"זה גם חיידק, זו גם תשוקה", מדייקת לאורה ריבלין כשהיא נשאלת על המשיכה הבלתי נלאית לעולם המשחק ועל הקריירה הענפה שהיא מתחזקת כבר קרוב לשבעה עשורים, שכוללת תפקידים בולטים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה. "במשך השנים לא היו הפסקות ארוכות, אולי סוג של משברים, החלטות שגויות וחוסר יכולת כללית להיות בנינוחות ולקבל את עצמי. לומדים מזה. אלה לימודים קשוחים. הייתי צרת עין כלפי עצמי בנוגע לאני המקצועי שלי, כאילו אני צריכה לשלם על משהו, ואני לא כל כך יכולה להפריד בין המציאות לדמיון הקצת מופרע שלי". וכפי שהיא ביקורתית בעניינה, כך היא לא מהססת לומר את דעתה על המצב במדינה.
ובכל זאת, ריבלין, שהשנה ימלאו לה 80, היא אחת השחקניות הנדירות שזכו לאורך השנים בשלושת הפרסים היוקרתיים בתעשיית הבידור הישראלית: פרס אופיר, פרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה ושלושה פרסי התיאטרון הישראלי. בעיני רבים היא לנצח תהיה ליאורה מהסיטקום המיתולוגי "קרובים קרובים", ששודר בטלוויזיה החינוכית בתחילת שנות ה-80.
גם בימים אלה, לפני יום הולדתה העגול והחלפת קידומת הגיל, ריבלין עסוקה וממשיכה לככב על הבמות והמסכים; בתיאטרון הבימה היא נכנסה לנעלי גולדה מאיר בהצגה "הגברת הראשונה", שמביאה את סיפורה של ראש הממשלה הרביעית של ישראל בצל דיוני ועדת אגרנט - ואי אפשר שלא לחשוב על מלחמה אחרת, שעשויה להסתיים בוועדת חקירה דומה בעתיד.
"מצא חן בעיניי שמישהו, כלומר המנהל האומנותי של 'הבימה', משה קפטן, חשב שאני יכולה לשחק ראש ממשלה", מספרת ריבלין. "אני ממש לא חווה את עצמי ככה, אבל אולי הגיל נותן דימוי מאוזן ואוטוריטה בעיני אחרים. נהניתי להישאב לעולם של גולדה, לבהירות המחשבה ולביטחון בצדקת הדרך עם הקונפליקטים והפרדוקסים. קראתי ביוגרפיות, צפיתי בראיונות איתה, שוחחתי עם מירון מדזיני, שעבד איתה שנים, וגם קראתי את האוטוביוגרפיה שלה. עד כמה שהיא אולי לא מדייקת בפרטים, הקול שלה מהדהד שם וזה נתן לי הרבה.
"לגולדה היו ערכיות גבוהה וסוג של שקט שהיא משדרת מצד אחד, אבל היא גם הייתה סוערת מאוד מבפנים. היא ידעה לקבל החלטות לא פשוטות, והיו לה נקודות תורפה וקשרים אינטנסיביים וארוכים עם גברים, שנאמר לי שגם היו מעין מנטורים עבורה. הייתה גם ההתעלמות המוחלטת מנכדתה עם תסמונת דאון: באוטוביוגרפיה שלה היא לא מזכירה אותה בכלל, וזה חור שחור בעיניי. כשחקנית אלה זוויות וניואנסים שמעניין לצלול לתוכם ולתת להם ביטוי".
"ההשוואה בין המלחמות זועקת"
כמו "גולדה", סרטו של גיא נתיב בכיכובה של הלן מירן, "הגברת הראשונה" בהשתתפות ריבלין תוכננה לעלות בסימן 50 שנים למלחמה ההיא. אלא שמתקפת הפתע שהתרגשה על ישראל ב-7 באוקטובר, על כל ההשוואות בינה לבין מלחמת יום הכיפורים, שינתה את החיים כפי שהכרנו אותם והשפיעה בשולי הדברים על התוכנית האומנותית בתיאטראות, שפתחו את שעריהם מחדש כחודש וחצי לאחר מכן.
