עוד לפני שלוחצים פליי בפעם הראשונה על האלבום "מיץ למקס", פרי חזונם ויצירתם של אנשי ההיפ הופ תומר גרשנמן ומתן שרון, העטיפה מרמזת לנו על משהו מוכר. בכל זאת, מי בישראל לא שתה בחייו טרופית. לא זו כוונת הראפר, כמובן. בפרויקט השאפתני של שני חברי הילדות, נקטר ההיפ הופ המקומי מכיל בשלוק אחד 71 אומנים, 19 מפיקים וריכוז גבוה מאוד של תשוקה לראפ ומוזיקה.
בתהליך שארך שנתיים, עד ליציאתו של האלבום לפני כשבועיים, הם הפגישו בין כוכבים גדולים בסצנה, בהם טונה ורביד פלוטניק, עם ראפרים מבעבעים כמו בוי אצ'י וליעד מאיר, שפריצתם למרכז התודעה, כך הם מעריכים, היא רק עניין של זמן. הנוסחה מזכירה את האג'נדה שמתווה גרשנמן בתוכנית ההיפ הופ הרדיופונית "ג'יגה ג'וס" בהגשתו מדי שבוע בתחנת "קול האוניברסיטה" (לשעבר הרדיו הבינתחומי). "התוכנית המקורית הייתה לפתוח ערב בבארבי לציון עשור לתוכנית", הוא אומר, "פרצה הקורונה, ואחרי כמה שנים החלטנו שננסה לעשות משהו אחר, בלי להיות תלוי בדדליין של הופעה".
מתן שרון, עיתונאי היפ הופ, סגן עורך "טיים אאוט" ומגיש "יו! הפודקאסט" לצידו של גרשנמן, מספר על החזון השאפתני, והתוצאה שלדבריו הייתה גדולה יותר ממה שהשניים חזו: "הרעיון היה ליצור פיסה מוזיקלית שיכולה להיקרא אלבום ומחברת בין אומנים ומפיקים שונים במקשה אחת. באותה מידה היינו יכולים להיות עם שישה שירים ועשרה אנשים. לאורך הדרך למדנו שאנחנו יכולים לחלום בגדול יותר, וככל שהדבר התגבש זה התפתח אפילו מעבר למה שציפינו". קצרה היריעה מלציין את שמות כל המשתתפים באלבום. על קצה המזלג: פלד ונונו, ג'ימבו ג'יי ועדן דרסו, כהן ואורית טשומה, טדי נגוסה, סימה נון, מיכאל סוויסה וגם מושונוב, הפנר, אברהם לגסה, שקל, להקת "שאזאמאט", ואפילו גורי אלפי אחד.
מאיפה מתחילים? איך מגייסים את כולם?
מתן: "וואטסאפ וטבלת אקסל ענקית שגרש (הכינוי המקוצר לגרשנמן) ניהל ביד רמה. גם אני וגם גרש נמצאים בקהילה הזו, וככאלה - האומנים הבכירים ביותר באלבום הם אנשים שגדלנו איתם או הערצנו אותם. חוץ מזה, יצרנו לא מעט קשרים בפן התקשורתי, ואנשים סומכים עלינו כנראה. כשגרש קורא להם להגיע, אז כבר יודעים שהוא מנהל משהו שיוביל לתוצאה טובה ומגניבה".
תומר: "אני פוגש את האומנים האלה כמעט כל שבוע בתוכנית רדיו שלי. זו מערכת יחסים שאנחנו בונים איתם, ויש לנו כבר רקורד עבודה משותף".
"מיץ למקס" נוצר כולו בהשראת חומרים שהשניים גדלו עליהם בנעורים. המבנה מתבסס על שני אוספי ההיפ הופ המצליחים "מיקרופון למקסימום" שיצאו בתחילת שנות ה-2000, וכן הדיסק המחתרתי "ישראלים עצבניים אחד אחד" שרשם תקדים ב-1997. "ההשראה ישירה משום שרצינו ליצור אלבום מהסוג שאהבנו", מתרפק מתן. "אנחנו זוכרים כמה התלהבנו בגיל 16-15 כשהיצירות הקודמות יצאו, וכמה האזנו להן ואיך עף לנו המוח בכל שיר. פתאום אתה שומע קולות אחרים, סגנונות שונים, מגיע לך ראפר משום מקום שאתה לא חושב שמתאים בכלל בשיר מסוים והוא מגניב אותך. ספציפית שיר הסיום של 'מיץ למקס' מרפרר ישירות לשיר הסיום של 'מיקרופון למקסימום' עם אותו רעיון - להביא מלא ראפרים צעירים ולא מוכרים, לזרוק אותם בשיר אחד ולתת להם להתחרות".
