הברוטליסט (The Brutalist)
2024, ארה"ב ובריטניה, 215 דקות
זה אחד הסרטים המדוברים של השנה. בקרוב הוא ייצא כאן בהקרנות מסחריות, ואז יגיע הזמן לדון בו בהרחבה - ובהארכה, זה סרט של 215 דקות - אבל לצורך טופס הטוטו הקולנועי של פוקדי פסטיבל הסרטים חיפה, אפשר לסכם את העניין כהמלצה גורפת אך מסויגת.
אדריאן ברודי מגלם ארכיטקט יליד הונגריה שמגיע לבדו לארה"ב לאחר הזוועות של מלחמת העולם השנייה. אשתו נשארה באירופה, והוא מתקשה לבנות לעצמו חיים כמהגר עד ששילוב של כישרון ומזל גורם לאדם עשיר מאוד וקפריזי מאוד (גאי פירס) להפקיד בידיו פרויקט אדריכלי מונומנטלי.
יש בסרט הזה המון דברים מעניינים מנקודת מבט יהודית וישראלית - דובר לא מעט, ובצדק, על האספקטים הציוניים שלו - אבל היצירה היומרנית של בריידי קורבט כאילו עומדת על הראש. יש לה מחצית ראשונה אדירה, כמעט מופתית, שגולשת לתוך רבע שלישי ככה-ככה ורבע רביעי פשוט לא טוב. מצד שני, או בעצם שלישי, ברודי פשוט נהדר ופירס עושה אולי את התפקיד הטוב ביותר בקריירה שלו, אז כאמור: גורפת אך מסויגת. (תומר קמרלינג)
Saturday Night
2024, ארה"ב, 109 דקות
עם צאתו לאקרנים בארה"ב הורגש וייב חיובי סביב סרטו של ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו", "תלוי באוויר") על ליל הבכורה ההיסטורי-מיתולוגי של "סאטרדיי נייט לייב" - ואפשר לומר שההייפ מוצדק, גם אם מעט מוגזם.
אנחנו בשנת 1975, שעות לפני שהתוכנית הראשונה תעלה לאוויר, ואפילו למפיק-יוצר לורן מייקלס אין עדיין מושג איך תיראה "סאטרדיי נייט לייב". בייטמן שולח את המצלמה שלו לשוטטות בתוך הכאוס מאחורי הקלעים, שם מתחולל שימוש מסיבי בסמים עם קורטוב של אלימות פיזית וכל מה שאפשר לצפות מקאסט של דרמה קווינז עם אגו שברירי.
צ'בי צ'ייס, דן אקרויד, גילדה רדנר, בילי קריסטל וכמובן ג'ון בלושי הם בין הקומיקאים הבולטים שהסרט מסתובב סביבם; את כל הנ"ל מגלמים שחקנים לא מאוד מוכרים (וגם לא מאוד דומים למקור), אבל כאלה שבהחלט מצליחים לשדר את המניירות הנכונות. ובכל מקרה הגיבור הוא בכלל מייקלס (גבריאל לבל), שצריך איכשהו לנווט את הספינה המטורללת הזאת.
במיטבו מזכיר Saturday Night את הקולנוע של רוברט אלטמן, עם עשרות הדמויות שבאות והולכות והדיאלוגים הצפופים והמצלמה שכאילו מחפשת כל הזמן מה קורה. הסרט לא מצליח להיות אמין - תכלס פשוט קורים קצת יותר מדי דברים - אבל הוא כיף גדול והקליימקס שלו מושלם, אז הבה לא נתקטנן על דקויות. (תומר קמרלינג)
התופרת (Sew Torn)
2024, ארה"ב ושוויץ, 95 דקות
קחו את הקונספט של "דלתות מסתובבות" עם גווינת' פאלטרו ותחברו אותו לתופרת מדוכאת, עסקת סמים שהשתבשה, פושעים ויוצר צעיר בתחילת דרכו. זה בדיוק מה שקורה ב"התופרת", הסרט שעשוי להיות אחד הממתקים של פסטיבל חיפה.