"את 'גולדה' עם מירן לא ראיתי", אומרת ריבלין. "יש לי את גולדה, הדמות עצמה והדמיון שלי, אין לי מה להיבנות על מישהי אחרת שמגלמת אותה. באופן כללי, כשאני מכינה את עצמי לתפקיד חדש, אני אף פעם לא אוהבת לראות הפקה קודמת של אותו מחזה. אני מאמינה שמשהו צריך להיוולד אצלך עם כל מגוון הרגשות והבלגנים שאתה יכול לגלות לבד. קושי ולפעמים מבוי סתום מפרים יותר מאשר להיסחף אחרי רגע מכונן ששחקנית אחרת ובמאי אחר יצרו ולכפות את זה על הפקה שלמה. כשאני מחפשת רפרנסים לדמות, אני כן אוהבת לצפות בנאומי זכייה של שחקניות בטקס האוסקר. משהו מאוד מתומצת באישיות שלהן מתפרץ החוצה באותו רגע, ואתה רואה בן אדם בשיא ההתרגשות שלו שמנסה לומר משהו. התרכובת הזו מרתקת בעיניי".
"אלו היו אנשים ערכיים, צנועים, לא מושלמים, שבנו את המדינה ועשו למענה. היום אתה לא יכול לומר על אף אחד בממשלה הנוכחית שמשהו חשוב לו חוץ ממנו עצמו"
ההשוואות בין המלחמה ההיא למחדל 7 באוקטובר ראויות בעינייך?
"ברור. איך לא? זה זועק. סממנים דומים. גם אז, אחרי מלחמת ששת הימים, חטאנו בהיבריס והייתה זחיחות דעת והתנשאות מעל הערבים שאי אפשר לדבר איתם, 'הם לא רוצים אותנו ומעולם לא היה מצבנו טוב יותר'. גם אז לא שעו לאזהרות המוסד. ועדיין, משפרצה המלחמה, גולדה ניהלה את המצב בצמרת גנרלים גברית ובשיקול דעת. כששר הביטחון משה דיין התמוטט, היא לא עזבה את חדר המלחמה. אלו היו אנשים ערכיים, צנועים, לא מושלמים, שבנו את המדינה ועשו למענה, והיום אתה לא יכול לומר על אף אחד בממשלה הנוכחית שמשהו חשוב לו חוץ מהתחת של עצמו. הקיצוניות המשיחית של אנשים שלא נושאים בשום נטל חורצת את דיננו לכליה. אני גם לא צריכה להזכיר שזה כבר קרה פעמיים בהיסטוריה של העם היהודי".
ההפקה הייתה אמורה לעלות בתיאטרון באוקטובר, אלא שעם פרוץ המלחמה הופסקו החזרות האחרונות וההצגה החלה לרוץ כחודשיים לאחר מכן. "אנחנו מרגישים שהאמירה של ההצגה, שהייתה רלוונטית לפני המלחמה, מקבלת היום תוקף אחר, כואב ומאיים, שמשליך על חיינו כאן. אני גם מרגישה את זה בקשב המיוחד של הקהל שמגיע לצפות בנו", אומרת ריבלין.
"מהרגע הראשון שהחלה הכניסה הקרקעית לרצועת עזה ידעתי שלא ייצא מזה שום דבר טוב", משתפת ריבלין בתחושותיה. "באמת חשבו בציבור שזה יהיה מבצע צבאי שיימשך כמה ימים? היה צריך, דבר ראשון, להחזיר את החטופים ולתת להם את כל האסירים שהם רוצים, ואז להחליט מה עושים ואיך, ובעיקר עם מחשבה מדינית אסטרטגית, איך אנחנו רוצים לחיות באזור. נכון שהערבים לא רוצים אותנו, אבל שום דבר לא עובד כאן נכון, והחיילים שלנו משלמים מחיר כבד, החטופים לא חוזרים ועשרות אלפים עדיין מפונים מבתיהם. אין אופק".
