"תכף אני עולה לבמה, ואני יכולה כבר לשמוע רחש של קהל. שזה הסאונד הכי מתוק שיש. זה וגרעפסים של הנכדים", אומרת ציפי שביט רגע לפני שהיא עולה לבמה. מהצד, זה נראה כמו עוד ערב בתיאטרון, עוד הצגה של ציפי שביט. עוד יום במשרד שהיא מגיעה אליו כבר כמעט 60 שנה. אבל בפועל, מדובר בתמונת ניצחון, רגע שרק לפני כמה חודשים היה נראה בלתי אפשרי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ככה עוד לא ראינו אותך.
"לא. ככה עוד לא ראיתם אותי, גם אני את עצמי לא ראיתי ככה, כן שברתי, כן נפלתי כבר המון פעמים, אבל תמיד אמרתי וואו, זה שבר והלאה. ותמיד לא קל, אבל הלאה. הפעם, זה אחרת".
בפעם הקודמת שראינו את ציפי שביט, היא הייתה מוקפת בהמוני חיילים. כשפרצה המלחמה, היא הייתה מהאומנים הראשונים שהתנדבו להרים את המורל וטיילה בין בסיסי צה"ל. לא משנה מה הייתה השאלה, החיוך של שביט היה תמיד התשובה.
לפני חצי שנה בדיוק, בין בישול אוכל לחיילים להופעות למפונים, החליטה לנצל את הזמן ולעבור ניתוח פשוט שתכננה זמן רב.
"הלכתי לניתוח החלפת פרק ירך שמאל, שטיפה הציקה לי", היא נזכרת. "וזה אמור להיות ניתוח לא נורא קל, לא אחרי זה רוקדים, אבל אחרי שבועיים. ועוד אמרתי לעצמי, זהו, אני אקח שבועיים חופש ואני אחזור. ועוד עשיתי ערב הניתוח הופעה לחיילים, וככה הלכתי לניתוח. ומצאתי את עצמי כבר באותו ערב".
בערב שאחרי הניתוח?
"כן. עם פגיעה עצבית קשה ברגל הבריאה. וברגע אחד, מישהי שבחרה ניתוח רק כדי לעשות שפגט יותר גדול, מוצאת את עצמה לא יכולה ללכת. רגל שמאל פגועה מהניתוח, וימין לא זזה".
מתי מבינים שהיא לא זזה, או שהיא נפגעה באופן כזה?
"אחרי עשר דקות. ומתחילה ההמולה הזאת, של פה רופא ופה אחות ופה נוירולוג ופה MRI. ועוד הכול לרגע נראה לך כמו בסדר. כבר נפלתי, נפלתי בשידור חי בווראייטי. כבר עפתי מהבמה כי חשבתי שהבמה ממשיכה. כבר עפתי בג'מבו כי לא ידעתי לעשות סקטים ועפתי קיבינימט על הרגל. וכבר עפה לי הברך מהמקום".
את רגילה לעוף.
"אני רגילה לעוף, בדיוק. ופתאום, רגע, אולי עוד רגע, אולי עוד דקה, הרגל תזוז והשנייה קצת תכאב, וזהו, ואני אחזור לעצמי. אבל נכנסתי רוקדת ויצאתי בכיסא גלגלים. ואני רוצה לקום רגע להסתרק - ויותר לא. ואני שואלת את עצמי, מה עושים עם כל האנרגיה הזאת? מה עושים בעוד שעה?"
"הכול איבד את טעמו"
כשמסתכלים על הקריירה של שביט, אפשר להבין על איזה כאב היא מדברת. הקומדיה שלה הייתה תמיד חסרת מנוחה. קופצת, משתוללת, עושה כל מה שצריך כדי לגרום לקהל שלה לצחוק. ציפי בלי הפסקה מוצאת את עצמה, בפעם הראשונה, בהפסקה כפויה.
"הדברים היו כל כך טובים ונעימים ואז הכול איבד את טעמו. הדברים הקטנים - הכול היה תפל. המילה 'תפל' היא מילה עצובה בעיניי. החיים שלי כל כך יפים",
"הציפי הזאת, שלא קוראת להופעות אף פעם עבודה", היא ממשיכה לתאר את מה שעבר עליה, "רק רק יוצאים היום להצגה. שמחכה למונית 55 שנה למטה, ולא רואה בזה לא קושי, לא חם לי, לא קר לי. לא גדול לי, לא רחוק לי. שחוזרת באחת מהצגות ועוצרת עוד רגע בכביש שמוביל הביתה לבד, עם התיק, ומרגישה את כל סוגי האושר יחד. אושר שאלוהים נתן לי עכשיו לרדת מהמונית וללכת הביתה, לבית שלי, אחרי ש-800 איש יצאו מאושרים. ללכת לישון ומהר-מהר לקום כי חבל על כל דקה. ולקום ב-5:30 ולצאת למרפסת ולהגיד: 'איזה טוב, איזה מדליה נתת לי'"
מה אומרים הרופאים?
"שום דבר ברור. אולי זה מזה, אולי זה מההוא. בוא נבדוק, בוא נראה".
יש פתרונות, יש מה לעשות?
"לא יודעת. זה ברור לי שרק אני וחבריי ומשפחתי המצוינת, שלא זזה לרגע, אבל בעיקר אני אצליח להרים את עצמי או לא. אין לי שום ברירה אחרת: או להילחם כמו מטורפת - אני אדם שיודע להילחם, עושה ארבע הצגות ביום. בחנוכה אני עושה 100 בחודש. אני יודעת להילחם, אני באה מבית שיודע להילחם, אבל מלחמה כזאת לא הייתה ולא חשבתי שאני אעבור. החלטתי להתחיל לאסוף רסיס מההתפרקות הזאת, ולהבין שמעכשיו הכול תלוי בי".