ברברה (איב קונולי) היא תופרת ניידת בעיירה נידחת בשווייץ. בדרכה למקרה חירום של תפירת כפתור סורר בשמלתה של כלה נרגנת, היא נתקלת בשני גנגסטרים שכובים על הכביש וביניהם זרוקים מזוודה מלאה במזומנים וקילוגרמים של סמים. פה עומדות בפניה שלוש אפשרויות: לברוח עם הכסף, להמשיך לנסוע או להזעיק את המשטרה. מנקודת המוצא הזו הסרט מתפצל לשלושה חוטי עלילה שונים כשבבכל אחד מהם מתגלות ההשלכות של אותה החלטה.
זהו סרטו הארוך הראשון של פרדי מקדונלד הצעיר והוא מבוסס על סרט קצר שלו. התוצאה היא פיצ'ר מטורלל עם דמויות הזויות, ומסוגנן באופן מוצלח כקומדיית פשע חמודה ומשעשעת עם נגיעות קלילות של רגש.
סרטים בז'אנר ה"מה היה קורה אם" כבר נחרשו מכל עבר, אבל מקדונלד צולח את הגנריות עם דמות ראשית, שמפציעה על המסך באנמיות מוחלטת ומפתיעה עם תושייה ותחכום בתור אשפית ברזי חוטי התפירה וקוף המחט, ומרכיבה מלכודות בסטייל של מקגייוור. זה מזריק לתוך הסרט אלמנטים מפתיעים של אקשן חביב עם נגיעות של מותחן שהופכים אותו לפיצ'ר שהוא לא חובת צפייה, אבל כזה שראוי להופיע ברשימה שלכם לקראת הפסטיבל. (לירן יושעי)
באנג באנג (Bang Nang)
2024, ארה"ב, 124 דקות
קוראים לו ברנארד רוזיסקי, אבל כולם מכירים אותו בשם באנג באנג. פעם הוא היה מתאגרף די מצליח, והיום הוא גבר בגיל העמידה-פלוס שחי לבד, צורך יותר מדי חומרים שמזיקים לו ולגמרי מנותק מבתו היחידה. זה משתנה באחת כשהאחרונה צצה על סף דלתו עם בנה, נער שבדיוק הושעה מהתיכון וזקוק לאיזשהו בייביסיטר בזמן שאמו קשת היום מתארגנת על החיים של עצמה.
כמעט במקרה מתחיל באנג באנג לאמן את הנכד שלו באיגרוף. הוא מגלה שהנער ירש ממנו את הכישרון לקיים מצוות "ויכה בהם", ופתאום יש לסבא טעם חדש לחיים. בשלב הזה נראה "באנג באנג" כמו סרט חניכות קלאסי על גבר שמוצא גאולה בפוזיציה של מנטור, מעין "מיליון דולר בייבי" פוגש את "גראן טורינו" (ואם תרצו אז גם את "הבלתי נסלח", לפחות בכל הנוגע להכאה על חטא האלימות), ובעוד שסרטו של וינסנט גראשאו אכן מרפרר ליצירות האלה של קלינט איסטווד, בסופו של דבר מתברר שיש לו אג'נדה אחרת לגמרי.
"באנג באנג" נופל פה ושם לקלישאות, אפשר אולי להתווכח על האופן שבו הוא מסתיים, אבל זאת דרמה חזקה ונוקבת עם הופעה נהדרת של טים בלייק נלסון ("אחי, איפה אתה") בתפקיד הראשי, וגם פסקול יוצא דופן באיכותו שמפתיע פה ושם עם קטעי שירה בעברית. וואלה וואלה. (תומר קמרלינג)
המופע האחרון (The Last Showgirl)
2024, ארה"ב, 85 דקות
המונח "קאמבק" קטן על מה שפמלה אנדרסון עושה ב"המופע האחרון", סרטה הלא מאוד ארוך והמאוד מרגש של ג'יה קופולה (הנכדה של פרנסיס, האחיינית של סופיה) - זו לידה מחדש. אנדרסון מגלמת את שלי, רקדנית שכבר 30 שנה עולה לבמה הביתית שלה בווגאס כשלגופה נצנצים, נוצות ולא הרבה מעבר לכך. אבל עכשיו המופע יורד, והיא צריכה להבין מה הלאה, ויש גם את הבת ההיא שלה שהיא לא באמת בקשר איתה. אי אפשר שלא לרחם עליה, ואז להתאהב בה ובשחקנית שמאחוריה.