מה הקשר בין הקיצוניות המשיחית שאת רואה בממשלה למלחמה?
"הרי הם בעד לכסח את עזה, להטיל על הפלסטינים פצצת אטום ושימות העולם. הדם נשפך כמו שמפניה ורודה. לא מראים בארץ מה קורה ברצועה. למה? מה זו הצנזורה הזו? למה כל העולם רואה ורק אנחנו לא?"
"אין מדינאי שעומד בראש עם תוכנית בנוגע למה שקורה כאן. ראית את הצילום של הזוג המלכותי והפוטושופ שעשו לשרה? זה מה שיש לה בראש עכשיו?"
בממשלה ובצה"ל טוענים שפעולה צבאית רחבה תסייע בניהול המו"מ להשבת החטופים.
"והם חוזרים? כל שנייה נוספת שהם שם זה רצח. הדם שלהם על הידיים של המנהיגים שלנו וכל אלה שהתקבצו סביבם. אין שום מדיניות. אין מדינאי שעומד בראש המדינה עם תוכנית בנוגע למה שקורה כאן. ראית את הצילום של הזוג המלכותי והפוטושופ שעשו לשרה? זה מה שיש לה בראש עכשיו?"
"היו הפגנות וזרקו חזיזים"
ריבלין, חדה וחריפה מתמיד, לא היססה מעולם להתבטא פוליטית וגם השתתפה בקמפיין של מרצ לקראת הבחירות לכנסת ב-2015. בניגוד ליוצרים ולאומנים אחרים בצד השמאלי של המפה, ובהם יהונתן גפן ז"ל ואחינועם ניני, היא גם מעולם לא הותקפה או שילמה מחיר על עמדותיה. "אני לא אומנית בסדר הגודל הזה שזה עשוי להשפיע", היא מסבירה.
בהצגה כמו ב"הבימה" בכיכובך, את לא חוששת מפני קריאות לחרם?
"עוד לא קרה. אולי יקרה. בהצגות 'הפלשתינאית' ו'נפש יהודי' של יהושע סובול, שבהן השתתפתי בתיאטרון חיפה בשנות ה-80, היו הפגנות וזרקו חזיזים, אבל זה רק חיזק אותנו שזה חשוב. ההמון שהגיע והריע בארץ ובכל הפסטיבלים שהשתתפנו בהם בחו"ל הצביע ברגליים. חוץ מזה, בגילי באמת אין לי מה להפסיד. היום החשש הוא אחר, הוא קיום המדינה".
מתקפת הטרור הרצחנית לא ניפצה משהו באמונה בשלום בינינו לבין הפלסטינים?
"ניפצה וחיזקה. בעבודה על גולדה נתקלתי בריאיון שבו שאלו אותה: 'יש פליטים פלסטינים מ-1948. את באמת מתפלאת שהם רוצים לחזור לבתים שלהם?' - ואז היא ענתה: 'ולמה הם פליטים מלכתחילה? מי פתח במלחמה ב-48'? הערבים. אנחנו לא אשמים בפליטוּת שלהם, מי התחיל את המלחמה ב-1967 וב-1973?'
"אנחנו אף פעם לא יזמנו מלחמה, תמיד הותקפנו. אני לא מדברת על מה שקורה עכשיו, שאנחנו אחראים לתוהו ובוהו כבר שנים ואף אחד לא חושב על פתרון הסכסוך. אני עדיין כן מאשימה אותנו, כי אנחנו המדינה החזקה באזור ובאחריותנו להגיע לפתרון מדיני, גם עם מי שאנחנו לא אוהבים, ולא אוהב אותנו או שונא אותנו. במשך עשרות שנים לא נעשה שום דבר לשנות את המציאות".
גם המלחמה המתמשכת באשמתנו?
"ברור. היו אזהרות. לא הקדשנו תשומת לב להן ולהתרעות של התצפיתניות. הצבא לא היה שם אלא שמר על ההתנחלויות כדי שהמתנחלים יוכלו לבזוז ולהתעלל. לא שמנו לב שחמאס מתחמש על כספים שאנחנו העברנו? זו אשמתנו. חמאס ומחבלי הנוח'בה הם חיות אדם, גרועים מחיות, ואין מילים לזוועות שנעשו ואולי ממשיכות להיעשות בחטופים, אבל את האחריות שלנו לעצמנו לא לקחנו. השמיים נפלו עלינו".