"ושם האלבום, כמובן, גם מרפרר ישירות לזה", משלים תומר. "בזמנו היינו מכנים את מיקרופון למקסימום בקיצור 'מיק למקס', אז לקחנו את המיץ מג'יגה ג'וס וחיברנו אותו עם מקס. ככה נוצר השם מיץ למקס".
איך נבנו החיבורים בין הראפרים?
תומר: "התחלנו עם הרצוי, חיבורים שהגניבו אותנו וחשבנו שיעבדו יחד. אחר כך דברים השתנו, אומנים זזו משיר לשיר, אחרים התווספו, אבל הייתה לנו רשימה בסיסית מההתחלה".
מתן: "הרשימה הייתה הבסיס הרעיוני, אבל השוני היה משמעותי בסופו של דבר. אתה מדמיין מפיק, מקבל את הביט שלו, ואז הוא לא בהכרח יושב טוב לראפר שרצית. תמיד היה עניין של התאמות, וגם רצינו שהראפרים ירגישו בנוח וישתפו פעולה עם אנשים שמגניבים אותם בשיר. לפעמים היו מקרים שהיינו צריכים להדליק ראפר על אומן אחר שהוא לא מכיר".
היה מישהו שרציתם שייקח חלק וזה לא הסתייע בסוף? מישהו חלילה סירב?
מתן: "ברור. בפרויקט של 71 אנשים, תמיד יהיו כמה וכמה אומנים שרצינו וזה פשוט לא הסתדר מטעמי לו"ז או חוסר התאמה אומנותית. יש ראפרים שלא נכנסו לפרויקט, וגרש אומר שאפשר לעשות עם כולם אלבום שני מצוין. היו כאלה שנלחמנו עליהם שישתתפו, אבל בשורה התחתונה רצינו שכל מי שייקח בזה חלק ירצה להשתתף. שייכנס למוד שלנו. זה לא רק 'בואו לעשות אצלנו שיר', אלא לאתגר קצת עם ביט שונה או אומנים שהם לא רגילים בהכרח לעבוד איתם. זה מה שחיפשנו ואני חושב שכל מי שמופיע באלבום יצא להרפתקה וניחן בתכונות האלה".
"יש שמות שחסרים לנו, יש שמות שלא חסרים לנו"
האלבום חולק כבוד לדמויות משפיעות שעיצבו את ההיפ הופ הישראלי לדורותיו, מסולני "הדג נחש" ו"בלקן ביט בוקס" שאנן סטריט ותומר יוסף (בהתאמה) ועד המפיק המוביל אורי שוחט, שעבד עם סאבלימינל והצל לפני שני עשורים. צמד השותפים המוזיקליים שחרטו על דגלם את ההיפ הופ הציוני, אך היעדרותם מהליין-אפ בולטת. "היפ הופ ציוני זה מונח שנזרק לחלל ברצון של חלק מהראפרים, בהם סאבלימינל", מסביר מתן. "אנחנו לא עושים היפ הופ ציוני, אלא ישראלי. זו הבדלה חשובה בעיניי כי המטרה בעינינו בהיפ הופ שיהיה מקום לכולם. כבר המון שנים שזו הגישה וזו ההבנה בהיפ הופ המקומי. גם סאבלימינל וגם מוקי, שניהם גיבורי ילדותינו, לא נמצאים באלבום הזה. לא תמיד אפשר להגיע לכולם, לפעמים מתחילים לעבוד וזה לא מסתדר. יש שמות שחסרים לנו, יש שמות שלא חסרים לנו, ומי שנמצא באלבום הזה הוא מי שהכי רצינו".