"המופע האחרון", שהוא המופע הראשון של אנדרסון החדשה, יכול ואמור היה להביא אותה לאוסקר אם אנשים היו מבינים כבר מעכשיו שסיימנו לזלזל בה. ולמרות שכמו שהיא זה לגמרי מספיק, קופולה לא עוצרת שם: הצילום משכר, שחקני המשנה מפציצים כולם (דייב בטיסטה, ברנדה סונג, קירנן שיפקה, בילי לורד וג'יימי לי קרטיס ענקית אחת), ויש אפילו שיר מקורי של מיילי סיירוס בסיום כדי לסגור הכל מושלם. מועמד מוביל לתואר "הסרט הכי טוב שלא מספיק מדברים עליו השנה". (רועי אבן)
משמרת לילה (Night Call)
2024, בלגיה וצרפת, 91 דקות
סטודנט שחור - כן, צבע עורו בהחלט רלוונטי - מתפרנס בבריסל כמנעולן. ערב אחד הוא מוזמן לדירה של צעירה שמספרת ששכחה בבית גם את המפתחות וגם את הארנק; הוא מגיע למקום, פורץ את הדלת, מחכה במקום עד שהלקוחה תחזור מהכספומט עם התשלום שלו - ואז מגלה שאין לה שום כוונות לחזור. ושזאת בכלל לא הדירה שלה. ושהדייר הוא ניאו-נאצי. ושהוא הרגע חזר הביתה.
ככה מתחיל "משמרת לילה", סרט הביכורים של הבמאי הבלגי מיכיאל בלאנשר וכנראה מותחן הפעולה הטוב ביותר של השנה הקולנועית הזאת. כלומר, יש בו בהחלט אלמנט שאפשר לכנות חברתי - זה לא רק הניאו-נאצי שמגלה בדירה שלו בחור שחור, זאת גם הפגנה סוערת של "חיי שחורים נחשבים" שמבעירה במקביל את הרחובות - אבל בדי.אן.איי זה סרט אקשן לילי אינטנסיבי ומהוקצע באופן כמעט לא סביר ליצירת ביכורים. כבונוס, ז'ונתן פלטר פשוט נהדר בתפקיד הראשי. (תומר קמרלינג)
גוסטלייט (Ghostlight)
2024, ארה"ב, 115 דקות
בעוד שעריכה היא משלח יד קולנועי שאנשים מקבלים עליו אוסקרים, עריכת הסיפור - הסדר והקצב שבו הדברים מסופרים לנו, פשוט ככה - היא אומנות שמדברים עליה מעט מדי, ושלגמרי עושה את הסרט המצוין הזה.
דן (קית' קופרר) הוא פועל בניין שבבירור מתמודד עם תקופה משברית, וכבר בפתיחה די ברור שזה לא רק משבר גיל: יש לו קשיים שמתבטאים ביחסיו עם אשתו שרון (טרה מאלן, אשתו של קופרר בחיים האמיתיים), וגם עם בתו דייזי (קתרין מאלן קופרר, שוב בתם של השניים בחיים האמיתיים), מתבגרת שבעצמה עוברת משהו לא סימפטי. כשכל זה ברור לנו עובר הפוקוס של הדרמה כולה להרפתקה שאליה נשאב דן כמעט בעל כורחו: השתתפות בהפקה חובבנית של "רומיאו ויוליה".
