השחקן והקומיקאי דב נבון מתגעגע לימים של יצירה חופשית, בועטת ופורצת גבולות. מי שהגיע למיינטסרים הישראלי בשנות ה-90 ב"חמישייה הקאמרית", אומנם מתאר ערגה לתקופה אחרת, אבל בה בעת מכיר בעובדה, שגם כעת, בימים אלה, הוא נמצא בעשייה רבה ומשוחררת. "הגעגוע ל'חמישייה' קיים'", הוא מודה בריאיון מיוחד ל-N12 לרגל יום העצמאות, "אנחנו חברים עד היום, יש געגוע לתקופה ולחופש. זה גיל שבו אתה צעיר, בודק גבולות. אבל כשאני אומר את זה אני חושב - 'גם היום יש לי תקופה פורה'. עדיין נשארתי הילד הזה. בתוך העשייה שלי אני מרגיש שחזרו לי הנעורים".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
נבון (64), משתתף בימים אלה בהצגה "בעלה של אשתי" בתיאטרון הארצי, מעלה את "מופע ערב" שבו הוא מספר סיפורים אישיים ומנער את האבק מעל נושאים פחות מדוברים ומנחה את הפודקאסט המצליח "לשחרר את הדב". השיחה שלנו מתקיימת לקראת פרק עצמאות חגיגי ל"קופה ראשית", קומדיית המצבים של כאן 11 שהפכה לקאלט, שבה מגלם נבון את אמנון טיטינסקי.
"הכל מוזר בתקופה האחרונה. קשה לי לנסח את התחושות, את הרגשות ואת התדר שאנחנו נמצאים בו מאז 7 באוקטובר", הוא משיב לשאלה מה שלומו בימים אלה. "זה לא עוזב אותנו וכנראה לא יעזוב אותנו אף פעם. הכול מגיע עם עוד שכבה, עם משקל. זה לא שזה לא היה קיים אף פעם, השכנים שלנו היו פה תמיד, אבל עכשיו זה אחרת".
"הבנתי את המשמעות של התפקיד שלי"
כמה ימים אחרי הטבח הנורא בעוטף עזה, יצאו בוואן חברי "קופה ראשית", כמו אומנים ואומניות רבים, לעודד את תושבי הארץ המוכה וההמומה. "תוך כדי העשייה הבנתי את המשמעות, את התפקיד שלי, שלנו, של כל מי שעוסק בהומור, בתוך הדבר הזה", מספר נבון. "כל חברי הקאסט של 'קופה ראשית' רצו לעשות משהו מיד אחרי שזה קרה. כולם רצו לדעת איך הם יכולים לתרום. הבת שלי ואשתי התנדבו ב'אחים לנשק' ואני, עם הקאסט של 'קופה' עלינו על ואן ונסענו לבקר, מפונים, חיילים ופצועים".
"חייל שנפצע ונמצא בשיקום אמר: 'איפה שאני יכול לצחוק - אני צוחק'. שנים אני אומר שהומור זו גלולה שעוזרת להתמודד, גם באישי וגם בלאומי"
"פגשתי אנשים נהדרים ונפלאים. יש לנו עם מקסים, זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל זה אמיתי", הוא נזכר. "הייתי חוזר הביתה וזה נתן תחושה שיהיה בסדר. הייתי זקוק ליציאה הזאת, והם היו זקוקים לי. כדי לשרוד את התקופה ואת מצבי הרוח. אז, הבנתי שיש לי משהו לתת למישהו וזה נתן תחושה שיש לי תפקיד באירוע הגדול הזה. אבל לא הבנתי את התפקיד עד הסוף".
משמעות התפקיד התחוורה לו לפני כשבועיים, כשצפה בטלוויזיה. "חייל שנפצע ונמצא בשיקום התראיין. הוא סיפר על ההחלמה שלו ועל מה הוא עושה בתקופה הזאת. הוא אמר שם: 'אני משתדל לצחוק כמה שיותר. איפה שאני יכול לצחוק - אני צוחק'. זה לא יצא ממני, זה יצא ממישהו עבר תופת ומנסה לשקם את עצמו. פתאום נחתה ההבנה של משמעות הצחוק, כמה זה חשוב להחלמה ולהתמודדות. שנים אני אומר שהומור זו גלולה שעוזרת להתמודד, גם באישי וגם בלאומי".