אז כשאתה מתעקש על המינוח "היפ הופ ישראלי" ולא "ציוני", אני מבין ממך שהצל הוא לא חלק מהעניין.
מתן: "לא, להצל לא היה מקום באלבום. מתי בפעם האחרונה הוא הוציא שיר? או הוציא שיר טוב? הוא עסוק בדברים אחרים, ואנחנו רצינו לעבוד עם אומנים רלוונטים שמעניינים אותנו ואהבנו אותם".
המפיק המוזיקלי רועי דורון, שניהל אומנותית את הפרויקט ומנגן בין השאר עם הראפר ג'ימבו ג'יי ולהקת "ספא", מציין: "תאמר יותר חסר לנו, לדוגמה". שרון וגרשנמן מהנהנים בהסכמה כאשר מוזכר שמו של המוזיקאי והפובליציסט הפלסטיני תאמר נפאר, שיצירתו והופעותיו הפומביות גררו ביקורת לא אחת.
השאלה אם מהצד השני של המתרס הוא היה מעוניין להשתתף בפרויקט שכולו היפ הופ ישראלי?
רועי: "אחרי 7 באוקטובר, לא בטוח".
תומר: "שיתפנו פעולה יחד בעבר כשהוצאנו רמיקס לשיר 'סרט ערבי' של טונה. המציאות השתנה גם מבחינתם מאז המלחמה, בטח אם מדובר באומנים עם קהל בעולם הערבי. אני מניח שזה חלק מהשיקולים".
דורון הצטרף לפרויקט כשהרוב המוחלט של השירים כבר הוקלט. לדבריו, הוא הופקד בעיקר על מקצה השיפורים וסייע לשרון וגרשנמן להתבונן בפרויקט ממבט על. "עזרתי להם לראות את התמונה המלאה, איך כל השירים מתכנסים לתוצר אחד והאופן שבו זה יגיע למאזינים בסוף", הוא מספר. "ניסינו ליצור גוון אחיד לאלבום. כלומר, גם למקסם רעיונות וגם לתת צבע שיגרום לפרויקט להישמע כמו אלבום ולא כמו אוסף. ימים יגידו אם הצלחנו, כרגע ההרגשה חיובית".
"מבחינתנו רועי היה הדבק שהגיע בסוף כדי לחבר ערימה של ורסים וביטים לשירים של ממש, ואז לאלבום של ממש", אומר מתן. "זה אלבום עם אמירה שבא להכיל את 30 שנות ההיפ הופ הישראלי, אבל עם שירים מקוריים שיוצאים לראשונה". רפרנס נוסף, לדברי תומר, אלה אלבומיו של דיג'יי קאלד, מי שהחל את דרכו כדיג'יי ושדרן רדיו בניו אורלינס ובפלורידה בשנות ה-90 וידע להמר נכון על כוכבים בפוטנציה. "קאלד לא ראפר בשירים שלו, אבל הוא כן הבמאי שלהם".
אתם אומנם לא שרים באלבום, אבל כן משתתפים בקטע פריסטייל שבו מתארחים קוואמי (אייל פרידמן), לירון תאני וגורי אלפי. לי זה היה נשמע כמו בדיחה פרטית.
תומר: "באלבומי היפ הופ, במיוחד אלה שאנחנו גדלנו עליהם, הייתה מסורת של סקיט - כמו מערכון קצר. גם בישראל זה קרה, באלבום של 'פרודוקס' למשל (לשעבר הרכב היפ הופ פתח-תקוואי שכלל את הראפרים רביד "נצ'י נצ'" פלוטניק, שמשון "צ'יצ'ו" אדמה, שמואל "אריסטו" יוסף ואייל "שקל" דוידי). חשבנו איך לפצח את זה, וידענו שאם יהיה מקום שבו ישמעו את הקול שלי ושל מתן, זה יקרה בסקיט".
