עבר זמן מה מאז שתומר יוסף, שהיצירה שלו לאורך השנים נפרשת על שלל תחומים, התייצב בפני המצלמה לתפקיד דרמה. כעת, סולן להקת ה"בלקן ביט בוקס" וחבר "החצר האחורית", מככב בסדרה "טיפול לילי" של yes, לצד יוסף סוויד שמגלם את הפסיכולוג שמקבל בשעות לילה והמטופלים האחרים - בין היתר, שירה האס, יעקב זדה דניאל - ולראשונה בקריירה - מגלם תפקיד ראשי בסדרת דרמה.
"כשהגעתי לצילומים הרגשתי כמו ילד בן שמונה שמצא צעצוע ישן", מספר יוסף בריאיון ל-N12 לרגל צאת הסדרה שיצר וכתב רענן כספי וביים גבריאל ביבליוביץ'. "זה היה לי מאוד טבעי והדמות סיקרנה אותי. ברגע שהתסריט טוב, זה הופך את הכול להרבה יותר קל ויותר כיף - אתה מרגיש שזה חי. המפגש עם רענן כספי והשיחות איתו לפני היו מלבות במובן הכי חיובי של המילה. מה שבעיקר גרם לי להיכנס לזה, זו האנרגיה של רענן".
"אני קצת חיכיתי להזדמנות כזו, שמישהו יבוא ויגיד - הנה תפקיד בשבילך", הוא אומר. "זה מה ששאב אותי לדבר הזה. אחרי שקראתי את התסריט נכנסתי לזה יותר. נדלקתי".
"אפי הוא פושע שפועל מתחת לרדאר. פועל בעולמות תחתונים", מתאר תומר את הדמות שאותה מגלם. "הוא מגיע לפסיכולוג אחרי בשורה שהוא מקבל בחיים האישיים שלו. זה טיפוס שקשה לו לדבר על הדברים האמיתיים, כי הוא כל הזמן מתעסק בחוץ". סיטואציה של פושע על ספת הפסיכולוג זורקת לטוני סופרנו, עם זאת, הוא אומר: "את לא תאמיני - לא ראיתי 'הסופרנוס'. לא עשיתי עבודת רקע שכזאת בכלל. הבאתי את זה מעצמי. לא היה לי רפרנס שעליו אמרתי: 'ככה אני רוצה לעשות את זה'. חיפשתי תוך כדי תהליך וזה התלבש מצוין".
הבנת למה היה ברור מלכתחילה שאתה הולך לעשות את התפקיד הזה?
"זה לא קשה, קודם כל הלוק. יש שיגידו שהוא סטיגמטי, בשבילי זה לא ממש משנה, כל עוד מעניין לי לעשות את הדמות. הוא חשב על זה שצריך להתאהב בדמות הזאת, הוא לא ה'רשע'. יש אנשים, שבהם יש גם וגם, ואני חושב שהיה גם חשוב שהדמות תהיה Loveable באיזושהי צורה. רענן ידע שאני אוכל לעשות אותו כזה".
בחייך הפרטיים אתה הולך לטיפול?
"לא. הייתי בטיפולים, לא פסיכולוגיים, אבל אני מכיר את האווירה שיש בחדר כשנמצאים בו מטופל ומטפל. אז ידעתי איך לנווט. בת הזוג של רענן הייתה איתנו והיא פסיכולוגית בעצמה. היא ליוותה את כל הכתיבה של הסדרה".
"אין תרופה יותר טובה לנפש ממה שאנחנו עושים על הבמה"
ה"בלקן הביט בוקס" הוציאו הקיץ את אלבומם השישי, שעליו סיפרו לפני כשנתיים בריאיון ל-N12 ואמרו: "הוא הולך להיות פנייה מסוכנת. מסוכנות מובילה ללהט". אבל מאז אותו ריאיון המדינה השתנתה, מצב הרוח השתנה, התרבות הישראלית כולה בטלטלה נוכח האירועים וכך גם תפיסת הקהל. בחודש שעבר הופיעו פעמיים במועדון הבארבי בתל אביב וכמו שאומרים, מי שיודע יודע - הופעות של "הבלקן" הן מסיבה.
