מי שכבר צפו בפרקים הראשונים של העונה החדשה של "המפקדת", שעלתה השבוע בכאן 11, מבינים שזהו לא אותו מייקי שהכרנו. קו העלילה שלו משני אך לא פחות מעניין בהשוואה למפקדות האחרות בסגל, ומפרק לפרק מתחזקת ההערכה כי אחרי התרגיל המסריח שסידרה לו צליל בסוף העונה הקודמת (נימנע מספוילרים), מעתה הוא מתכוון לדאוג לעצמו. "אפשר לומר שבעונה הקודמת הוא התנהג כמו פראייר בכל מיני סיטואציות", אומר השחקן מיכאל זפסוצקי שמגלם סמל מחלקה, זאת למרות שבחייו האישיים הוא מעולם לא עלה על מדים. "מייקי לא עבר משבר, או לפחות לא ראינו משבר, ובעונה הזו הייתה לי הזדמנות להראות את מייקי כשהוא נשבר. מה קרה לאנרגיה שאיתה הוא נכנס לבסיס בהתחלה. אנחנו נחשפים לצבעים חדשים ושונים שלו".
בעונת הסיום של "המפקדת" יש תגלית של פעם בשנה
"המפקדת", פעמיים ברצף זוכת הדרמה הקומית הטובה ביותר בטקס פרסי הטלוויזיה, היא כשלעצמה סדרה אהובה ופופולרית במיוחד. בני ובנות דור ה-Z הישראלי יכולים לזהות בה את עצמם בשירות הצבאי די בקלות, בעיקר משום שהסדרה - בניגוד ליותר מדי סדרות אחרות - מספקת מבט ריאליסטי על יחסי אנשים (ובעיקר נשים) במסגרת הצבאית, על כל חוסר ההיגיון, השביזות והטוסט גבנ"צ שבה. גם אם לא מדובר בסדרה לוחמנית, כזו שמאיימת על אויבים "אנחנו כבר נראה לכם מה זה", החזרה לסט הצילומים בנובמבר האחרון לא הייתה קלה יותר.
"צילמנו את העונה בתקופה מסובכת", אומר מיכאל (21) שמתגורר בעשור האחרון עם משפחתו בלוס אנג'לס ונחת בארץ בספטמבר לקראת תחילת הצילומים. "כשאני חוזר לתקופה הזו, המחשבות לא עוסקות בצילומים, אלא במה שכולנו עברנו באותו זמן ועדיין ממשיכים לעבור. נהנינו עד כמה שיכולנו על הסט, אבל זה לא היה העיקר באותה תקופה".
"בסוף ספטמבר התחלנו חזרות, ככה שב-7 באוקטובר כבר הייתי בתל אביב", הוא נזכר. "באותו שבוע החברים שלי ואני רצינו לנסוע לנובה, ובסופו של דבר לא נסעתי כי לבן דוד שלי היה יום הולדת באותה שבת. במקום לנסוע עם חברים שלי, נשארתי בבית של בני דודים שלי שהתארחתי אצלם, ותוך כדי השבת ב-7 באוקטובר חגגנו יום הולדת לבן דוד שלי. הסיטואציה הייתה מוזרה - בחדר אחד הטלוויזיה עם החדשות הייתה דלוקה לכל ההורים, בחדר השני הילדים המשיכו לחגוג, ורצנו לממ"ד בין לבין בזמן האזעקות. החברים שלי שנסעו למסיבה ניצלו כולם במזל גדול, הם חזרו עם סיפורים לא נורמליים".
"אימהות ניגשו להורים שלי ואליי ואמרו: 'אבחנתי את הבן שלי בזכות הסדרה'"
הוא היה בן 11 כשאביו קיבל הצעת עבודה בעמק הסיליקון, שבעקבותיה עברה המשפחה לקליפורניה. אך במקרה המיוחד של מיכאל, הוא הופיע על מרקע הפריים טיים של ערוץ 2 כבר בגיל 5, כאשר שיחק בשתי עונות של "פלפלים צהובים" את עומרי אוחיון, ילד גאון מוזיקלי שמתגלה כלוקה באוטיזם. "מהזווית שלי, באותם ימים, זה היה כמו חוג", הוא מספר על החוויה החיובית. "רוב הצילומים היו בקיץ, וגם הייתה עונה עם חפיפה לבית ספר: הייתי מסיים לימודים, נכנס למונית, נוסע לסט, מצלם עד מאוחר, וחוזר שוב לבית ספר למחרת. היה לי מדהים, אבל אני לא חושב שהבנתי ממש את קונספט המשחק. ידעתי שאנחנו מצלמים סדרת טלוויזיה, בעיקר באתי ליהנות".