מאז הטבח דיברו על "התפכחות" של שמאלנים. עברת תהליך כזה?
"אולי ההבנה שהם באמת לא רוצים אותנו כאן. אז מה? שלום והסכמים עושים בין צדדים שלא מסכימים זה . מה זה 'הניצחון המוחלט' שמדברים עליו? פסיכופתים מנהלים את המדינה".
"הרי הם בעד לכסח את עזה, להטיל על הפלסטינים פצצת אטום ושימות העולם. למה כל העולם רואה מה קורה בעזה ורק אנחנו לא?"
נאצים בפועל או בפוטנציה
הדחף הראשוני המשותף לישראלים רבים להימלט מכאן בשבועות הראשונים למלחמה פגש, בנסיבות אחרות, את הסדרה הנפלאה "ברלין בלוז" שעלתה לפני כחודש ב-yes, פרי יצירתם של דנה אידיסיס ואיתמר רוטשילד. במרכזה בני הזוג יונה וטליה גלוסקא (רוטשילד ושירה נאור), שמהגרים עם בתם הקטנה לגרמניה. הוא נגן אבוב שלא מוצא את מקומו האומנותי במזרח התיכון, היא במשבר כתיבה אחרי שגרפה שבחים על ספר הביכורים המצליח שלה ומשתכנעת לעבור לארץ זרה. טליה מתקשה להסתגל לאקלים הגרמני הקר והמנוכר בזמן שבעלה פורח ומרגיש חלק, אך מפרק לפרק אנחנו מגלים כי הייאוש בפארק טירגארטן הפסטורלי לא בהכרח נעשה יותר נוח, ובכך מתעוררים סימני השאלה שמעוררת ההגירה מישראל.
ריבלין מגלמת את שלומית, אימו הספקנית של יונה, שלא מתלהבת כלל וכלל מהרילוקיישן של בנה. פרק שלם בסדרה הקצרה (מדי) מוקדש לה, ובמהלכו היא מגיעה לביקור קצר בבירה האירופית וחושדת בכל הגרמנים שהם נאצים בפועל או בפוטנציה. אפילו במלצרית צעירה שמקבלת את פניה במסעדה מקומית. "הזדהיתי עם חוסר האונים שבו אתה כהורה מנסה להכתיב דרך מסוימת לילד שלך, גם כשאתה יודע שזה חסר סיכוי וכבר רק שומעים אותך, אבל לא מקשיבים לך. זה קצת עצוב", אומרת ריבלין, "וגם מצחיק, כי גם אם אתה מודע לזה, זה כבר לא בשליטתך".
צילומי הפנים נערכו בבודפשט, והסצנות החיצוניות צולמו על רקע נופיה האורבניים של ברלין. "היה קור אימים", נזכרת ריבלין, "באחת הסצנות אני מגלה את השמות שמוטבעים במרצפות בכניסה לבתים, שמהם הוציאו את היהודים לשילוחים, בקור הנוראי הזה, בבגדים לא בגדים, אל הגיהינום. זה הכה בי בכל פעם מחדש בלוקיישן בצילומים", משתפת לאורה, שגם למדה טקסטים בגרמנית לתפקיד.
יש חלום שעדיין לא הגשמת?
"אני חולמת הרבה, אבל לא על תפקידים. בזמנו רציתי לשחק את נינה ב'השחף', אבל מי לא. לבתי נינה (השחקנית נינה קוטלר, בתם של ריבלין ובעלה הקודם עודד קוטלר) קראתי על שמה. אני שמחה להישאב לחלום של במאי או מחזאי. זה מענג מאוד".
זכית בשלושת הפרסים הנחשבים בתעשיית הבידור הישראלית, אבל האם הם חשובים? עד כמה יש להם משמעות בראי השנים?
