הכל, לכאורה, מתנהל כרגיל בדרך לעוד הופעה בפארק הירקון. מוכרי הבייגל החם ובקבוקי המים ממתינים כסדרם תחת השמש הקופחת בכניסה לשערי הפארק ומתריעים ש"השתייה והמזון יקרים יותר בפנים". האוויר עמד והחום היה בלתי נסבל, ממש כמו המציאות הישראלית ב-266 הימים האחרונים. זה לא מנע מ-35 אלף בקהל, כך לפי המארגנים, להגיע אמש (חמישי) למפגן התמיכה המוזיקלי בקהילת הנובה, ולו היו שלוש מטרות: הנצחת 405 הנרצחים בפסטיבל המוזיקה שהתקיים בחורשת רעים והפך לזירת הטבח הגדולה ביותר במתקפת חמאס, קריאה ברורה לעסקה שתחזיר את 120 החטופים והחטופות שעדיין מוחזקים בעזה, וגיוס כספים ממכירת הכרטיסים לעמותת הנובה לטובת שיקום פיזי ונפשי של הניצולים וסיוע למשפחות הקורבנות.
אברהם טל, אסף אמדורסקי, בניה ברבי, ברי סחרוף, להקת "ג'ירפות", סולני "היהודים" אורית שחף ותום פטרובר, חברי "הדג נחש", התקווה 6, זהבה בן, כנסיית השכל, מארינה מקסימיליאן, מוש בן ארי, נגה ארז, נינט טייב ו"שבק ס'" עלו בזה אחר זו וביצעו את שיריהם הידועים בעיבודים אלקטרוניים בהפקתו של איתן רייטר. גם אם חלק מהביצועים בגרסת קלאב לא היו מלוטשים, הרעיון היה לערוך מחווה לרפרטואר המוזיקלי המזוהה עם קהילת הפסטיבל בשיתוף פעולה בין שורת מוזיקאים מובילים שייצגו היטב את הפסיפס הישראלי לבין יוצרים אלקטרוניים שונים, בהם הדי-ג'יי Artifex שתקלט ב"נובה", ושמות מוכרים נוספים בסצנת הטראנס כמו קפטן הוק ודי-ג'יי דרוויש. גם שר התרבות מיקי זוהר נכח בתחילת הערב, ונתקל בקריאת התנגדות להגעתו.
הבמה עוצבה בתפאורה וביריעות בד משולשות שמקשטות את מסיבות הטבע. זה לא היה אירוע שבו אפשר לצעוק "ערב טוב, פארק הירקון" כיאה למסורת בפארק. אברהם טל ניסה, גם בניה ברבי, אבל בקרב הקהל שררה תחושת התנצלות ואי-נעימות מסוימת לשתף פעולה בשריקות ממושכות או במחיאות כפיים רמות. אפשר להבין. שאלות פשוטות או איחולים תמימים כמו "מה שלומך?" או "סוף שבוע נעים" הפכו לטעונים ולעיתים בלתי אפשריים במציאות הנוכחית. עבור רבים משורדי הנובה, טראומת 7 באוקטובר עדיין בהתהוות, לופ אין-סופי שממאן להסתיים.
ביצוע אחד בערב הזה, במסגרת אירוע ההנצחה שיזם אחד ממפיקי הנובה עומרי סאסי, לא הותיר שום מקום לאדישות: כשהזמרת זהבה בן העלתה לבמה אימהות שכולות שאיבדו את בניהן במסיבה, ויחד הן שרו את "חיים שלי". אלו היו חגית רחמים (אמו של דביר רחמים), איריס בן לולו (אמו של אוראל אבוחצירה), שוש דמרי (אמו של דן דמרי), נעמה נבון (אמו של גל נבון), לבנה עזר (אמו של גיא עזר), אורנה אשר (אמו של דניאל אשר כהן), סיגל שמר (אמו של רון שמר), ומארינה משה יעקב (אמו של אילן משה יעקב).
נמרוד ארנין, ממייסדי הקהילה ששכל במסיבה את אחותו איילת, הסביר לקהל כי "נובה זה מקום שבו כולנו מרגישים חופשיים ונאהבים, נטולי שיפוטיות ואגו, מקום קסום שבו הזמן עוצר מלכת, השלם עולה על סך חלקיו, האזור הבטוח של כולנו. באותה שבת בתחילת אוקטובר, האור שלנו עמד במבחן שבסיוטים הכי גדולים שלנו לא דמיינו שנצטרך לעבור. החושך האולטימטיבי קרא תיגר על האור הגדול של שבט הנובה. אך ברגע של הארה הבנו מה תהיה תמצית חיינו מעתה והלאה, אנחנו נרקוד שוב".
ההבטחה לחזור לרחבת הריקודים כשמספר ההרוגים במלחמה ממשיך לטפס נראית, על פניו, רחוקה ותלושה. אלא שבערב אחד בפארק הירקון, דווקא כשהשמש שקעה, זרחה התקווה. את המופע, שנפתח בדקת דומייה לזכר הקורבנות שקיפחו את חייהם במסיבת הדמים, אפשר להשוות לרכבת הרים רגשית. שמחה מהולה בעצב שהורגשה לאורך הערב כולו. מותר ואסור לחגוג בו-זמנית. היו דמעות ושמחות, כמו גם רגעים של זעקות שבר, שחרור והרמות. אם בשעתיים הראשונות הקהל רקד לצלילי טראנס ואז רקד עוד קצת, אז החיוכים שעל פניהם של אנשים רבים התחלפו בן רגע במבט כואב כשמייה שם ומורן סטלה ינאי, ששוחררו שתיהן מהשבי, וגל דלאל, אחיו של גיא דלאל החטוף בעזה, עלו לבמה.
ינאי ביקשה מהקהל לעצום עיניים, להרים ידיים ולדמיין את הרגע שבו "כל החטופים עומדים בשורה אחת ומחזיקים ידיים. הם הגיעו לרגע שהמשפחות שלהם עומדות לפניהם. תדמיינו אותם רצים לחבק אותם. את אמא, אבא, האחות, האח, כל האהובים שלהם". זה היה רגע מלא תקווה, אנרגיה חיובית נדירה כל-כך בימינו, וגם תזכורת נוספת לכך שכל חטוף וחטופה הם לא רק סיכה צהובה או שמות ופנים על שלטים. הם עולם ומלואו. זה היה מופע בלתי רגיל, ואולי בעצם אי אפשר לקרוא לזה מופע.