הבנת שאתה משחק ילד אוטיסט?
"יוצרת הסדרה קרן מרגלית כתבה את הסדרה בהשראת הסיפור של בנה שאובחן כאוטיסט. במקרה גם קוראים לו מיכאל. לפני שהתחלנו לצלם נפגשנו שנינו כמה פעמים, שיחקנו ביחד, וקרן ביקשה ממני לשים לב לכל מיני דברים. עבדתי איתה על כל מיני טריגרים פיזיים למען הדמות. התחלתי לזוז קצת שונה, אולי להסתכל על דברים קצת אחרת. אבל אני לא חושב שהיו רגעים לפני סצנות שאמרתי לעצמי - אוקיי, עכשיו אני מתחיל לשחק אוטיסט".
"אני גאה מאוד בפרויקט הזה ובאימפקט שהסדרה יצרה. מעבר לזה שהסדרה הייתה טובה בעיניי, היא גם הייתה קטליסט להעלאת מודעות לנושא. היו לא מעט סטיגמות, עדיין יש, והסדרה פתחה את העיניים לכך בתרבות הישראלית. רואים בה את כל הצדדים ואנשים ממש למדו ממנה. אני זוכר שבאותה תקופה היו אימהות שניגשו לקרן, להורים שלי ואליי ואמרו: 'אבחנתי את הבן שלי בזכות הסדרה'. זו הסיבה למה אני עושה את זה. זו הסיבה למה אומנות קיימת מבחינתי. אחרי שעלתה הסדרה, בשלב מסוים כל בית הספר דיבר על זה והייתה הרבה התרגשות. היו גם לא מעט ילדים שלא ידעו איך להכיל או איך לגשת לזה ששיחקתי אוטיסט. לפעמים זה היה קצת קשה".
עם המעבר לחוף המערבי של ארצות הברית, זפסוצקי כבר האמין שלא יחזור לשחק. "מבחינתי היה את 'פלפלים' וזהו. ושוב, אני גם לא חושב שהבנתי עד הסוף מה אני עושה. לא התאהבתי אז במשחק, אלא בנוכחות על הסט עם מבוגרים שמסתכלים עליי ומדברים איתי בגובה העיניים. בגיל 14 ראיתי את סדרת הקומיקס 'הפלאש' עם גרנט גאסטין, וממש התלהבתי ממנה. ואז אמרתי לעצמי - וואלה, אני חושב שאני יודע איך עושים את זה. אני לא יודע למה זה קרה לי דווקא עם 'הפלאש', זו סדרה טובה אבל אין בה משהו מיוחד. משם נרשמתי לסטודיו למשחק, חתמתי עם הסוכן הראשון שלי באל איי, חזרתי לאודישנים וככה זה התגלגל".
אחרי שסיים את לימודיו בתיכון, הוא המשיך ללימודי משחק באוניברסיטת צ'פמן עד שראש החוג הציבה בפניו דילמה: "רציתי מאוד לעבוד וביקשתי ממנה שתעזור לי. היא אמרה לי שאני צריך לבחור, או שאני פורש והולך לעבוד או שאני נשאר איתם. החלטתי לעזוב, ואחרי שנה טסתי לארץ לצלם את העונה הראשונה של 'המפקדת' ואת סדרת הנוער 'אינפינטי'. אם אתה מפספס הזדמנות אחת אתה לא יודע מתי תגיע עוד אחת, בעיקר במקצוע הזה. אני עדיין לומד, פשוט במסגרת שגם רוצה שאצליח במקצוע הזה".
ובהתאם, מיכאל השתתף בכמה פרויקטים בארץ וגם מעבר לים. האחרון שבהם, שסיים לצלם לא מזמן, הוא סרט האימה Still Ohio על ארבעה תלמידי קולג' שיוצאים לרוד טריפ מניו יורק עד לניו אורלינס, ובדרך עוברים באוהיו. אלא שבאותה נקודה באוהיו, הם ממשיכים להגיע לאותה תחנת דלק ונכנסים ללופ שממנו לא בטוח שייצאו.
