את השיחה עם רונית איפרגן, קולנוענית וחברת קיבוץ כפר עזה, אנחנו מנהלים במקביל לכביסה שהיא עושה במלון בשפיים - שאליו פונתה עם בעלה איציק, שלושת ילדיהם ותושבי הקיבוץ ששרדו את התופת. "יש לנו כאן מערך של כביסות", היא אומרת, "שש מכונות כביסה ועל כל אחת מונח שלט עם מספר טלפון כדי שיחזרו אלינו כשהבגדים מוכנים. אנחנו כבר מורגלים בגלל סבבי הלחימה הקודמים שבהם התפנינו ואנחנו יודעים איך להתנהל במצבים כאלה". אבל שום הסלמה, יום קרב או מתיחות ביטחונית לא הכינו אותם לאותה שבת שחורה.
"אנחנו כאן כבר יותר משבוע, לפני זה היינו באילת", היא משתפת. "רוב חברי הקיבוץ נמצאים פה ויש לכך יתרונות. תחושת ה'ביחד' מחזקת. אנחנו משתדלים לעשות דברים ביחד כי אנחנו רגילים אחד לשנייה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מפונים וכבר מכירים את השפה. יחד עם זאת, בחלומות הכי גרועים שלנו לא הצלחנו לדמיין שנגיע למצב הזה".
לפני המעבר לכפר עזה, אחד מארבעת הקיבוצים שספגו את המכה הקשה ביותר בטבח, רונית ואיציק התגוררו בחולון. הם הכירו בלימודי קולנוע במכללת ספיר, כקילומטר וחצי מהגדר של עזה, התאהבו בעוטף ורצו לחזור. "בחולון התמודדנו עם קשיים כלכליים סביב יוקר המחייה. היינו בחרדה אבל ידענו לנהל אותה. היו משברים אבל ידענו איך להתמודד איתם. לי הייתה תחושה אישית שאנחנו יודעים לנהל את מצבי החירום שלנו, כנראה שטעינו".
הם הדרימו ב-2009, ותוך כדי שארזו את עצמם, בחרה רונית להוציא מצלמה ולתעד. "בהתחלה הייתי מפוחדת", היא מסבירה, "אולי המצלמה הייתה התבוננות מהצד. עם הזמן התאהבתי בזה. צילמנו איציק ואני עד 2014, והסרט עלה לאקרנים חודש לפני מבצע צוק איתן".
"לא הפסקתי לחלום על הילדים האלה"
היא נזכרת: "הבנתי שאני עושה משהו אחר, שונה. הייתי אופטימית, חשבתי שאתרגל למקום, חשבתי שישר אתאהב בו. חלמתי לגור בקיבוץ, אני אוהבת חיי קהילה ואת המגורים במקומות קטנים. עד היום אני אוהבת שזו קהילה קטנה שכולם מכירים את כולם, ויש נתינה, אחריות אחד כלפי השנייה, מחויבות ואין תחושת בדידות. אתה לא לבד. זה משהו שרק בקהילות קטנות אפשר ליצור, ואת זה אני חיפשתי. עד היום ברגעי משבר אני תוהה לעצמי - מה, אני אקים קהילה מחדש? אני כבר התאהבתי, יש כאלה שאני אוהבת, יש כאלה שפחות, אני כבר יודעת עם מי להכין עוגות, יודעת למי להקשיב ולמי להתקשר כשאני בהיסטריה. הם כולם חלק מהמשפחה שלי במובנים מסוימים".
"לכן כל כך כואב כי איבדתי חברים רבים שהם כמו משפחה. ילדים ששרצו אצלי בבית הם עכשיו יתומים או חטופים", היא אומרת בצער. "בשבוע הראשון אחרי המתקפה לא הפסקתי לחלום על הילדים האלה. לא הפסקתי להירדם רק מהמחשבה שהם בחושך לבד בעזה. אני מכווצת מזה. תינוקת שרק נולדה ולא תכיר את אבא שלה לעולם. תאומים שנשארו בלי הורים, ילד ששני הוריו נהרגו ונשאר רק עם אחותו. העצב בעיניים גומר אותי. אלה אנשים שהיו בני בית אצלי, ונהגנו לצחוק ולבכות ביחד".
