כמו לא מעט מסמכים קולנועיים וטלוויזיוניים בימינו, הסרט "כיסופים" (שעלה לאקרנים בבתי הקולנוע בסוף השבוע האחרון) נפתח עם השקופית שנאלצת להבהיר בפני הצופה כי הסרט צולם לפני 7 באוקטובר. הרבה לפני, למען האמת, בקיץ 2021. העלילה שבמרכזו עוסקת בסיפור התבגרות של בני ובנות גרעין נח"ל בקיבוץ אי אז בסוף שנות ה-70. "זו הסיבה למה אני אוהבת להיות שחקנית", מעידה על עצמה מילי עשת שמשתתפת בסרט, "בכל פעם, לתקופה קצרה, אתה בורא עולם עם אנשים חדשים שאתה מכיר. חיים קטנים בתוך החיים האמיתיים". לצידה מככבים בקאסט בין היתר השחקנים אדם גבאי, סוול אריאל אור, יהונתן וילוז'ני ועפר גרינברג.
האסוציאציה הראשונה שעולה בתודעה הישראלית כשמדברים היום על כיסופים אלו מעשי טבח וזוועות לצד סיפורי הצלה וגבורה, אך גם הפקרות עמוקה ומתמשכת שבעקבותיה נחטף אחד ממייסדי הקיבוץ, שלמה מנצור, לו מלאו 86 שנים בשבי. למרות נוף גן העדן של הקיבוץ והאווירה הפסטורלית, חווית הצפייה בסרט עלולה להיות מלווה בתחושת תסכול, יובש בפה וחוסר אונים בנוגע למה שהיה (לרבות תמרורי האזהרה) ובעיקר בנוגע למה שיהיה. עשת צפתה בפעם השנייה בסרט בבימויה של קרן נחמד בפרמיירה בשבוע שעבר והיא מצטטת משפט אחד שנאמר בו שמהדהד אחרת בימים אלה: "אחת המתנדבות הגרמניות בקיבוץ אומרת באנגלית לדמות הראשית באחת הסצנות: 'תחשבי על זה ככה, לפחות את יכולה לומר שכמעט מתת בזמן שאת רוקדת. כמה אנשים יכולים להגיד את זה?' - זה רגע שובר לב שמסיבת הנובה עולה לכולם במחשבות".
ראשוני המתיישבים בקיבוצים בעוטף היו מחזורים עוקבים של גרעיני נח"ל שנשלחו מטעם התנועה הקיבוצית. בהתאם, מילי מגלמת את מיכאלה, חניכת גרעין בחבורה שנהנית מהחודשים האחרונים של השירות הצבאי. הם נסחפים בשדות הקיבוץ אחרי חופש, אהבה, חברות ותשוקה לפני יציאתם לעולם האמיתי של קבלת החלטות, במה שמשקף את אובדן רוח הנעורים. במפגש ביניהם גם מתגלים הפערים בתפיסות וברצונות, ומיכאלה - בלי לעשות ספוילרים - היא דוגמה בולטת לכך.
"מהרגע הראשון שקראתי את התסריט הרגיש לי שהיא מייצגת במידה מסוימת את רוח שנות ה-70", אומרת מילי. "היא לא בהכרח מוצגת כדמות פמיניסטית, אבל בדרכה שלה היא מאמינה בפוליאמוריה ובאה בגישה של 'מה זו זוגיות', 'אני לא שייכת לאף אחד' ו'סקס זה דבר חופשי'. היא מאמינה בדרך שבה היא מתנהלת ולא מרגישה לא בסדר עם זה. נפש פתוחה וחופשייה אבל מצד שני עדיין ילדה בהדחקת רגשות. היא מעוררת אנטגוניזם, אבל כשאתה יוצר דמות כשחקן אתה משתדל לא לשפוט אותה".
הסרט הוקדש לזכרה של אליאן גזית, בת גרעין כיסופים, שנרצחה בפיגוע כשעוד אפשר היה לצאת לקניות בשוק העזתי. העלילה עצמה משלבת בתוכה אירוע ביטחוני שדומה לאופן שבו גזית מצאה את מותה. "יותר מהכל, הסרט הוא על ההוויה הגרעינית הלא קונבנציונלית שמתרחשת בארץ שלנו במשך שנים", מסבירה מילי על העלילה והדמויות, שנכתבו בהשראת סיפורו של אביה של הבמאית, ששירת בגרעין בכיסופים עם חבריו. "באותם ימים נשיא מצרים סאדאת ביקר בישראל, ואתה מבין שלא הרבה השתנה מאז בפוליטיקה. גם בתוך החבורה שלנו יש מצד אחד ימנים מיליטנטים ומצד שני שמאלנים שמאמינים ששלום זו הדרך היחידה".