לגלות יותר מזה יהיה ליצור ספוילרים בדיוק איפה שהבמאים-כותבים אלכס תומפסון וקלי או'סאליבן ("פרנסס הקדושה") עשו עבודה באמת מושלמת של עריכת סיפור, אז לא ניכנס לזה. אבל אם תיתנו לעצמכם את המתנה של צפייה בדרמה הקומית הקטנה והנפלאה הזאת, הנה משהו לשאול את עצמכם אחרי שהאורות יידלקו: נכון ששום דבר מזה לא היה עובד, אבל בכלל, אם מה שאנחנו למדים על המשפחה הזאת היה נפרש בפנינו באיזשהו סדר אחר? נו, אז מש"ל. (תומר קמרלינג)
סופר/מן: סיפורו של כריסטופר ריב (Super/Man: The Christopher Reeve Story)
2024, ארה"ב ובריטניה, 104 דקות
זאת גם שאלה של דור. אם הייתם בגיל הנכון (או הייתם בכלל) ב-1978, כש"סופרמן" הגיע לבתי הקולנוע והסלוגן "תאמינו שאדם יכול לעוף" התברר כמקרה של אמת בפרסום; אם ב-1995 שמעתם שכריסטופר ריב משותק מהצוואר ומטה ושאלתם את עצמכם אם זאת בדיחה או מה דה פאק; אם כעבור תשע שנים הרגשתם קצת מרוסקים כשריב הלך לעולמו, וכעבור עוד שנה וחצי סירבתם להאמין שאשתו דנה מתה מסרטן ריאות למרות שלא עישנה מימיה - ואם ב-2014 החסרתם פעימה כי רובין וויליאמס, החבר הכי טוב של ריב, נטל את חייו - אז אני חושב ש"סופר/ מן" יכה בכם חזק. אבל יש לי הרגשה שאפילו מי שגדלו על סופרמנים אחרים לגמרי יראו כאן משהו מיוחד.
הבמאים איאן בונהוט ופיטר אטדגי עוטפים ב-104 דקות את הסיפור של ריב על שלל היבטיו והשלכותיו, ובאופן שאינו מובן מאליו, אינם מסתפקים בתיאורי גבורה אלא גם צוללים לתוך המשברים ומביעים ביקורת על היבטים מסוימים בחייו של ריב שהיו פחות הרואיים. ובעוד שקטעי הארכיון עושים את שלהם, הריאיונות עם ילדיו הם אלה שגונבים את הסרט.
אני לא זוכר מתי סרט דוקומנטרי - ועוד כזה שמספר סיפור שאני מכיר מלכתחילה כל פרט שמדובר בו - גרם לי לבכות ככה, וזה באמת גם עניין של דור. אבל "סופר/מן" הוא פשוט חוויית צפייה מיוחדת, לא משנה איזה שחקן באיזו גלימה שכנע אתכם שאדם יכול לעוף. (תומר קמרלינג)
סופרמן (Superman)
1978, ארה"ב, 143 דקות
באורח הולם מאוד, "סופר/מן" מוקרן בחיפה לצד "סופרמן" המקורי מ-1978 - וזאת הזדמנות נהדרת לצפות בו על מסך גדול, בין אם בשם הנוסטלגיה, על תקן השלמת השכלה או בבחינת "והקרנת לבנך" או לבתך.
מן הסתם אין צורך לספר במה מדובר, אבל הנה משהו שראוי להיאמר: "סופרמן" הוא לא רק הסרט המכונן של ז'אנר גיבורי העל, אלא גם יצירה עם קלאסה לא נורמלית שנראית היום אפילו יותר טוב מאשר בזמן אמת. הקצב אולי איטי בסטנדרטים של ימינו, האפקטים הם אובייסלי דאשתקד, אבל בין הפסקול המושלם של ג'ון וויליאמס להופעות החדות של ריב, ג'ין הקמן בתפקיד לקס לותור ומרגו קידר כלויס ליין, ריצ'רד דונר ביים קלאסיקה בכל המובנים האפשריים של המילה. (תומר קמרלינג)
עד שיצא עשן לבן (Conclave)
2024, ארה"ב, 120 דקות
לפני כשנתיים גרם "במערב אין כל חדש" לתעופת מוחות גורפת, לרבות מוחו של הח"מ. השנה חזר הבמאי אדוארד ברגר עם סרט שבו כבר הוטלה עליו חובת ההוכחה שהוא לא איזה פוני-של-טריק-אחד, ותשמעו: הוא לא.