"למדנו להתנהל לצד הסבבים. היה את מחדל המנהרות ב'צוק איתן', אבל אז התחילו להקים את המכשול התת-קרקעי, אמרו שאיום המנהרות הוסר ואז התגלו מנהרות נוספות", היא נזכרת. "ידענו שאם מתחמם טיפה אז אורזים ויוצאים. לכל אחד יש את מקום המפלט הראשון שאליו הוא הולך. אם היה לנו ניהול ארגוני מסוים לכל אחד מאיתנו מה עושים במשברים שכאלה, הפעם שחטו אותנו. הקיבוץ כבר ספר 54 לוויות, אבל עדיין יש כאלה שלא הובאו למנוחות או לא זוהו. כל מי שאתה פוגש כאן במלון, חווה משהו".
למה החלטתם להישאר?
"שוב, בגלל ה'ביחד'. הגורל המשותף הוא מה שמחבר. לפעמים אתה חווה עם אנשים אירועים כל כך קשים, כך שהחיבור אפילו נעשה חזק יותר. גם בטראומה. יש משהו בטראומה שאתה זקוק אחד לשני, כמו שאומרים שברגעי משבר הקרובים אליך מוכיחים אם הם חברים אמיתיים או לא. היו לנו רגעי משבר לא מעטים והוכחנו שאנחנו מסוגלים להיות ביחד. היו כאלה שפרשו בדרך, לא כולם שרדו את זה. בצדק, אני לא מבקרת אף אחד. לא כולם בנויים לזה".
"נקרעתי שאני היחידה שרוצה לברוח"
"למרכז לא חשבנו לחזור. הייתה מחשבה להתרחק קצת, אבל לא למרכז", היא מסבירה. "מאור, הילד שלי, מגיל 11 חודשים בקיבוץ. כל פעם שעלתה תהייה לעזוב - הוא אמר 'אין סיכוי שאני עוזב. אני אישאר לבד בלעדיכם'. הילדים שלי ממש עמדו על כך שאין סיכוי שאנחנו עוזבים. נקרעתי שאני היחידה שרוצה לברוח. ובלי ששמת לב, נטעת שורשים, הצמחת פרחים ולא בא לך לעקור אותם. אז כל פעם אתה חוטף סטירה. קצת כמו אישה מוכה. את אומרת לעצמך 'לא נורא, הוא לא ירביץ לי יותר'. וזה קשה".
המקום שאותו רונית תיעדה בזמן שהפך לביתה נחרב במתקפת הטרור שהתרחשה ב-7 באוקטובר: "הבתים הרוסים, הרחובות, מגרשי המשחקים, תשתיות חשמל וביוב - הכול נהרס והתמוטט. זה להקים יישוב מחדש". עוד מוקדם מאוד לדבר על חזרה לקיבוץ, שיצטרך לעבור שיקום ארוך, אך האם השיקול לשוב בכלל קיים? "אני לא יודעת, זו שאלה קשה. זה יותר מדי 'אם' - אם ימוטטו את החמאס, אם יהיה ביטחון מלא. אני גם לא יודעת איך זה נראה אחרת, איך נראה ביטחון מלא. אני לא יכולה לתאר את זה בדמיון שלי. אני כן יודעת שאם לא אחזור לכפר עזה זה יהיה שברון לב. גם אם אגיע אליו עכשיו במצב הנוכחי, אחרי ההרס שעבר, הזיכרונות יגמרו אותי. הכי נכון יהיה לא להחליט כרגע. זה באמת לא הזמן לקבל החלטות. כרגע אנחנו באבל כדי להבין בדיוק מה קרה לנו ולחברים שלנו".