ההפקה לנה במשך חודש בקיבוץ, שאיבד שמונה מתושביו במתקפת חמאס. אחד מהם הוא סער מרגוליס, ששימש במשך 11 שנים רבש"צ הקיבוץ ונהרג בקרב נגד המחבלים. "הוא העביר לנו תדריך ביטחון כשהגענו, ובזמנו זה היה עוד שלב בפרוטוקול. הוא היה איש מקסים וראית כמה הוא אוהב את הבית שלו בגאווה מחויכת. תוך כדי הפרמיירה נפלה עליי ההבנה שהוא כבר לא איתנו. לפני כמה ימים פגשתי מישהי נוספת מכיסופים שניגשה אליי עם הילדים שלה וזכרה שנפגשנו כשצילמנו את הסרט לפני שלוש שנים. שוב אתה מבין שהיא מפונה שעדיין לא חזרה עם המשפחה שלה הביתה. ההתרגשות שלה הייתה חיובית, אבל זה גם היה יכול לעורר בה רגשות אחרים".
את צעדיה הראשונים בתחום החלה לעשות מילי (31) מוקדם מאוד, כפי שעשתה אחותה הגדולה השחקנית מאיה עשת שמככבת כבר שנים בהפקות מעבר לים ("עד העצם", "זאב צעיר", "אימת המתים המהלכים"). ככה זה כשאביהן, אריק עשת, היה בין המייסדים של בית הספר למשחק "ניסן נתיב" בירושלים, ניהל אותו במשך שנים, ובהמשך הקים את תיאטרון "האינקובטור" בעיר. אילווה, אמה של מילי, עלתה משוודיה בתחילת שנות ה-80 והחלה להתנדבה בעצמה בקיבוץ ניר דוד שבו התגוררה אחותה. "אחרי הצפייה בסרט היא אמרה לי: 'נכון, זה לא היה הקיבוץ שלנו, אבל האלמנטים היו מדויקים'. לכל קיבוץ יש את הצביקה שלו וסיפורי סקס במגורים, ומבחינתה היא חוותה הכל מחדש. אמא שלי הייתה המתנדבת הזרה הזו שלא ידעה מילה בעברית כשהגיעה לארץ. לאודישן דודה שלי הביאה לי אוברול עבודה מגניב מהקיבוץ משנות ה-70, שיש עליו אפילו תווית של המכבסה. היא נפטרה זמן קצר לפני האודישן וזה היה רגע סנטימנטלי מתוק שהיה נחמד להיזכר בו".
"היו לי טקסים שלא הייתי מסכימה שיראו אותי עם שיער רטוב. איך הייתי עוברת טירונות?"
צה"ל החליט שלא לגייס אותה, אז היא עברה לתל אביב בגיל 19 "לאות מחאה" ומתגוררת בה עד היום. "אובחנתי עם OCD (הפרעה טורדנית כפייתית) ובזמנו הייתי על כדורים", היא משתפת. "ציפרלקס של אז הוא לא הממתקים של היום ושלחו אותי לקב"ן. באותם ימים ה-OCD היה נוכח הרבה יותר בחיי והקב"ן צדק שאני לא צריכה להתגייס. הוא אמר שיש לי סיכוי של 50%-50%: או שאהיה בסדר, או שאיכנס לדיכאון קליני בתוך מערכת שלא תדע איך לטפל בזה. אני עדיין תוהה לפעמים מה היה קורה אם כן הייתי מתגייסת, אבל לצערי לא הייתי מסוגלת. היו לי טקסים שלא הייתי מסכימה שיראו אותי עם שיער רטוב. איך הייתי עוברת טירונות?"
בגיל 23 היא קיבלה את אחד מתפקידיה הבולטים בסרטו הרביעי של הבמאי ערן קולירין, "מעבר להרים ולגבעות", שבו גילמה בת אקטיביסטית של איש קבע משוחרר שמנהלת רומן עם צעיר פלסטיני.
אני נזכר בתפקיד הזה היום, במקביל לרפורמה שמתכנן שר התרבות מיקי זוהר בקולנוע הישראלי, שבה יתעדפו הצלחה קופתית ומסחרית על איכות. עד כמה לדעתך יש מקום לתפקידים כאלה על המסך של זוהר?