בינואר האחרון "קופה ראשית" שחררה פרק מיוחד לימיי המלחמה, שזכה לביקורות חיוביות בשל הנחמה, העידוד וההומור שסיפק. נבון מרגיש שהיצירה נתנה ביטוי למה שכולנו הרגשנו באותם ימים, ועדיין מרגישים, וקשה היה לנסח: "יש רגע שרמזי יוצא מבור הניקוז, מהג'ורה, והדמות שלי עומדת שם ומשתינה במכנסיים. זה היה רגע, מבחינתי, שהיה חשוב מאוד לשים בפרונט ולהגיד, כולנו מסתובבים עם פיפי במכנסיים עכשיו, במובן המטאפורי. זה נתן סימון לפחד והתחושה הזאת שכולנו סוחבים איתנו".
איך השפיעה המלחמה על האווירה על הסט?
"אני לא חושב שיש מישהו שהאירוע הזה לא בתוך החיים שלו, עמוק בתוך השגרה שלו. זה נמצא בכל מקום. ביום, יום, בכתיבה, בדיבור. גם על הסט".
איך אתה הרגשת, באישי, אחרי 7 באוקטובר?
"הימים הראשונים שהייתי בבית בלי שום יכולת לעזור או לעשות משהו, הכניסו אותי לחרדה. כשאתה יוצא מהבית ותורם למאמץ, אתה מרגיש שיש לך משהו לתת למישהו - אז זה הדדי. אתה מקבל בחזרה. זה היה בשבילי קרש הצלה לתקופה הזאת. ברור".
"על יחסים, זוגיות וגם על סקס"
בימים אלה רץ על הבמה, כאמור, גם מופע יחיד של נבון. "זה מופע עם סיפור אישי, עם הדיבור שלי, על תקשורת, על יחסים, על זוגיות, על גבריות, הגבר שהייתי וגם על סקס. זה תדר שהיה לי מאוד חשוב לייצר עם הרבה הומור, אבל זה גם מרגש. כל מה שאנחנו מנסים להדחיק או להסתיר, אני שם בפרונט. לרגעים זה מביך את הקהל".
"מישהו אמר לי: 'תקשיב המופע שלך פשוט טלטל אותי. היה רגע שכמעט היו לי דמעות בעיניים ואז בום הבאת בדיחה. לא הבנתי אם אני אמור לצחוק או לבכות'. אני מטלטל אותו. החיים הם אמאל'ה. מטלטלים. הם גם כאלה וגם כאלה. הם מורכבים. ומי שרוצה לחוות אותם בצורה הכי להרגיש אותם, אז הוא מרגיש אותם. כגודל הדיכאון, גודל הצחוק".
"בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר הייתי בבית בחרדה, בלי שום יכולת לעזור או לעשות משהו. לצאת מהבית ולתרום למאמץ היה בשבילי קרש הצלה לתקופה הזאת"
זו חוויה מרפאת באיזשהו אופן?
"אני לא יודע אם זה מרפא, אבל זה משחרר ואני משחרר גם את הקהל".
"אני חוקר את עצמי, אני חשדן לגביי"
בשנת 2024 נבחר "לשחרר את הדב", שמגיש נבון יחד עם התסריטאי נדב פרישמן לפודקאסט השנה בקטגוריית הקומדיה על ידי על ידי גולשי אתר GeekTime. גם בפודקאסט, מדבר נבון על עצמו בפתיחות וכנות לצד ההומור האופייני שלו, מה שגורם למאזינים הקבועים להרגיש קרובים אליו. "מכירים אותי עד גבול מסוים, כי גם אני מכיר אותי עד גבול מסוים", הוא אומר.
"פעם שאלתי את המטפלת שלי: 'מה זה? איפה זה נעצר?' היא ענתה שזה אין סופי, שההיכרות שלי איתי היא אין סופית", מתאר נבון. "אני חוקר את עצמי, אני חשדן לגביי. אני כבר לא בטיפול קבוע, אבל אני מטופל. כי זה עדיין חשוב לי, לגלות עוד ממני. להתפתח או לגדול. אבל תראי, בפודקאסט אני לפעמים בתפקיד. לפעמים אני אני ולפעמים זה מן משחק".
"התאהבתי בתיאטרון כשהבנתי שזה מקום שבו מישהו יכול לספר לי על העולם שלי", הוא מוסיף ואני יכול להזדהות איתו. כמו בכל אומנות טובה. אני ממשיך את הדבר הזה הלאה. בכל מקום שאני נמצא, אני משחרר את מה שאני יודע על זה. גם בי יש פחדים, גם בי יש שמחה, כולנו אותו דבר בסוף. זה תפקיד כזה שלקחתי על עצמי, לטוב ולרע".