"עד שיצא עשן לבן", שמבוסס על רומן מאת רוברט האריס, הוא סיפור על תהליך הבחירה באפיפיור חדש (ובדיוני, כמו קודמו שמותו פותח את הסרט, אבל הכל מבוסס על האופן שבו העניין אכן מתנהל בוותיקן). מי שמנווט את העניינים הוא הקרדינל לורנס (רייף פיינס באחד מתפקידיו הגדולים, וזו לא תחרות קלה); אלא שלורנס בעצמו נמצא בעיצומו של משבר אמונה אישי, ומי שמסתמנים בתחילה כמועמדים בעלי הסיכויים הטובים ביותר להתיישב על הכס הקדוש לא הופכים את החיים שלו לקלים יותר או נותנים לו סיבות טובות להאמין, במה שלא יהיה.
סטנלי טוצ'י וג'ון לית'גו נהדרים בתפקידי משנה בדרמה הזו שהיא תכלס מותחן פוליטי, וכזה שהרוב המוחלט של המתרחש בו הוא שיחות; לא יכול להיות סרט שונה יותר מ"במערב אין כל חדש", אבל ברגר עושה כאן דברים לא פחות מרשימים, לא פחות חדים. זה אחד הסרטים המדוברים של השנה ואחד המועמדים הבולטים לכל הפרסים הגדולים - ומאוד בצדק. (תומר קמרלינג)
כאב אמיתי (Real Pain)
2024, ארה"ב, 90 דקות
האם שחקנים מעצבנים יודעים שהם מעצבנים? אם לשפוט על סמך "כאב אמיתי", שג'סי אייזנברג כתב וביים וגם ממלא בו את אחד משני התפקידים הראשיים, התשובה היא כן. אייזנברג לא רק ליהק את עצמו לתפקיד של גבר מעצבן בשם דיוויד, אלא גם העמיד את דמותו מול זו של בן דודו בנג'י (קירן קאלקין), שכל הקטע שלו הוא שאנשים חושבים שהוא פשוט מקסים.
שני הגברים הצעירים טסים ביחד לפולין בעקבות מותה של סבתם, ומה שאמור להיות טיול שורשים - כחלק מקבוצה שחבריה מכירים זה את זה רק כשהם כבר על אדמה פולנית - מתפתח למשהו אחר. צריך קצת סבלנות עד שהמשהו הזה אשכרה מציג את עצמו, אבל בפירוש שווה לחכות לו.
"כאב אמיתי" הוא סרט קצת מתסכל, לוקח לו קצת יותר מדי זמן להיעשות מעניין ואז נדמה שהוא קצת נתקע בניוטרל - אייזנברג כתב אותו על סמך אירועים שקרו במשפחתו, וייתכן שחלק מהבעיה הוא בחירות תסריטאיות שנעשו כי "זה מה שקרה במציאות" - אבל יש בו מספיק כנות רגשית וסצנות מוצלחות בשביל לעקוף את המכשולים האלה. (תומר קמרלינג)
5 בספטמבר (September 5)
2024, גרמניה, 94 דקות
מינכן 1972. צוות השידור של רשת ABC מסקר לייב את האולימפיאדה כשאנשי ספטמבר השחור חודרים לכפר האולימפי והופכים כיסוי של אירוע ספורט לשידור של אירוע טרור.
סרטו של טים פלבאום עושה דבר מעניין מאוד כשהוא מביט על הסיפור הספציפי הזה דרך הפריזמה של התקשורת, אבל שני דברים מונעים ממנו לתפוס עוצמה אמיתית: ראשית, הוא מבוים כמו סרט טלוויזיה. זה כאילו "נכון" לנושא ולתוכן, אבל זה עדיין לא ממש קולנוע. שנית, הלב הדרמטי כאן הוא ההחלטות שנלקחות בחדר הבקרה על ידי מי שעוברים המרה-אינסטנט מספורט לחדשות והטעויות שהם עושים בסיטואציה - וזה לב שפועם בדופק נמוך מדי בשביל לסחוב את הסרט. כלומר כן, יש כאן כמה קונפליקטים מעניינים ולפחות החלטה איומה אחת, ופיטר סארסגארד בהחלט עושה עבודה סולידית בתפקיד הראשי, אבל גם במונחים דרמטיים התחושה היא של יצירה שכאילו נועדה למסך הקטן.
קשה לי לדמיין צופים ישראלים שממש ישנאו את "5 בספטמבר" או לגמרי ישתעממו ממנו, אבל לצאת מהבית בשבילו? מה אני אגיד לכם. (תומר קמרלינג)