הוא גם צילם בשנה שעברה את הסרט הקצר GEVER לצידו של אורי פפר, במה שהפך למפגש איחוד בין השניים אחרי שפפר גילם את דודו אבישי ב"פלפלים צהובים". גם בסרט הזה, קו-פרודוקציה בין ישראל לניו יורק שמתקרבת לסיום הפוסט-פרודקשן, מגלם זפסוצקי חייל שמגיע הפעם מבית דתי. "זו אחת הדמויות הכבדות שיצא לי להיכנס אליהן עד עכשיו", הוא אומר. "הסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים שאליהם נחשף בן דוד של הבמאי בשירות הצבאי. גם לפני המלחמה זה היה רלוונטי, ולצערי אני לא חושב שקשה למצוא בחורים צעירים עם סיפור כמו של יוסי. בגיל כזה לקבל החלטות קשות כאילו זה רגיל ונורמלי להיות בסיטואציות כאלה, בזמן שזה לא. על זה הסרט שלנו, ואיך מתמודדים עם דבר כזה שנופל עליך ואיך אתה ממשיך להיות אדם מלא אחרי זה". בחו"ל הוא השתתף לאחרונה בסרט העלילתי Unspoken, שעוקב אחרי נער יהודי בארון בקהילה דתית שמוצא מכתב אהבה שכתב גבר אחר לסבו.
כישראלי לשעבר וכיהודי בתפוצות, השתנה משהו בגישה שלך מאז המלחמה?
"כשרק עברתי לכאן היה לי סוג של דיסטנס כלפי יהודים אמריקאים. הרגשתי שזה לא אותו הדבר כי לפעמים הזהות שלהם היא היהדות. אני יהודי, אבל בגלל שכולנו בארץ יהודים אז כישראלי שעובר לחו"ל אתה לא עושה מזה עניין. בחו"ל כן, והיה לי קשה עם זה. הרגשתי שאין שם נקודת חיבור. אחרי שפרצה המלחמה הבנתי למה זה כן עניין. בארץ אני מרגיש אמריקאי, ובארצות הברית אני מרגיש ישראלי. אני כן מרגיש יחסית בבית פה, אין תחושת זרות או אי-נוחות, אבל לא תמיד אני מרגיש שזה המקום".
ובישראל?
"בישראל אני מרגיש שזה הבית מבחינה רגשית. זה תמיד יהיה הבית שלי. כל המשפחה שלי בארץ. רק אני, ההורים שלי והאחיות שלי כאן. לכן אנחנו מבקרים בכל קיץ. מבחינה פרקטית, זה קצת יותר מסובך. לאמריקה יש הרבה יתרונות ומהבחינה הזו אני מרגיש בר מזל. אבא שלי קיבל החלטה לא קלה להעביר את כולנו, והיו סיכונים, אבל זה גם פתח הרבה אפשרויות ותגמולים".
"הגעתי למקום שבו אנשים אומרים לך שהטבח לא קרה. זה דופק הכול"
אחרי צילומי העונה השלישית והאחרונה של "המפקדת", הוא חזר ללוס אנג'לס בפעם הראשונה מאז שהחלה המלחמה. "רגשית, היה מורכב מאוד לצאת מהארץ באותה תקופה", הוא אומר. "הגעתי למקום שבו אנשים אומרים לך שהטבח לא קרה. לפני רגע הייתי בסיטואציה עם אנשים שאתה עובר איתם דברים ביחד, מנסים להבין איך משתקמים, ואז אתה מגיע למקום שבו אומרים לך שכל זה לא קרה. זה דופק הכול".
ויש לו מקרה ספציפי: "כשעוד הייתי באוניברסיטה, חזרתי לראות חברים שלא ראיתי ארבעה חודשים. התרגשתי לראות אותם אחרי החוויה המטלטלת בארץ. היו חברים, חשבתי לפחות שהם חברים, שנכנסתי איתם לשיחות שפשוט הייתי חייב להוציא אותם מהחיים שלי כי זה לא היה הגיוני. אם אדם לא מכיר בעובדות ובדברים שקרו, אין אפילו בסיס לשיח. עם כמה שזה כואב לאבד חברים, אני גם לא רוצה להיות בסביבת אנשים שלא בודקים לעומק. זה אומר עליהם משהו".
