ב-7 באוקטובר היה הבמאי דני רוזנברג בבוסאן, קוריאה הדרומית, שם הקרינו את סרטו "החייל הנעלם" בפסטיבל הקולנוע היוקרתי בעיר. במרכזו של הסרט, שנכתב הרבה לפני 7 באוקטובר, ניצב שלומי (עידו טאקו), חייל בן 18, שעורק משדה הקרב בעזה ויוצא למסע בחזרה לביתו. תוכנית העריקה מסתבכת ומפקדיו בטוחים שהוא נחטף. בריאיון ל-N12, רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם") מתאר את חוויית הצפייה כתאונת דרכים של דמיון ומציאות. היום (רביעי), יום הקולנוע הישראלי, יוקרן הסרט, שבו משחקות בין היתר גם אפרת בן צור, תיקי דיין ומיקה רייס, באולמות ברחבי הארץ.
"הקרנת הבכורה הייתה בתחילת אוקטובר והסרט היה אמור לצאת בנובמבר אבל נדחה", אומר רוזנברג על הסרט שהתקבל לפסטיבל לוקרנו היוקרתי וזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה. "בהתחלה חשבתי שלא נוציא אותו בכלל. ב-7 באוקטובר נחתתי בקוריאה הדרומית. בזמן שהארץ רעדה הייתי במטוס. הגעתי בסביבות השעה 15:00 שעון ישראל, התרווחתי במטוס, פתחתי את הטלפון ולא האמנתי למה שאני רואה. ביקשתי מיד לחזור לישראל אבל עד אז, הגעתי להקרנה. ישבתי שם והרגשתי אימה. אימה מול המציאות. הדמיון התנגש בתאונת דרכים בקיר של המציאות".
הפתיחה של "החייל הנעלם" צולמה בין השאר על גדר הגבול בזיקים, משם חדרו מחבלי חמאס לישראל. המושב בעוטף עזה שבו צילמו עדיין מפונה. "כשחזרתי לתל אביב העיר הייתה ריקה. התקשרתי לאמיר קליגר, שותפי לכתיבת התסריט, ודיברנו על כך שבעצם כתבנו סרט דיסטופי והעתיד הפך להווה, אבל לא העתיד שתיארנו. אנחנו תיארנו את תל אביב כעיר שמכחישה את המלחמה, שחוגגת את עצמה, שנמצאת באווירה של 'אכול ושתֹה כי מחר נמות'. הרגשתי שהסרט לא רלוונטי לשום דבר".
אבל אז, דברים החלו להשתנות והמציאות בישראל החלה להיות דומה יותר ויותר למציאות שבסרט. "כעבור שבועיים-שלושה התעוררה העיר מחדש לחיים. חברה שלי הייתה במסעדת 'פרא' שבה צילמנו ואמרה שהיא נמצאת שם, בזמן אזעקה ואמרה שהיא נמצאת באזור המוגן שלה. זה בדיוק האזור המוגן שמופיע בסרט. דיברתי אחר כך עם הבעלים והוא סיפר שהרעיון להכניס לאזור הזה את האנשים הגיע מהסרט. הסתובבתי בתל אביב וראיתי שהמציאות שתיארנו בסרט היא בדיוק המציאות שמתקיימת בעיר". גם תל אביב חוותה אזעקות, אבדות, חרדות, רבים התגייסו למילואים ואחרים התנדבו היכן שיכלו. אבל רוזנברג מתעקש: "יש הכחשה של המצב הלחימה ושל הגיהינום שנמצא 50 דקות משם".
"רציתי ליצור סרט על יחסים, על אהבה, אבל המציאות חדרה מהחלון. עם כל הכאב שבה", אומר רוזנברג. "הבנתי שאני רוצה לספר סיפור על אדם שרוצה לברוח מהגורל שלו, מאלימות. בישראל אתה לא באמת יכול לברוח, כי היא דבקה בך. הגיבור רוצה להיות נער בן 18 כמו כל נער בן 18 בעולם, אבל הוא מגלה שהוא לא יכול לברוח מהגורל שלו, כי כשאתה נושא נשק ואתה מחלק מהמנגנון – אין לך אפשרות".
הדרך שלו לרצון להקרין את הסרט עברה דרך מפגש עם סטודנט של רוזנברג, מ שחזר מעזה. "הוא חזר אחרי חודשיים ואמר לי: אני מסתובב ברחוב ואני מרגיש שאני החייל הנעלם. אחר כך, עידו טאקו (השחקן הראשי בסרט) בחר לעשות הקרנה לחברים שלו. זו הייתה חוויה מצמררת, משמעותית ומוזרה, כי הם ראו את עצמם בסרט והגיבו לו מצוין".
