בסצנה הראשונה בפרק הראשון של "טולסה קינג" ("Tulsa King"), דווייט מנפרדי (סילבסטר סטאלון) מסיים לרצות 25 שנות מאסר על רצח. מהר מאוד אנחנו לומדים שהוא היה קאפו באחת ממשפחות המאפיה האיטלקית של ניו יורק, ושאילו היה מלשין על הבוסים ששלחו אותו, הוא היה חוסך לעצמו המון שנים בכלא. זה לא רק סיפור הרקע של מנפרדי, אלא גם ה-DNA של דמותו: אדם שמסוגל לכל סוג של אלימות, ושפועל בהתאם לקוד מוסרי פנימי שקודם לכל שיקול אחר.
"טולסה קינג" מבית פרמאונט+, שעונתה הראשונה עלתה באיחור ב-HOT ועונתה השנייה והחדשה תעלה בהמשך החודש, נקראת ככה כי משפחת אינברניצי - משפחת המאפיה של מנפרדי, שלגמרי במכוון מזכירה את כל משפחות המאפיה האיטלקיות שראינו אי פעם - שולחת אותו להקים שלוחה שלה בטולסה, אוקלהומה. זאת עיר לא קיימת במונחים של העולם התחתון, מקום שמתואר בפרק הראשון כ"אבזם של חגורת התנ"ך", ומנפרדי מאוד לא מבסוט מהגלות שנגזרת עליו. אבל הוא אומר כן, כי (כמעט) לפני הכל הוא חייל נאמן, והעונה הראשונה עוסקת כולה בהסתגלות הכפולה שלו: לחיים בחוץ אחרי רבע מאה, ולעיר שרחוקה שנות אור מכל מה שהוא הכיר אי פעם (כלומר, לפחות עד שמתברר שגם באבזם של חגורת התנ"ך אפשר להיכנס למריבה טריטוריאלית עם האלמנטים המקומיים).
לסילבסטר סטאלון לא חסרה מעולם מודעות עצמית, ואני לא חושב שזה מקרי ש"טולסה קינג" מהדהדת שוב ושוב את עלילת הסרט "איש הרס" מ-1993, שבו סטאלון גילם שוטר שלוח רסן שמתעורר אחרי יותר מ-30 שנה בהקפאה קריוגנית ומגלה עולם עתידני שבו האלימות שלו נתפסת כמוצג מוזיאוני. בקטעים הכי כיפיים של הסדרה, מנפרדי מוצא את עצמו בלב ההיפסטריה כשהוא מתחיל לקחת דמי חסות מחנות מריחואנה; ההתנגשות המתמדת בין העולם שלו לזה של הסטלנים בני דור ה-Y ומטה עובדת פשוט נפלא, וכך גם הברומאנס המסוים שלו עם טייסון (ג'יי וויל), נהג מונית צעיר שהופך למספר 2 של מנפרדי. פחות מוצלחים היחסים של הגנגסטר עם סטייסי (אנדריאה סבאג'), סוכנת ה-ATF (רשות הפיקוח על האלכוהול, הטבק, הנשק וחומרי הנפץ) שמוצאת את עצמה בקשר אישי איתו. מצד שלישי, כל קו העלילה הזה מצדיק את קיומו בסצנה שבה היא מגלה בן כמה הגבר שהיא בדיוק בילתה איתו את הלילה.
כן, סטאלון מבוגר. בן 78 היום, בן 75 כשצולמה העונה הראשונה של "טולסה", ואני חייב להודות שאותות הטיפולים הקוסמטיים שהאיש עבר הפריעו לי לכל אורך העונה, כי איכשהו לא אמין לי שגנגסטר יעשה בוטוקס. בכלא. אבל הגיחה הראשונה שלו לטלוויזיה מתוסרטת מביאה איתה את התפקיד הטוב והמגוון ביותר בקריירה של סטאלון, שלמען האמת לא ראינו את המנעד המלא שלו מאז "קופלנד". הסדרה כולה יושבת על הכתפיים שלו, הדמויות כולן נמדדות מול הקוד של דמותו, וזה לא משעמם לרגע - בזכות הכתיבה השנונה, ברור, אבל גם בזכות הכריזמה הנהדרת של "סליי" כגבר שכבר היה בכל הסרטים (משחק מילים מכוון). מהבחינה הזאת אין פלא שיש נפילות מתח ברוב הסצנות שסטאלון נעדר מהן, אבל הסדרה מצליחה לאורך רוב דקותיה להיות גם סיפור פשע אפקטיבי וגם קומדיה יבשה-יבשה עם ניצוצות של רגעי צחק-בקול-רם. זה לא דבר קטן.
יוצר "טולסה קינג" הוא טיילור שרידן, מי שבשנים האחרונות עמד מאחורי "ילוסטון" על סדרות הפריקוול שלה, "1883" ו"1923". אני לא חסיד גדול של "ילוסטון" - רבאק, זאת חווה, כמה אנשים כבר יכולים להירצח שם - אבל שני תסריטים שכתב שרידן לקולנוע הם בעיניי לא פחות ממושלמים: "סיקאריו" שביים דני וילנב, ו"באש ובמים" שביים דיוויד מקנזי. האחרון מספר על שני אחים שיוצאים למסע של מעשי שוד כדי להציל את החווה המשפחתית, ומהבחינה הזו הוא דומה מאוד ל"טולסה קינג", שגם בו הפשעים של הגיבור הם תוצאה של חוש צדק פרטי. נקודת דמיון אחרת בין הסרט הנהדר מ-2016 והסדרה הכיפית מ-2022 היא שימוש בז'אנר מוכר - סרט השוד, סרט הגנגסטרים - כדי לטעון אותנו בציפיות ולשחק עליהן.
לפני כמה שבועות צפיתי ב"קוף רע", שניסתה להיות סדרת אקשן קומית שנונה והצליחה בעיקר להיות דברנית ומעצבנת; בפרפראזה על הציטוט האלמותי מ"קוברה" - אחד הסרטים הצ'יזיים של סטאלון, אבל אז מה - "קוף רע" היא המחלה, ו"טולסה קינג" היא התרופה.