"כאן, בארצות הברית, אני רואה איך מישהו שלא קשור לסכסוך בשום צורה יכול להיות מבולבל מאוד. זו סיטואציה מבלבלת מאוד. אנשים שאין להם זיקה לאזור, ששמעו על ישראל בפעם הראשונה רק לפני כמה חודשים בטיקטוק של הסלב האהוב עליהם, מונעים מרצון לעשות טוב אבל פועלים בדרך מסוכנת וקוראים למחיקת מדינת ישראל. רוב מי שהקימו את המחאות האלה בקמפוסים, וראיתי אותם גם באוניברסיטה שלי, הם צעירים אמריקאים לבנים עם תחושת אשמה. מבחינתם ללכת להפגנות זה חוג חברתי. באוניברסיטת UCLA שמעתי שהמארגנים הציעו בכל יום למפגינים מים ואוכל כדי שיישארו לישון במאהלים. זה מוסד שגובה 13 אלף דולר לסמסטר".
כשחקן חווית תקרית מסוימת בגלל המוצא שלך?
"במרץ הייתי בפסטיבל הסרטים BFI בלונדון עם Unspoken. שום דבר לא קרה מול הפנים שלי או שניסו לגרש אותי, אבל ברגע שהבינו שאני ישראלי אז היו אנשים שהשתתקו לפתע או נזכרו שיש להם לאן ללכת. האנרגיות השתנו מהר מאוד. דווקא היה מקרה אחר בפסטיבל, בשאלות-תשובות אחרי הקרנת הסרט, ששאלו אותי על הקריירה שלי. סיפרתי שהתחלתי לשחק כילד בארץ, עברתי לארצות הברית ואני עדיין עובד בישראל, ובסוף ניגשה אליי אישה שענדה שרשרת מגן דוד ואמרה לי: 'הדרך הנינוחה והקלילה שבה ענית על השאלות גרמה לי בפעם הראשונה להרגיש בנוח לענוד את השרשרת בחודשים האחרונים'. מבחינתי זו לא הייתה הצהרה כלשהי, רק סיפרתי את הסיפור שלי, אבל מהזווית שלה זה היה מיינד בלואינג. זה עצוב ומרגש בו-זמנית".
"צריך לזכור שאנחנו לא כאלה מעניינים את רוב העולם. אוהבים להדהד את הנרטיב שכולם שונאים אותנו, אבל זה לא נכון. אף פעם לא הסתרתי שאני ישראלי. ברגע שזה יקרה, אני יודע שאצטרך אולי לחזור לארץ. זה מצב שמפחיד אותי".
כנראה הדבר הטוב ביותר שהשיג מהתקופה הקצרה שבה למד באוניברסיטה היה אהבה. כמעט שלוש שנים שהוא בזוגיות עם מיה האריס, שחקנית שפרשה מהלימודים באותן נסיבות: "היינו באותה מגמה, והיא פרשה אפילו לפניי אחרי שקיבלה סרט של פרמאונט בניקלודיאון שנקרא 'מונסטר היי'. אנחנו גרים ביחד, היא ביקרה איתי בישראל כבר שלוש פעמים והיא מאוד בעניין. היא אפילו לומדת עברית".
"אוהבים להדהד את הנרטיב שכולם שונאים אותנו, אבל זה לא נכון. אף פעם לא הסתרתי שאני ישראלי"
לקראת סוף השיחה חושף מיכאל קעקוע בעברית על זרועו השמאלית, ועליה הכיתוב "בדרך הביתה". "אמא שלי מטפלת, והיא כתבה ספר שנקרא 'הדרך הביתה'. אני רציתי שהקעקוע ידגיש משהו שקורא לפעולה", הוא מסביר את ההבדל. "אנחנו תמיד במסע ותמיד מנסים להבין מה מרגיש לנו טוב ומה לא. אלה שאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו בכל יום".
יש מחשבה לעלות לארץ? לחזור לארץ, יותר נכון?
"אני לא רואה את זה קורה בזמן הקרוב. אם זה יקרה, אז בחצי השני של החיים שלי".
בגלל הקריירה והחלום להגשים את עצמך כשחקן?
"בסופו של דבר, אני רוצה לעבוד בפרויקטים שמניחים בהם את הלב, ולא ממש משנה לי איפה זה קורה. פרויקט שמביא משהו שחשוב לספר, וגם יאתגר אותי".