"בבית לוינשטיין מחאו לי כפיים"
בחודשים האחרונים היא נלחמת ללא הרף כדי להוכיח ש"ההצגה חייבת להימשך" היא לא רק ביטוי שחוק, אלא תפיסת עולם.
"אני לא רצה, אבל אני הולכת. וזה לא קל לי, וזה חדש לי, אבל הינה אני באה", היא מתארת את המאבק שלה. תהליך השיקום שלה ארוך, מורכב, איטי מאוד. כמו במקרה של פגיעה עצבית, לא ברור אם ומתי יחזור המצב לקדמותו.
בגיל 77, היא לומדת להתחיל ללכת מחדש, אבל עושה את זה כמו שרק ציפי שביט מסוגלת, בחיוך רחב וצחוק מתגלגל.
"נכון זה נראה לכם קל? אבל זאת קריעת תחת. אני לא מוותרת. אני חייבת לרוץ ולשיר ולרקוד ולחזור וללכת", היא מצהירה.
"כשהגעתי לוויקי, פיזיותרפיסטית נהדרת באסף הרופא, והיא אמרה לי, 'עכשיו את קמה מהכיסא גלגלים ואת שמה עליי יד ואת זזה איתי'. זה היה נראה לי מדע בדיוני, אין דבר כזה".
אבל עשית את זה.
"אבל עשיתי את זה, לאט-לאט. נורא לאט. בבית לוינשטיין, ביום שעזבתי את ההליכון, מחיאות כפיים, אני הולכת במסדרון עם שני קביים. וכולם מוחאים לי כף. אז אני עוברת לקב אחד, וכולם מוחאים לי כף. ואני אומרת, כן, זה אחר, כן, זה שונה - אבל אני עושה את זה".
"כשבאתי בפעם הראשונה לבריכה", היא ממשיכה לשחזר. "עשיתי שני צעדים ואחרי זה כבר קצת שחיתי, ויצאתי מהבריכה והרגשתי הכי דומה לי. נזכרתי בעצמי וזה היה זיכרון מתוק. מתוק מדבש. אומרת תודה ליוסי ולבורא עולם".
"זה סם החיים"
בתקופה האחרונה היא כבר מתניידת בזכות עצמה. השבוע היא גילתה שעם כל הכבוד לפיזיותרפיה ולרופאים מומחים, יש תרגילים יעילים יותר להחלמה.
"ירדתי השבוע למטה, ללכת לבית קפה, ורק כשכבר ירדתי, אמרתי, מה עשיתי, מי יעביר אותי את הכביש? זה כביש נורא הומה. בדיוק ראיתי פה גבר נורא מתוק שבא להתניע את האופנוע שלו, הוא כבר עשה את התנועה הזאת ברגל, הוא גם הלך לחבוש את הקסדה הזאת, של קושמרו. ואני אמרתי לו, 'סליחה, אתה יכול להעביר אותי את הכביש?'
"הוא אמר 'ברור'. זה היה הדבר הכי מקסים שקרה לי בעולם. נתן לי יד, העביר אותי את הכביש. ואז הוא צלצל לאימא שלו, אמר לה 'אימא, את יודעת את מי עכשיו העברתי את הכביש?'"
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לפני הפציעה, ועוד לפני המלחמה, שיחקה ערב-ערב בהצגת התיאטרון המצליחה "צניחה חופשית", לצד ליאורה ריבלין, על שתי קשישות, שונות מאוד, שחולקות חדר בבית אבות. אחרי שהניתוח של שביט הסתבך, היה ברור שאי אפשר להמשיך בלעדיה. בתיאטרון חיפה גיששו מתי היא תהיה מסוגלת לחזור. לכל אחד יש מחליף, חוץ מלציפי שביט.
היו התלבטויות לפני?
"היו ויש. כי בארץ יש כל כך הרבה יגון וכל כך הרבה צער סביב החטופים. מצד שני, המשנה הזאת של אבא שלי, גם כשקשה ממשיכים. החלטתי שאני אנסה. סימנו יעד שההצגה חוזרת לבמה, ושמרנו על זה".
אמש, אחרי הפסקה ארוכה, חזרה לתיאטרון, אל המקום שהתגעגעה אליו יותר מכול.
"אני חשבתי שהיא צריכה לחזור כמה שיותר מהר", אומרת חברתה להצגה השחקנית לאורה ריבלין. "כי אני יודעת שזה ויטמינים, שזה בריאות. שזה מקום להוציא את כל המררה והכאב - זה סם חיים".
שביט עלתה על הבמה עם פאה מתולתלת ושפע פאנצ'ים, אלא שהפעם, גם צמוד אליה הליכון מקושט. אבל אפילו הוא לא הצליח לגנוב ממנה את ההצגה.
לאורך הקריירה הארוכה שלה,שביט מורגלת במחיאות כפיים סוערות. אתמול, הן קיבלו משמעות חדשה. תזכורת שעם או בלי הליכון, הקהל יאהב אותה ללא כל תנאי.
"זכיתי במשהו כל כך גדול, מתנה כל כך מפוארת, כל כך יחידה במינה", היא אומרת. "אני תמיד, כשאני מציירת לב, אני משאירה אותו קצת פתוח כדי שיהיה להם מקום להיכנס. ואני רוצה לחשוב שהיחד הזה יאחה את רסיסי ליבי לנצח".