מתן: "זה כן סוג של בדיחה לחובבי היפ הופ ישראלי. מה שאהבנו באלבומים שגדלנו עליהם, זה שלפעמים היו בדיחות פרטיות שלא לגמרי הבנת וזה מה שסיקרן אותך להיכנס ולבדוק מי הם לירון תאני וקוואמי ומה זה 'עסק שחור' (תוכנית ההיפ הופ המיתולוגית שהגישו וערכו השניים בגלגלצ). זו הדרך שלנו להכניס את הקהל לעולמנו, ורצינו למצוא דרך להביא את עצמנו באלבום באופן שלא ירגיש מאולץ. בגלל שהפרויקט הוא מחווה לאלבומים קודמים, חשבנו גם לתת מחווה לאותם רגעים מוזרים שלנו כילדי היפ הופ".
תומר: "וגם להתבזות קצת בראפ גרוע, כי למה לא".
"אנחנו לא עושים היפ הופ ציוני, אלא ישראלי. זו הבדלה חשובה כי המטרה בעינינו בהיפ הופ שיהיה מקום לכולם"
מתן שרון
היפ הופ בימי מלחמה
שרון וגרשנמן מטפחים קשר חברי ומקצועי בן יותר מ-20 שנה, שנשען ברובו על אהבה ותשוקה בלתי נגמרת להיפ הופ. אינטרנטית הם הכירו בפורום מוזיקה שחורה באתר הקהילתי "תפוז", ובעולם האמיתי ב"ג'י ספוט" בכיכר אתרים בתל אביב, שהיה מועדון ההיפ הופ הראשון בישראל. "באותה תקופה קהילת ההיפ הופ בישראל הייתה קטנה מאוד, אנחנו מדברים על 500-400 איש", מסביר מתן. "לכן היו נקודות מפגש - אם זה הפורום באינטרנט להתדיין או המסיבות והמועדונים. הקשר בינינו לא רק נשמר לאורך השנים אלא התחזק כי זיהינו שיש לנו משימה דומה בחיים: להכיר לאנשים היפ הופ ישראלי, ולגרום להם להבין ולאהוב אותו. גרשנמן עושה את זה ברדיו, אני בעיתונות, וגם הטעם והסגנון שלנו די זהים. ככה גם התפיסות שלנו בנוגע לתרבות הזו והחלק שלנו בתוכה. זה הפך לשותפות, ופאק איט, אני ניהלתי את טקס החתונה של הבנאדם".
כמו אלבומים רבים אחרים, "מיץ למקס" יוצא עדיין על רקע המלחמה המתמשכת. איך הייתם מתארים את המצב של ההיפ הופ הישראלי בימינו?
תומר: "כשאנחנו מדברים על נסיקה או דעיכה בהיפ הופ הישראלי, אנחנו מדברים מבחינתי על תחילת שנות ה-2000 שאותה אני מכנה תקופת ימי הביניים. אחרי סאבלימינל והגל שהוא התחיל, הייתה הצפה של חומרים לא ממש ברמה, בלי לציין שמות. לקהל הייתה תחושת מיאוס מההיפ הופ, ואז במשך שנים בקושי שמעת אותו. זה התחיל להיבנות מחדש במחתרת, ועם העלייה שאותה אפשר לייחס בעיקר לטונה ופלוטניק. מאז יש נסיקה, ואני לא מזהה עדיין נפילה. להפך, אני רק רואה את הדבר הזה הולך ומתגוון. בחו"ל יש הטוענים שחלה ירידה מסוימת, אבל בארץ אני חושב שאנחנו רק ממשיכים לעלות".
בשיר החדש "סופרמן" של עידן עמדי, שבו רביד פלוטניק היה מעורב בעיבוד, עמדי אפילו מראפרפ שם.
מתן: "אחרי שנים של נסיקה שהגיעה לשיאים יפים ומרשימים, עכשיו אנחנו בשלב שבו ההיפ הופ מתחיל להתפזר בתרבות הישראלית בצורה הרבה יותר הומוגנית. עידן עמדי הוא דוגמה אחת, אבל אפשר לשמוע את זה גם אצל סטטיק במחוזות הפופ, אודיה במוזיקה המזרחית, ואפילו כשהראפר שרק מצטרף לשיר של עומר אדם".