רונית משחזרת בשיחה איתנו את בוקר מתקפת הפתע, שייזכר לדיראון עולם: "קמים בבוקר לאזעקות צבע אדום. בנוהל הקבוע, רצים לממ"ד בלי לקחת איתנו כלום. בדרך כלל כשיש אזעקה יוצאים אחרי כמה שניות ואז מקסימום יש עוד אזעקה, אבל אז התחלנו להבין שזה ירי מסיבי. אחרי חצי שעה אתה כבר מבין שזה לא 'עוד' ירי רקטי ואולי כדאי שנארוז. הדלקנו טלוויזיה כדי להבין מה קורה ובחדשות באותה שעה עדיין לא שידרו שום דבר. אתה שומע ירי בלתי פוסק ומבין שהפעם משהו שונה. זה לא רק ירי מהאוויר או יירוטים. אתה שומע ירי מחוץ לבית. האירוע אחר לגמרי. זה היה מאוד מבלבל, ואז אתה מתחיל לקבל דיווחים בקבוצות וואטסאפ שהעידו על הכול".
"הראשונה כתבה שהיא ראתה מהחלון חבורה של מחבלים שחדרו לקיבוץ. ואז מישהי הגיבה לה 'מה, איפה הצבא?' הייתה אי הבנה. הדבר הראשון שראינו בחדשות היה שראש המועצה האזורית שלנו, אופיר ליבשטיין, נהרג. הבן הקטן שלנו התחיל לצעוק בגלל שזה אבא של חבר שלו והוא התחיל להיכנס להיסטריה. באותו רגע נעלנו את עצמנו בממ"ד אבל חולצנו רק כעבור 19 שעות. היינו בלי מים, מזון, אפילו לא שירותים. מצאתי שקית שרוקנו ממנה את הדברים וניסינו להתפנות לתוכה. באיזשהו שלב בשמונה בערב בעלי יצא להביא מים וביקשתי ממנו שיראה אם הוא יכול להביא עוד משהו, אז הוא הכניס פיתות שהיו על השולחן".
"ימים שלמים של בכי, אני חנוקה"
"בשלב מסוים שמענו קרב יריות מחוץ לבית, ואז זיהינו קולות שלא היה ברור אם זה עברית או ערבית. גם ידענו שהמחבלים קרובים כי השכנים כתבו. קרב היריות נגמר והנחתי שאחד הצדדים ניצח, השאלה מי. ניסיתי להאזין אבל בממ"ד קשה מאוד לשמוע, אז אמרתי לאיציק בלחש שאני יוצאת. למרות שהוא לא רצה, פתחתי את הדלת וניסיתי להקשיב. שמעתי קולות בעברית והבנתי שאלה חיילים שרצו לטהר את השטח ממחבלים. קראתי להם, הם בדקו שאין אף אחד בתוך הבית והוציאו אותנו משם. הקטן שלנו כבר הצליח להירדם ופתאום הוא התעורר וראה מלא חיילים בבית עם נשקים".
מסע ההימלטות לא נגמר בכך: "העבירו אותנו למקום אחר בקיבוץ, אזור שכבר נוקה ממחבלים. זו הייתה שעת לילה מאוחרת ועדיין אתה רואה הרס עצום בכל מקום. חלונות מנופצים, רכבים הרוסים. אתה מבין שהבית שלך נכבש. בלתי נתפס ואי אפשר לתאר את זה. אתה חושב שאתה בסרט רע, צובט את עצמך ואומר שאין מצב שזה אמיתי".