"החטופים לא פה - זה ציון אפס לממשלה"
ואי אפשר בלי לשאול מה הוא מרגיש כלפיי הממשלה והאופן שבו המלחמה מתנהלת. "אני מבולבל", עונה נבון. "אני לא יודע. זה גדול עליי. במבחן התוצאה זה אסון. אני חושב שהדבר המיידי שצריך לעשות זה להחזיר את החטופים. זה כל מה שאני יודע - איך ומה, זה לא התפקיד שלי. יש כל כך הרבה אינפורמציה שזורמת וספינים, אני לא יודע. כרגע, בתוצאה, החטופים לא פה איתנו. זה נורא. זה ציון אפס לממשלה".
"אני רוצה שהסיפור הזה ייגמר ושאחרי זה כל אחד ייקח אחריות ויעשה מה את מה שהוא צריך לעשות. כשאני עושה טעות, אני לוקח אחריות. אז אני מבקש ממני ומאחרים לקחת אחריות ולהסיק מסקנות"
"מה שקרה פה ב-7 באוקטובר", הוא ממשיך בביקורת, "צריך להוריד פה שכבה עם שופל. שכבה שלמה צריכה לא להיות. ללכת הביתה. להוריד. להוריד. זה כל מה שאני יודע. אין לי פתרון לסיפור הזה וזה לא התפקיד שלי. תעבדו. אל תספרו סיפורים. תביאו אותם. אני רוצה שהסיפור הזה ייגמר ושאחרי זה כל אחד ייקח אחריות ויעשה מה את מה שהוא צריך לעשות. ככה חינכתי את הבנות שלי גם בבית. כשאני עושה טעות, אני לוקח אחריות. אני מבקש ממני ומאחרים לקחת אחריות ולהסיק מסקנות".
מה אתה חושב על טקס המשואות?
"היה אמור להיות טקס פרסי האקדמיה לטלוויזיה. דנה מודן כתבה לי סמס ושאלה אותי מה דעתי שאנחנו נעשה טקס בלי תקשורת בלי כלום, נבוא, ניקח את התודה שמגיעה למי שמגיעה ונלך הביתה. אמרתי שאני בעד. העבירו את זה בין כולם. אחרי כמה שעות הודיעו שככה הטקס יתנהל השנה. בשקט. בצניעות. זה נראה לי הכי נכון. לגביי המשואות, חשוב לחזור לחיות, זה משהו אני מבין אותו, כמובן, אבל איך? תבררו את האיך"
"אני לא יודע מה נכנס לתוך האירוע הזה. הכול מעורבב עם כל כך הרבה שיקולים פוליטיים ועניינים", ממשיך נבון. תניחו לנו בחייאת ראבאק, תעשו משהו נקי כבר. תקיימו משהו בצורה לא מניפולטיבית. אני מבולבל, יש הרבה רעשי רקע. אני כל כך רוצה לחזור למקומות הנקיים. אם הייתי צריך ללכת לרופא והיו לו כל מיני שיקולים שלא קשורים לאירוע? איך הייתי מרגיש? ככה אני מרגיש לגבי איך שהמדינה הזאת מנוהלת. אני לא מצביע על צד אחד. יש כל כך הרבה בלגן מכל כיוון".
מה בכל זאת נותן לך תקווה בימים אלה?
"האנשים הטובים שאני פוגש. העם שלנו. אני מיסודי אדם אופטימי. מישהו אמר לי משפט: 'צריך אסון גדול כדי שיקרה נס גדול'. אני מאמין בנפש האדם. אני עדיין מאמין. הייתי עכשיו חודש וחצי עם המופע שלי בארצות הברית ובקנדה. כשחזרתי, עליתי על האופניים פה בתל אביב ואמרתי לעצמי - אני כל כך אוהב את המקום הזה. את האנשים פה. את הסביבה שלי. את החברים שלי. את השפה שלי. את המקצוע שלי. אני לא מחליף את המקום הזה. אין לי אפילו רגע אחד שאני אומר שאני לא רוצה להיות פה. אני רוצה להיות פה. אני רוצה שיהיה פה טוב ואני אעשה מה שאני יכול, שיהיה פה טוב".