"מאז ומתמיד, ההיפ הופ היה ז'אנר מכיל. הוא מסמפל מכל סגנונות המוזיקה, ולכן הוא גם יכול לאמץ אותם לחיקו. במקביל, אני חושב שיש תסיסה מטורפת מתחת לפני השטח. אחת הסיבות שיצרנו את האלבום הזה, אלו אותם אומנים רבים שלא מקבלים חשיפה ורצינו להכיר אותם לקהל. כל אחד מאיתנו יכול לציין חמישה אומנים שמתארחים באלבום והולכים להיות גדולים בעוד חמש שנים. אז גם אם יש תחושה של ירידה מסוימת, זו הרבה יותר התרגלות לשנת מלחמה מאשר מה שקורה בתרבות עצמה".
תומר: "אומנם יצא בעקבות המלחמה, אבל גם שיר השנה במצעד של גלגלצ היה 'חרבו דרבו' של נס וסטילה".
"עוד לפני שיצא השקל הראשון, הלכתי לאבא שלי. אמרתי לו - זה לא פרויקט שנתעשר ממנו, זה כן אלבום למען המורשת"
תומר גרשנמן
זה לא סוד שאין כסף גדול בתעשיית המוזיקה בארץ. מאיפה בכלל מגיע המקור הכלכלי לצאת איתו לדרך?
תומר: "אין לי בעיה להגיד שעוד לפני שיצא השקל הראשון, הלכתי לאבא שלי ודיברתי איתו על הנושא. אמרתי לו שאני רוצה ללכת על הפרויקט הזה, ושאצטרך את הגב שלו. גם ציינתי בפניו שזה לא פרויקט שנתעשר ממנו, אבל כן אלבום למען המורשת שיהיה כאן כדי להישאר". מתן מציין כי "לא רק אבא של תומר מימן, גם הוא בעצמו שילם לא מעט".
תומר: "נכון, אבל ידעתי שאם יש לי עזרה וגב כלכלי, אז אני יכול ללכת על זה. אני רוצה להודות לאבא שלי בהזדמנות הזו, זה לא הרקע שלו והוא לא בא מתחום המוזיקה, אבל הוא נתן לי אור ירוק להרפתקה הזו. ידענו שזה יהיה יקר, אבל לא ידענו עד כמה, עם הבלת"מים שצצים. בסופו של דבר, יש חלוקה מסוימת ברווחים בין האומנים, אבל העובדה שיש לנו את ההיכרות ומערכת היחסים איתם, זה חלק גדול ממה שאפשר לדבר כזה לקרות. שהם הבינו מה המטרה כאן".
רועי: "האומנים באו בהתנדבות או תמורת סכום סמלי לטובת החלום המשותף. כשתומר ומתן סיפרו לי על החזון, זה נשמע כמו רעיון מופרע שאי אפשר היה לסרב לו. גם היה מרגש לראות כמה אנשים השקיעו בחלק שלהם למען התוצר. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אין כאן שום אינטרס מלבד אהבה לדבר".
מתן ותומר, אתם רגילים להיות בצד שמסקר יוצרים, שירים ואלבומים. איך מבחינתכם החוויה להיות האנשים שמקבלים תגובות וביקורות?
מתן: "כיף מאוד כי האלבום טוב יותר מכל מה שיכולנו לדמיין וגם הביקורות טובות. תאר לעצמך מה זה שדרן רדיו ומבקר מוזיקה שמוציאים אלבום גרוע. היו צוחקים עלינו. אתה יודע איך השמות והקריירות שלנו היו נמחקים?"
"הייתה לי תהייה אם ינסו לסגור איתנו חשבונות", אומר גרשנמן בחיוך. "אם מישהו שלא אירחתי אף פעם בתוכנית ינצל את זה כדי לנגח. וואלה, בינתיים לא קרה". מתן מוסיף: "אני עדיין מחכה לביקורת הקוטלת מהצל".
"בניגוד לאלבומים אחרים שיוצאים כל הזמן, דווקא היה סיכוי גבוה שזה יתקבל באכזבה", מעריך רועי. "כמעט מתבקש שפרויקט יומרני בסדר גודל כזה לא יעמוד בציפיות של אנשים. התגובה הכי טובה שקיבלתי עד עכשיו הייתה של ראפר מוכשר בשם יובי, שאני עובד איתו והוא לא נכנס לאלבום, שכתב לי: 'אוף, אני מת לשנוא את האלבום הזה אבל הוא כזה טוב'".