"המתנו באותו מקום בין חברים וחברות ששרדו והתחילו לשתף בסיפורי הזוועה שלהם, ואז העבירו אותנו למקום הבא. הלכנו המון זמן ברגל עד שהגענו למקום מבטחים. לא כל הניצולים היו איתנו וחלק נשארו מאחורה. אלה אנשים שניצלו ממחנה השמדה. מעבר לאסון, אתה מבין שזה עדיין לא באמת הסתיים כי אתה לא יודע מה קורה עם קיבוץ שלם. אתה מרגיש בר מזל אבל מצד שני עדיין לא יודע את מי איבדת, ורק אחרי זה אתה מתחיל לקבל את התמונה המלאה. זה היה ימים שלמים של בכי, ובכל פעם הבן הקטן שלי שואל אותי - 'מי עכשיו מת?', 'אימא, למה את בוכה? מי עוד מת?' ואני חנוקה ולא מצליחה לדבר איתו ולהגיד לו".
חלק מהם אנשים קרובים אליכם?
"כן, בני משפחת גולדשטיין שנחטפו. אני מתפללת בכל רגע שנראה אותם בריאים ושלמים - חן האמא, והילדים אגם, גל וטל. נדב האבא, והבת הבכורה ים נרצחו שניהם. במשפחת ברודץ, האימא ושלושת הילדים נחטפו. אבא שלהם מחכה להם".
"היינו צריכים לדרוש את הביטחון המלא"
יצא לך לצפות בסרט שלך בשבועיים האחרונים?
"צפיתי בפתיח וזה היה מזעזע. הסרט מתחיל ברגע שבו איציק עומד על הגדר, מביט באופק לעבר רצועת עזה ומסביר למה אין לי מה לפחד. אתה מבין? בגלל שאנחנו מוגנים, בגלל שיש צה"ל ומצלמות וכל מה שסיפרו לנו, ואתה מבין שזה לא בדיוק. המשפט השני שלו היה 'נראה לך שיפקירו אותנו?' - וזה צורם, זה עושה צמרמורת".
עכשיו יש לך את התשובה לשאלה של איציק?
"אני לא יודעת. רובנו לא יודעים. אנחנו מחבקים אחד את השנייה ועוברים מלוויה ללוויה ומשבעה לשבעה ולא רואים חדשות. אני עדיין לא מעכלת מה היה ומה קרה. יש הרבה שאלות: איך בכלל הייתה אופציה כזו שמספר גדול כל כך של מחבלים פורצים את הגדר? מה הייתה החשיבה של המדינה שהיא העריכה שאנחנו בטוחים ומוגנים? או שהיא לא העריכה שאנחנו בטוחים? איך הגענו למצב הזה? טעויות בטוח היו. לא יכול להיות שיש גבול פרוץ בין שני הצדדים. לא הגיוני שלא חשבו על התרחישים האלה, אז על מה כן חשבו?"
המחשבות והתוכניות לעתיד, הקרוב או הרחוק, לא מעסיקות כרגע את רונית ואיציק. "הכול בהולד מבחינתנו. קודם כל דואגים לכאן ועכשיו, למשפחות שאיבדו את יקיריהן, שיהיה להן נוח עד כמה שאפשר ושיהיו הסעות ללוויות. אנחנו גם לא מדברים על הלחימה בעזה. תמיד השיח הפוליטי היה 'נמוטט את שלטון החמאס', 'נחזיר להם'. כרגע אני מנסה להתמקד בהישרדות נפשית ולא במצב שאני מתכננת דברים קדימה".
"בקשר לסרט שלי אני מרגישה מוזר נורא", היא מעלה נקודה לסיום. "יצרתי בו אשליה שזה הגיוני לחיות ככה. כאילו יצרתי אשליה שבשביל חיי קהילה שווה לחיות ככה בעוטף, ולא. לא שווה לחיות ככה, ואף אדם לא צריך לחיות ככה. אסור היה לנו לשתוק. היינו צריכים לדרוש את הביטחון המלא שלנו. נתנו לי תחושה שהכול בסדר, שהם דואגים לנו, וזה לא קרה".