"כל עוד אנחנו נשארים במדינה דמוקרטית, אני רוצה להאמין שתמיד יהיה מקום. אני מהחולמים האופטימיסטיים, ואחת הסיבות שבחרתי במקצוע הזה היא האמונה שתמיד יהיה מקום לאומנות. על כל פניה וללא גבולות. כל חבריי למדו או לומדים קולנוע אז שמעתי על הרפורמה הרבה מאוד. זה מפחיד, ויכול להיות שסרט כזה הוא דוגמה לאחת היצירות שינסו להעלים. אני מקווה שזה לא יקרה ומכירה נפשות פועלות שעושות הרבה כדי שהרפורמה לא תצא לפועל".
"ביום הראשון תהו מי זו המטורללת הזו"
לאחרונה שיחקה עשת במיני-סדרה "המקעקע מאושוויץ", שמבוססת על רב מכר עולמי באותו שם שמגולל את סיפורו של לאלי סוקולוב, יהודי סלובקי שהתאהב באישה שקעקע במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. את ההפקה הבריטית ברשת סקיי אטלנטיק ביימה טלי שלום עזר הישראלית בכיכובו של הארווי קייטל. עשת מגלמת בעלילה את אחת החברות הטובות של גיטה, הדמות הראשית: "סבתא שלי, עוד רגע בת 99, שרדה את אושוויץ. כשאמרתי לה מה אני הולכת לעשות, היא אמרה לי 'אה, את משחקת את ה'אחות מחנה' שלה', ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. הכוונה למשפחה שאנשים הקימו לעצמם במחנות. אנחנו שלוש חברות שמגוננות אחת על השנייה והופכות למשפחה ששורדת ביחד. גם מהסיפורים ששמעתי מסבתא שלי, מי שהצליחו למצוא במקומות האלה משפחה אלטרנטיבית, זה היה משהו לא קטן להיאחז בו".
"נכנסתי לאושוויץ על בסיס יומי והיה מעניין להיות בין הישראלים היחידים על הסט", היא אומרת. "תפיסת השואה שלנו שונה. זה נוכח בנו הרבה יותר כישראלים. אומנם היו בהפקה הרבה יהודים, אבל הם זהירים ומאופקים יותר עם יראת כבוד כדי לא לפגוע. אנשים לא הרגישו בנוח לומר שכיף להם. זה הרגיש לא קורקטי. אני הייתי הישראלית עם הבדיחות הנוראיות וביום הראשון תהו מי זו המטורללת הזו. לא הרגשתי רע בנוגע לזה כי אני יודעת שיש לי סבתא מלאה בחוש הומור, שהרבה בזכותו היא הצליחה לשרוד".
"קיבלתי במהלך החיים כל כך הרבה הערות על המראה שלי. 'את שחקנית מצוינת אבל בולטת לי מדי באנסמבל'. 'את לא נראית ישראלית'. מה אני אמורה לעשות עם זה?"
שלושה חודשים העבירה מילי בצילומים בברטיסלבה, בירת סלובקיה, עד שבשלב מסוים גילתה כי התפקיד שלה נחתך באופן גס. "בהתחלה רצו להגדיל את התפקיד ובסוף הורידו ממנו ערימות. אני יודעת שזה לא היה קשור אליי והרגשתי תוך כדי הצילומים שמעריכים אותי. כשאתה עושה משהו גדול בהפקה מסוג שאנחנו לא מכירים בישראל, אתה אומר לעצמך - כל הכבוד לנו שאנחנו רוצים להיות שחקנים בארץ אחרי שאתה מגלה תנאים אמיתיים בחו"ל".
אז אני מבין ממך שהכיוון הוא חו"ל?
"חד משמעית. אחר-כך חתמתי בסוכנות גדולה בלונדון בשם United שמייצגת את טום הארדי, אוליביה קולמן ואנדרו סקוט. קיבלתי כל כך הרבה הערות במהלך החיים על המראה שלי. 'את שחקנית מצוינת אבל את בולטת לי מדי באנסמבל, זה לא מסתדר', 'קשה להתאים לך הורים', 'את לא נראית ישראלית'. זו צרות אופקים ומה בכלל אני אמורה לעשות עם זה? בניגוד למראה ה'פרוע' שלי, אני מקבלת דמויות הרבה יותר מופנמות ומלאות רגש. מיכאלה ב'כיסופים' הייתה הדמות הראשונה שהייתה אחרת. חוץ מזה, יש ז'אנרים כמו אימה ומדע בדיוני שלא כל כך קיימים בשוק הישראלי. מאיה אחותי הגדולה מקבלת המון הצעות לסיינס פיקשן בגלל שאנחנו נראות אחרות. אז רציתי לפתוח את הדלת והפקת 'המקעקע מאושוויץ' נתנה לי ההזדמנות".