הקומיקאית תום יער, שמאז שהחלה המלחמה נעדרה מ"ארץ נהדרת" וכמו רבים אחרים הפסיקה להופיע, פרסמה היום (שני) פוסט באינסטגרם ובו שיתפה בתחושותיה ובחוויותיה מהחודשים האחרונים ובישרה על חזרתה לבמות.
"כמו כולנו, גם עליי האסון של שבעה באוקטובר השפיע עמוקות", פתחה יער שבנובמבר אמרה כי איננה משתתפת במערכונים של "ארץ" כי היא "פצועה נפשית מדי העונה כדי ללחום". "הייתי בחו"ל, כמו הרבה חברים ומכרים שלי, ומאז אני עדיין על הקו בין הארץ האהובה אך הקרועה והמפויחת שלנו, לבין מקומות אחרים. אין לתאר את התחושה של לחזור כל פעם לארץ ולהרגיש הכי בבית בעולם, ולדעת בלב שמשהו בבית הבטוח הזה נסדק. גם בחו"ל אני חווה את הזרות והקושי ומרגישה הומלסית נוודת. מאז השבת הנוראית אני מתקשה לחזור לשגרה כמו שלא התקשיתי בחיים".
"אחת ההכרזות הגדולות שהכרזתי בשבועות שאחרי תחילת הסיוט הייתה שאני לא יודעת איך אפשר להצחיק", המשיכה הסטנדאפיסטית, שכבר חזרה להופיע בתוכנית הסאטירה בקשת 12. "מה מצחיק? איך מצחיק? רואה את החברים והקולגות נלחמים בשיניים, גם בקרב, גם בעורף ובעיקר על הבמות, מול מפונים מותשים ומפורקים. מנסים רק להחזיר להם חיוך, אפילו אם רק חיוך קל על פניהם הטובות המצולקות והתמימות".
יער הוסיפה כי לא פגשה קהל מאז ספטמבר. "אני כבר חודשים מסתובבת עם מועקה ולא מבינה מה זה הדבר הזה שכל כך חסר לי בנשמה. בהתחלה חשבתי שזה עצם המצב, חוסר הידיעה, חוסר האמון, האונים, הוודאות והתחושה שסוף העולם הגיע. אבל עכשיו אני מבינה מה זה החור הזה. הוא הגעגוע לבמה, לקהל, לשגרה. הגעתי לביקור ונפגשתי שוב עם הצוות והרגשתי לראשונה שיש לי מה לתת. שהתסכול האילם שלי מתחיל להיתרגם כבר למשפטים חכמים ומצחיקים, שהאנטישמיות מפליאה אותי ובא לי לצרוח לגויים - תגידו מה יש לכם מאיתנו? תירגעו עם השנאה הזאת נשמות ובהול!".
"הביחד הישראלי המחודש הזה מביא אליי שוב רוח שובבית של דחקות ושל הווי ישראלי שכל כך חסר לי מאז הטרגדיה", שיתפה. מדינה שלמה באבל, סדרות טלוויזיה מנקדות את השם שלהן כדי לא לטרגר, חדשות מחטטות בפצעים ונוברות עוד ועוד, ובעיקר - אחים שלנו נמצאים בשבי, בעונש לא מציאותי ועל לא עוול בכפם. הקושי הזה לחזור להופעות, כמו שאומרים, דווקא בימים כאלה, הוא חלק ממנת חלקנו במציאות הישראלית החדשה. אז הבנתי שאולי כן יש לי איפה לתמוך ולסייע איפה שאני יכולה - שזה לפגוש אתכם במקום הטבעי ביותר; הבמות. אז ננסה בעדינות להגיע למצב שאנחנו מחייכים, נזכרים מי אנחנו ואולי אפילו חלילה צוחקים. שמחה באופן יחסי לחזור הביתה".