים, שלא ירביצו לי"
"מפחיד. לא חשבתי שאני כזאת פחדנית", היא אומרת על המצב הביטחוני כרגע בצפון הארץ ממקום מושבה בחיפה. "אני רועדת בכל פעם שיש אזעקה, משהו שאני לא מצליחה להשתלט עליו. אני רצה למרחב המוגן וחיה לצד זה, כמו שכל המדינה חיה בתוך מצב חירום. אנחנו בימים מאוד משוגעים וכל הרעש הזה לא נותן לך שקט ושלווה. לצד זה, אני שמחה על הפסטיבל, על ההקרנה של הסרט, שנותן קצת אוויר לנשימה. לספוג תרבות, קצת שפיות ואולי תקווה שאנחנו נצא מזה".
בנושא אחר, האם לדעתך היחס לקהילה הטרנסית השתנה?
"אני חושבת שאנחנו בדרך מאוד טובה. בגיל 16 הייתי מתחבאת בשירותים בקניונים רק כדי שלא ירביצו לי. היום אני הולכת בנצרת בגאווה ואנשים מבקשים להצטלם איתי. אפילו מאבא שלי אני זוכה לחיבוק. ועדיין, צריכה להיות הרבה יותר קבלה. אנחנו אנשים כמו כולם".
"כמו בסרט, יש בחיים שני צדדים - את הצד האפל ואת הצד של האור. אני חושבת שאני מייצגת את האור ואי אפשר לראות את האור בלי להיות בחושך. זה כל היופי"
על מה את עובדת בימים אלה?
"יש דברים שאני עדיין לא יכולה לחשוף. בינתיים אני עובדת עם נוער בסיכון בעמותת עלם, אחרי שלמדתי עבודה סוציאלית. אני נפגשת עם נערים ממזרח ירושלים, נושאי תעודה כחולה, אבל ללא אזרחות. הם חווים בדידות עצומה. אחד המקרים, למשל, הוא של צעיר שעדיין לא עבר את השינוי ורק אחותו ידעה שהוא בדרך לעשות אותו. האחות הייתה עוזרת לו לפעמים לצאת מהבית. במשפחה חשבו שהוא זה שמסתיר דברים על אחותו וזה גרם לרצח שלה, בגלל זה היא נרצחה. את שומעת כל מיני סיפורים שהראש לא מצליח לעכל. לתת את החיבוק החם ולהיות אוזן קשבת זה מדהים. אני רוצה לאפשר להם דרך טובה יותר, לצייד אותם בידע, שלא יברחו לדרך הקלה, לשוליים, לעבודה בזנות, לרחוב".
היום את כבר מקבלת את החיבוק שחיכית לו?
"אני מקבלת את החיבוק. ויש לי המון אנרגיה שמאפשרת לי להעניק לאחרים".
"היפהפייה מעזה" יוקרן הערב, 31 באוקטובר וב-8 בנובמבר בפסטיבל הבין-לאומי לקולנוע גאה בתל אביב