"פרסים זה משמח. הפרס האמיתי זו העבודה, וכשאתה יוצר חיבור עם הקהל. ההכרה האמיתית היא כשמציעים לך תפקידים ושמחים לעבוד איתך".
"בגיל 12 לא התרגשתי על הבמה כמו עכשיו"
להבדיל מ"הלוטוס הלבן", שבה העשירים מתגלים במלוא כיעורם, כיכבה ריבלין בקיץ האחרון בדרמה הקומית "שישה אפסים" של כאן 11, שבה היא ושלמה בראבא שיחקו את ארנונה וצבי, זוג קיבוצניקים מבוגרים שזכו במיליונים וצריכים לעבור סדנה קבוצתית כדי לקבל את כספם. "בראבא ואני לא עבדנו הרבה ביחד. כשהגענו לסדרה כל אחד מאיתנו פשוט הביא את עצמו ולא היה צריך לדבר הרבה. יכולנו פשוט להניח את עצמנו וזה עבד. משהו מבפנים היה מוכן ובשל עם הצער, השמחה והשכל שאולי רכשנו עם השנים".
באחת הסצנות הזכורות בסדרה שואלת ארנונה את צבי, הומוסקסואל שיוצא לפניה מהארון בעקבות הזכייה, אחרי עשרות שנות זוגיות: "תגיד, מתי שכבנו בפעם האחרונה? אתה יודע שהדס ונחום מזדיינים שלוש פעמים בשבוע? אתה יודע שאני מאוננת?" לאורה טוענת שאף אחד מילדיה לא צפה ולא יצפה בסדרה הזו. "זה מורכב, בטח ב'שישה אפסים', אבל בעצם מאז החשיפה הגדולה ב'קרובים קרובים', נינה ואמנון סבלו כי היו עוצרים אותי בכל מקום", היא אומרת על ילדיה. "לא באגרסיביות, אבל להם זה היה קשה כי פתאום נושלתי לרגע מהיותי האימא הפרטית שלהם. זה היה יותר מדי בשבילם ואני כל כך מבינה את זה, היום יותר מאי-פעם. היום הם רואים הצגות ועוד כל מיני פרויקטים שאני עושה, אבל במינונים נמוכים, ואני בסדר גמור עם זה".
במשך השנים רשמה ריבלין טייטל נוסף: זמרת. "סוג של", היא אומרת. ב-2017 היא השיקה את המופע והאלבום "אישה נוסעת", הכוללים שירים שכתבה בעצמה. שותפיה ליצירה היו המוזיקאי שאול בסר, בנה מנישואיה הנוכחיים לגדליה בסר, והמשוררת נורית זרחי שערכה את הפרויקט עם ימי ויסלר, איש להקת "הבילויים". לאור ההצלחה, לפני כשלוש שנים היא העלתה מופע נוסף בשיתוף אותן נפשות פועלות ושמו "בעיר זרה". גם בו מדובר בשירים מקוריים לצד קאברים מפתיעים ללהיטים מוכרים ובהם ביצועים ל"אהבה אסורה" של זהבה בן, "אני שוכב לי על הגב" של אריאל זילבר ו"הלילה" של להקת "הכֹל עובר חביבי", שייצג את ישראל באירוויזיון 1981. סיבוב ההופעות עם אוסף השירים השני נמשך גם בימים אלה.
"מעולם לא היה לי חלום לעמוד לבד על הבמה עם להקה כל כך משובחת ולשיר את המילים שלי, וגם לא חלמתי שאעבוד עם שאול הבן שלי. כל השנים אני כותבת בלי שום מטרה בשביל להיות, לראות, להבין, להירגע ולפקס", מתוודה ריבלין. "בתקופות מסוימות זה קצת עוזר. לטקסטים היה מקצב ולכן נתתי לכמה אנשים לקרוא אותם, והתגובות היו חשובות. ככה נולד המופע. ידעתי שצריך מוזיקה והתייעצתי עם שאול, שרצה להלחין בעצמו, וזה היה סימן טוב".