"אני חושב שאין תרופה יותר טובה לנפש ממה שאנחנו עושים על הבמה וכשיש מולנו כל כך הרבה אנשים שצריכים את התרופה הזאת - התרוממות הרוח היא הכרחית כדי שנוכל להמשיך הלאה", אומר יוסף. "אני רואה את זה ככה, שזה התפקיד שלנו בעולם. להעניק את התרוממות הרוח. גם הקהל מרומם את רוחנו. זו אנרגיה דואלית. יש בזה גם הרבה קושי. אתה עומד על במה, יש איזו אווירה חגיגית ואתה שואל את עצמך - מה לעזאזל? מה אנחנו עושים? כשמתעורר כזה רגע בהופעה, אתה מדבר על זה, אתה שם את זה, אתה מוציא את זה. זה מה שיש לנו, זה מה שאנחנו יודעים לעשות. וכמובן שגם כל אחד יש גם עשייה נפרדת מחוץ לזה, שקשורה גם בכל מה שעבר עלינו מאז 7 באוקטובר".
בעולם הם הפסיקו להסתובב כבר לפני כמה שנים. "כל אחד ייתן את התשובה שלו לעניין הזה, אבל אני לפחות הרגשתי שאלה לא החיים שאני רוצה לעצמי, חיים של נוודות בעולם. יש לי אישה ושלושה ילדים, בני 15, 13 ו-7. באיזשהו שלב הרגשתי שאני תלוש מהבית ואני בן אדם של בית. יש בארץ יש הרבה קהל שלשמחתי אוהב אותנו ואני לא צריך להתנתק מהמשפחה שלי לכל כך הרבה זמן. פתאום לחזור לראות שהבן שלי קצת יותר גדול ממה שהוא היה כשעזבתי וזה צובט בלב. אלה לא החיים שאני רוצה, לא בשבילי ולא בשבילו".
שואלים את עצמנו אם נמשיך לגור בעוטף
ב-7 באוקטובר שהה יוסף יחד עם משפחתו בקיבוץ צאלים, שם הוא מתגורר יחד עם אשתו ושלושת ילדיהם בשנים האחרונות. "זה היה הדבר הכי נורא שעברנו. הם היו ממש עשר דקות מאיתנו. לא היה לי מה לעשות. הבנתי שכיתת הכוננות שלנו עם נשק אחד. זה היה ממש מפחיד. מצאתי את עצמי על גג של בית שנמצא בקצה הקיבוץ של חבר, יושב שם עם משקפת ומסתכל, לראות אם אני רואה טנדרים לבנים מגיעים אלינו. כל מה שיכולתי לעשות זה לנסות ולהסתכל, ולקוות שאני אוכל להתריע או משהו. בעצם המסיבה שהייתה בנובה מנעה מהם להגיע אלינו.. בסביבות השעה שש נפתח ציר וברחנו לאחותי בכפר סבא".
מתי חזרתם לשם?
"לפני שלושה חודשים. הרבה זמן לא היינו שם. בהתחלה הייתי אצל אחותי חמישה ימים, וגם הייתי בטירוף של כל מיני התגייסתי לצה"ל בתור אזרח, עשיתי כל מה שאני יכול. היינו מפונים במשך שלושה חודשים. ואז היינו מחויבים לעשות רענון, נסענו לתאילנד לחודש".
איך התחושות שם עכשיו? אתה רואה את עצמך ממשיך לגור שם?
"הן שונות. אני חייב להגיד. אנחנו בדיוק שואלים את עצמנו את השאלה הזאת. מסתכלים קצת ותוהים מה לעשות. מחפשים את מקומנו ואולי יבוא עוד שינוי. אני רוצה לשמור על אווירה ירוקה, נקרא לזה ככה. אני אוהב לגור בצמוד לטבע. אני אוהב מדבר, אבל על זה נתפשר".
איך אתה מסכם את החוויה להקליט אלבום באולפן בקיבוץ?
"החבר'ה היו באים לפה ונשארים לכמה ימים. זה סוג של ניתוק שנותן לך אפשרויות אחרות ממה שאתה מקבל כשאתה בתוך הטירוף של העיר. זה פותח משהו. האלבום הזה יצא מאוד שונה ממה שעשינו עד היום, אבל אני לא זוקף את זה רק לזכות הקיבוץ והמדבר".