"התחלנו לעשות הקרנות כל כמה שבועות בקולנוע יפו והגיעו אליהן אנשים צעירים, הרבה מאוד חיילים והשיחות שאחרי ההקרנה הפכו להיות כמו מפגשי טיפול. הם סיפרו שהם מרגישים שאסור להם להראות שהם מפחדים והסרט אפשר להם לראות את עצמם על המסך", מספר רוזנברג. "אנחנו לחלוטין בהכחשה של האסון בעזה, של המוות, של ההפקרה של החטופים ואני מקווה שבמובן מסוים ההקרנות יעוררו את התודעה ולא יאפשרו לאנשים להשלים עם המציאות הזאת".
"יום הקולנוע הוא משמעותי לי, ככה בעצם נראה אם אנשים יכולים לראות את הסרט וכיצד הם יגיבו אליו". לשאלה איך אנשים הגיבו בהקרנות של אחרי שבעה באוקטובר הוא משיב: "אנשים צוחקים הרבה יותר במהלך הצפייה משצחקו לפני המלחמה. הסרט הפך לקומדיה שחורה. המפגש הזה עם המציאות מייצר מנגנון הגנה של צחוק. בסצנה שמגיעים לספר לאפרת בן צור, שמשחקת את האימא, על כך שבנה חטוף, התגובה בקהל הייתה צחוק".
הסרט הופץ בינתיים בצרפת, שם הוא זוכה בימים אלה להצלחה כבירה. "הצלחה ענקי. זאת הפתעה מטורפת. דיברו על החרם, דיברו על הפחד מהקולנוע הישראלי – והנה, הסרט נכנס לשבוע השביעי שלו בבתי הקולנוע. זה הישג לכל סרט, בטח לסרט זר. הגענו ל-40 אלף צופים וזכינו לביקורות מצוינות. עוד ועוד בתי קולנוע מתווספים".
איך אתה מסביר את ההצלחה?
"אני חושב שבסופו של דבר, אנשים הרבה יותר אינטליגנטים ומורכבים ממה שמציירים בתקשורת. הם יכולים להתמודד עם סרט ישראלי, יכולים לשפוט את המציאות. מצד אחד הופתעתי, אבל מצד שני אני שמח שאנשים יכולים להסתכל נכוחה על סרט, להסתכל על סרט כסרט, כזה שמדבר על אנושיות, קורא לאנושיות ולא מניפסט לכאן או לכאן. הייתי שם כמה בכמה הקרנות, באחת מהן הגיעו כמה פרו-פלסטינים שרצו לחבל. בסופו של דבר הם מחאו כפיים ואהבו את הסרט. כך היה גם כשהוא הוקרן בפסטיבל ישראלי, בפני קהל פרו-ישראלי".
מה אתה חושב על הרפורמה שהשר זוהר מקדם? האם אחרי שהרפורמה תעבור, סרט כמו "החייל הנעלם" היה יכול להיות מופק?
"אני חושב שזו רפורמה מזעזעת. בבסיס שלה יש חוסר הבנה מוחלט לגבי הדרך שבה אפשרות לזהות האם יצירה תצליח או לא תצליח בקופות. אף אחד לא דמיין ש'אפס ביחסי אנוש' או 'שבעה' יצליחו. הניסיון להתנבא מראש על הצלחה מסחרית הוא לא מציאותי. יש סרטים שתכננו מראש שהם יהיו שוברי קופות ואף אחד לא הלך אליהם. עוד לפני זה, אנחנו יוצרים וחוק הקולנוע קיים כדי לאפשר להביא לקדמת הבמה סיפורים מכל קשת החברה הישראלית, שהמיינסטרים לא בהכרח מעוניין לראות אותם. לכן מדובר במנגנון שנתמך על ידי המדינה ולא במנגנון כלכלי.
"אם משרד התרבות יהפוך להיות עוד גוף הפקה שמחפש את השורה התחתונה בקופות – זה ממש למעול בתפקיד הבסיסי של ייצוגי תרבות כאן. הסיפור הישראלי לא היה מסופר אם המוטיבציה היחידה הייתה להרוויח. 30 שנה של סרטים ישראלים שעשו מהפכה בארץ ובעולם – זה לא היה קורה אם הצלחה הייתה המוטיבציה היחידה".