"כבר בגיל 19 אמרתי לעצמי, 'זהו, את זקנה. החיים נגמרו'. היום אני אומרת לעצמי שאנשים מתים לא הרבה שנים אחרי שהם מגיעים ל-80. עוד לא בא לי"
כל בני משפחתה של ריבלין פועלים בתחומי היצירה והאומנות, אלא שבעלה הנוכחי גדליה בסר נאלץ לפרוש מבימוי לאחר שחלה במחלת גופיפי לואי, מחלה ניוונית מוחית הגורמת לדמנציה. "גדליה סיעודי וכמעט לא מדבר, אבל אני מרגישה בת מזל לחיות עם איש שאני כל כך אוהבת. הוא לא מדבר אבל כן מחייך באופן שובה לב, והעיניים שלו חכמות וטובות. הוא מגיב למוזיקה מאוד, אם אני משמיעה לו לאונרד כהן ברקע, הוא יזמזם. לפעמים הוא גם צופה בחדשות, וכשהוא רואה את אחד ממנהיגינו הוא מתפקע מצחוק, כאילו זה מערכון ב'ארץ נהדרת'".
השנה תהיי בת 80. איך הגיל משפיע ברמה האישית והמקצועית?
"אני בדיוק תוהה בימים אלה. בכל פעם, לפני שמחליפים צד בתקליט, בגיל 59 ובגיל 69, יש בהלה. אני זוכרת את זה כבר בגיל 19. אמרתי לעצמי, 'זהו את זקנה. החיים נגמרו'. המעבר בין שנות ה-20 ל-30 בחיים דווקא היה הכי קשה בעיניי. זה עשור שאתה מנסה להגשים פנטזיות בהתבסס על דימוי שיש לך על עצמך, ובעשור הזה אתה לומד שזה לא בדיוק אתה. תוך כדי הכאב הזה, מתגבש ה'אתה' הזה. תהליך לא פשוט, אבל חשוב. היום אני אומרת לעצמי שאנשים מתים לא הרבה שנים אחרי שהם מגיעים ל-80, ועוד לא בא לי".
המוות מפחיד אותך?
"לא המוות עצמו, בטח גם הוא, אבל יותר שקורים כל מיני דברים והחיים מכריחים אותך להצטמצם. הידיעה שעולם שלם של תחושות, רגשות, דימויים, זיכרונות, מחשבות וריחות נעלם יחד איתך".
כבר בגיל 12, לפני שסומנו ילדות פלא או נערי פוסטר מבטיחים, קטפה ריבלין תפקיד ראשי במחזה האנטי-מלחמתי "חזיונות סימון מאשאר" מאת ברטולט ברכט שהועלה בתיאטרון "הבימה". "אחרי הצבא כל מה שנראה לי ספונטני וטבעי כילדה כבר כאילו לא היה קיים יותר, ויצר פחד וקיפאון", היא נזכרת.
העלייה לבמה עדיין מרגשת אותך כמו אותה לאורה בת 12?
"לאורה בת ה-12 דווקא לא התרגשה. היום לפני הצגות ראשונות אני בלחץ, וביום שאני עולה לבמה עם המופע המוזיקלי שלי תוקפת אותי חרדה גדולה. אני מתרגלת יוגה ונשימות, וזה עוזר, ולאחרונה אורנה גרץ, המפיקה שלי, התחילה ללחוש לי לפני העלייה לבמה 'ארנונה, ארנונה' כדי שאקבל את הביטחון והביצים של ארנונה מ'שישה אפסים'. בהתחלה זה עצבן אותי, כי מאיפה היא יודעת שזה מה שאני צריכה שיגידו לי? מה, אין לי שיקול דעת עצמי? אבל זה עזר לי להיכנס למוד ולשים זין".
"הגברת הראשונה" - הצגות קרובות: 10-8 במאי, תיאטרון הבימה
"בעיר זרה" - הופעות קרובות: 18 במאי, באבי בר הוד השרון; 25 במאי, תחנת רוח בקריית טבעון; 26 ביוני, מוזיאון עין דור; 28 ביוני, שבלול ג'אז תל אביב